מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) פט

מצוה קא עבדי אם כן מה יושיענו דברי הרמב"ם שכתב דאם היה שוגג אין מנדין אותו וממה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף לשונו אלא מזהירו ומתרה בו אין שום הוכחה דכל דלא התרה בו ליכא נידוי דהא לא קאי להכי דאלו היה אומר בתחלה אינו חייב לנדותו עד שיתרה בו אז הוה מוכח מיניה דכל דלא התרה בו נדון כשוגג אבל השתא עצה טובה קמ"ל שיתרה בו שלא יבא לחטוא עם היות שהוא שוגג

אמנם הדין דין אמת לע"ד כמו שתפס מעכ"ת דרב הונא כי היכי דהכשרינהו ה"נ לא הוה משמת להו דאם אית' דחייבין שמתא לא הוה מכשר להו וכדאמרי' בגמ' שם לעיל מזה גבי חשוד על העריו' עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר וכתבו רבוותא ז"ל דארבעין בכתפיה משום דמלקין על לא טובה השמועה והיינו ודאי מכת מרדות דרבנן דהא לא כתיבא לאו עליה וכ"כ הרב הנמקי ע"ש ושמתא חמירא מנגידא כדאית' בפ' מקום שנהגו דף נ"ב ואם אית' דרב הונא הוה משמת להו יפול עליו הקושיא ארבעין בכתפיה וכשר וכבר ראיתי להריב"ש סימן י"א שכתב שמי שעבר על כל מצות התורה באונס ואפי' עבד ע"ז שהדין הוא שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות כיון שעשה כן באונס שהרי אין בית דין עונשין אותו לא במיתה ולא במלקו' וזהו לשון הגמ' בפרק זה בורר עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר בתמיהא עכ"ד ולכאורה קשה ווה ראיה מייתי מההיא דארבעין בכתפיה הא לא שמעי' מינה אלא דכל שב"ד מענישין אותו שהוא פסול אבל עדין אפשר שאין מענישין אותו ופסול אמנם נר' דהוא ז"ל תופס דהעונש והפיסול תלוין זה בזה וכיון דשמעי' מהתם דליכא עונש בלתי פיסול שמעי' נמי דליכא פיסול בלא עונש. הן אמת כי לכאורה קשה דרב נחמן פליג על זה וסבר דכשר אע"גב דארבעין בכתפיה ואיכא כת מרבוותא שפסקו כמותו אמנם כבר אשכחן להרי"ף דגריס אמר ליה התם יצרו תוקפו ואף הרא"ש דלא גריס הכי כבר כתב דאין תימה כל כך כמה דארבעין בכתפיה וכשר דלא מלקינן ליה אלא על לא טובה השמועה באופן דהיכא דליכא למימר יצרו תוקפו ואיכא עבירה בהדיא אליבא דכ"ע כל שנענש עליה הוי פסול לעדות: ולא תיקשי עלן ממ"ש הרמב"ם פ"י מה' עדות שכל שהעידו עליו שני עדים שעשה עבירה פ' אע"פ שלא התרו בו ואינו לוקה ה"ז פסול לעדות שנרא' מזה שאין העונש והפיסול תלוים זה בזה דהא ודאי לאו מלת' היא דמה שאינו לוקה אינו משום שיש ספק בעבירה אלא גזירת הכתוב היא ועבירה הראויה לעונש היא הגע עצמך שהתרו בו ולא קבל ההתראה אי איכא ספיק' ואפ"ה אין מלקין אותו כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' סנהדרין וכתב שם וכל אלו שלא קבלו עליהם ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מ"מ עכ"ל: וכן נראה מוכח לע"ד מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' ת"ת שכתב על כ"ד דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ומכללם מנה המחלל י"ט שני של גליות אע"פי שהוא מנהג ולמה לא מנה ג"כ הקובר מת בי"ט ראשון דהוי רבוותא דאע"גב דסבר דמצוה קא עביד מנדין אותו וכדאשכחן בגמר' לרב פפא דעבד הכי והבאים אחרי הרמב"ם ז"ל השיגו עליו וכמה דברים שבאו בגמ' שנדו עליהם כאשר הביא מרן שם בכ"מ ולא אחד בהם שישיג לו על זה כנראה בהדיא דלרב הונא דקי"ל כותיה ליכא נדוי וכבר ראיתי לרי"ו נ"ד ח"א שכת' וז"ל והקוברים המת בי"ט ראשון אע"פ שסבורים שעושי' מצוה מנדין אותם כך פשוט בסנהדרין ואם פסולי' לעדו' כתבתיו בס' מישרים בדיני עדות עכ"ל והוא ז"ל לשטתיה אזיל שפוסק כרב פפא כמבואר בדבריו בדיני עדו' וכמו שכתבנו לעיל באופן דנרא' ברור בעיני דלרב הונא ומאן דפסקו כותיה כי היכי דלא מפסלי לעדו' ה"כ לא משמתי' להו והא דקאמר ליה רב פפא והא קא משמתי' להו לאו למימר' דבשמתא מוד' רב הונא אלא ה"ק הא אנא משמתי' להו ואודי לי מיהא דאחר השמתא הוו מזידין. וכבר ראיתי למהרשד"ם חי"ד סי' ריג על הקורא לחבירו בן אישקלאב"ה שתפס שאין לנדותו משום דאפשר לתלות שלא ידע או שלא כיון לשפחה כנענית והביא ראיה מדברי הרמב"ם שבסוף הל' שבועות שזכרנו לעיל הן אמת כי לפי ע"ד ליכא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל לדין זה וכמו שכבר כתבתי ע"ד מעכ"ת שהביא גם הוא ראיה זו אמנם כבר חזינן לרב זל שהורה כן בפשיטות וכ"כ עוד בסי' פ"א וכמו שכבר זכר מעכ"ת בפסקו הלום ראיתי למהר"ש הלוי בתשו' המובאת בס' מורי הר"ם ח"ב סי' כ"ח שהקשה עליה' מהרשד"ם מהנהו קבוראי דשמתינהו רב פפא אע"גב דלא התרו בהם והיו יכולים להתנצל דשוגגין הוו כדקאמר רב הונא וכדי להציל למהרשד"ם ז"ל מכף הקושיא הלזו הוצרך לידחק כמו שיראה העומד על דבריו שם גם מורי הר"ם בתשו' שם סי' כ"ט החזיק במעת קושיא הלזו וכדי ליישבה הוצרך לברור לו דרך במאי דקאמר רב פפא והא קא משמתינן להו שלא כמו שפרש"י ז"ל וכמו שיראה העומד על דבריו שם ומר ניהו רבה הי"א תמה על שניהם דאדרבה מההיא עובדא דהנהו קבוראי איכא ראיה גמורה להרב מהרשד"ם בהיות דרובא מרבוות' פסקו כרב הונא ולדידי' כי היכי דהם כשרים לעדות ה"כ לא משמתי' להו וכמו שהוכחנו אנחנו שנינו ובאמת כי גם בעיני יפל' איך מקשו להרשד"ם ממקום דהוה ראיה גמורה לדבריו. ולכאורה היה נראה דקושית הרבנים על מהרשד"ם היא מסברת רב פפא דאיכ' הרי"ף והעיטור ורי"ו ז"ל שפסקו כמותו לא משמתינן להו לא יהא אלא ספק שקול מספיקא לא מנדינן לשום אדם וכמו שכבר כתבה לזו מהרשד"ם ז"ל שם בסי' רי"ג דכל שיש צד ספק פשיטא שיש לנו להקל ולא להחמיר כי נדוי הוא מדרבנן ואזלינן ביה לקולא והביא ראיה מדברי מהרי"ק שרש כ"ה ע"ש הן אמת כי לכאורה דברי הרב ז"ל קשים בעיני דפסיקא ליה דכל שיש צד ס' שיש לנו להקל ומייתי לה מדברי מהרי"ק הלא מדברי הרב מהרי"ק אינה תברא כמבואר בדבריו ז"ל דהך מלתא לאו פסיקתא היא שהרי כתב וז"ל וכ"ש לדברי הרי"ף דס"ל דעיקר נדוי דרבנן הוא ומשום כך פסק לקולא בכל הני בעיי דמנודה דר"פ אלו מגלחין עכ"ל אשר מבואר דאין זה זה אלא לדעת הרי"ף אבל שאר רבוותא פליגי עליה הן אמת שכן הוא דעת הראב"ד והרא"ש כמבואר בפסקיו שם וכן ונתבאר מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכו' ת"ת ע"ש וכן הוא דעת רי"ו ני"ד ח"א אמנם כבר אשכחן לרבי' הטי"ד סי' של"ד שכתב בשם י"א דהנך בעיי כיון דלא איפשיטו אזלינן בהו לחומרא וכן כראה שהוא דעת הסמ"ג שכתב בלאוין ר"ח בפ' אלו מגלחין מסופק אם מנודה נוהג נדוי ברגל ואם חייב אף בחול בעטיפה כו' ולא נפשטה ומדסתם ולא פי' לא איסור ולא התר משמע דאזלי' בהו לחומר' וכבר ראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ע"ה שכתב דעם היות שכתבו קצת מהפוסקי' דנדוי מדרבנן ואזלי' ביה לקולא מ"מ מצינו חולקים בזה כמ"ש הר"י בעל הטורים ז"ל שיש פוסקים ככל הנך בעיי לחומרא ועוד הביא דברי התוס' גבי בעיי דמנודה מהו בנעילת הסנדל שנראה מהם דכל שיש לספק בענין הנדוי אזלי' לחומרא ועוד הביא מדברי הריב"ש סי' קצ"ה שנרא'