מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) פח

דמהימני לומר שגגין היינו כו' ולא על גדולי האחרונים הנז"ל תלונותי כי על ראשון אדם הגדול הרב הבעת"ה ז"ל סי' רי"א שכתב ז"ל על הנושא מעוברת חברו דאין להתיר שוגג בכה"ג אלא דוקא שוגג שלא ידע שהיא מנקת או שהי' ע"ה אבל מאן דידע שפיר שמניקה אסורה אלא שטעה בההיא דחדש העיבור שהוא חילוק הראוי להסתפק בו ודאי לא שוגג מיקרי וראיה לדבר כו' ויש להפלא עליו שהרי בהנהו קבוראי אף דשמתינהו בתחלה מ"מ לשתא אחריתי אמרי' דסברי כפרה עבדי לן ומיפטרי בהכי כל שכן להאי ספיקא דחדש העיבור דודאי יכול לומר שוגג בדין הייתי ולו יהא כמ"ש הרמב"ם בקושר ומתיר בשבת דצריך ג' הודעות כמ"ש הרמב"ם סי"א יע"ש ועיין בתשו' הרח"ש סי' י"א שדחה ראית הבעת"ה יע"ש חוזרני למאי דהוינא שיש לתמוה על תמיה גדולי האחרו' ז"ל אך אי קשיא לי ע"ד מהרשד"ם הא קשיא כי רואה אני שבתשו' הנז"ל פסיקא ליה מלתא טובא דנאמן לומר שוגג הייתי וכן כתב בסי' פ"א כתב ז"ל ואפי' את"ל שהדבר ברור שבגדי הקואינטה עלו בהסכמה ג"כ ודאי שכדין טוען ראובן שהו' לא ידע ושוגג היה כי חשב שלא נכנסו בהסכמ' בגדי הקואינטה ועל טענה זו לבד היינו יכולין לסמוך ולפטור לראובן ואע"גב דאיכא למימר א"כ כל אדם יוכל לומר כן שוגג הייתי ונמצא התקנה בטלה הא ודאי אין זה כלום דלא נחשדו ישראל על כך לעבור חרם או שבועה ולומר שוגג הייתי ולהאי לא חיישי' כו' משמע דמסכים הולך דטענת שוגג הייתי היא טענה מעליא ואלו בסי' קי"ח כתב ז"ל דאינו נאמן לומר שוגג הייתי שחשבתי שהיו פרנסי הקהל יכולין להתיר ההסכמה והביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א בתשו' תיג הביאה הב"י סי' ל"ד מ"ז על א' שהעידו עליו שעבר על שבועתו וטוען שוגג הייתי שאינו נאמן להכשיר עצמו כו' וא"כ דברי רשד"ם סותרין אהדדי ואל יקשה בעיניך שכפי מה שכתבנו אין מקום לדברי הרשב"א מצד עצמן כמו שהוכחנו מכמה מקומות דנאמן כומר שוגג הייתי וכמ"ש הריב"ש סי' תי"ג הביאו מרן סי' הנז"ל דיש לחלק וק"ל אמנם דברי הרשד"ם סותרין וצ"ע עיין בתשו' הרב דון תם סי' קכ"א בדין אפיקורוס שאינו נאמן לומר לא נתכונתי יע"ש: ואעיקרא דהך מלתא אי מצי למיטען לא הייתי יודע דבר זה ודאי שיש חילוק בין ת"ח לע"ה וכדאיתא פ' הגוזל קמא דף צ"ה בענין קרקע אינה נגזלת יע"ש והדבר הזה צריך חיפוש מחיפוש להבין משפטו זה לאשורו ואנכי היום מטולטל ממקום למקום ומבית לבית אשר אין שם ספרי הקדש ואגב ארחין ראיתי מ"ש הרשב"א הביאו מרן טח"מ רס"י ע"ה על מי שנשבע במס כו' דיכול לומר שוכח הוא ונרא' לכאורה הפך אותה תשו' שהביא מהרשד"ם ויש לחלק ביניהם ודוק הגם הלום ראיתי מ"ש התוספו' ר"פ שבועת הפקדון ד"ה הזיד בשבועת הפקדון דיכול לו' שוגג הייתי ונראה הפך דברי הרשב"א וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו יע"ש אך לענין דינא דנ"ד נר' לע"ד שמתוך כל זה למדנו דיכולין אנשי העיר להפטר מתוקף ההסכמה בטענת לא ידענו או שכחנו כשלא היה קרוב כ"כ עשית ההסכמה וכמ"ש הר"ן ז"ל הביאו הב"י סי' צ"ב לענין שבועה י"ש והם יחושו בינם לבין קונם לעקל אם לעקלקלות אך בדיני אדם מיפטרי בטענה זאת. ודברי אלה יעלו על מזבח הקדש מר ניהו רבה אשר בצלו נחיה הלא זה אדוני אליהו ה"י וברוח' דעתו וחכמתו יברר אוכל מתוך פסול' וזה מעלה ארוכ"ה והיום קצרה מקוצר רוח וקוצר המשיג והשואלים בנחוצתי"ם הוגשו ומהרשום בזכרוני העליתי על ספרי הצעיר חיים אלפאנדארי

סימן ע

ראיתי את השאל' ואת אשר נגזר עליה מאת הח' השלם רב ועצום עצם מעצמי ובשר מבשרי והכה אמת כי דבריו אינם צריכין חיזוק כי חזקים הם בעצמן כראי מוצק לא יבריחנו בן קשת ולא תחלפהו קשת נחושה אמנם אחרי שחפצה נפשו לעמוד על דעתי לא אוכל להתעלם מלהשיב דבר או חצי דבר והאלקים בשמים הוא היודע ועד כי לבי בל עמי והדבר אין בי ועל כל אלה דחקתי את עצמי בדברות שתים כדי שלא לסור ממצותו ואבא היום ע"פ סדר דברי מעכ"ת ה"י פתח דבריו האיר בההיא עובדא דמייתי תלמוד' בפרק ז"ב דף כ"ו בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונ' בריה דרב יאושע ואייתי ב' הגירסאו' א' להרי"ף וא' להרא"ש שלגירסת הריף הלכת' כרב פפא ולגי' הרא"ש הלכת' כרב הונא כאשר כתוב כל זה בפסקי הרא"ש שם ועל כל אלה גמר אומר מעכ"ת דאף הרי"ף ז"ל בגירסתו סבור דהלכ' כרב הונא והוא מתורת מרן בב"י ח"מ סי' ל"ד: ואני אומר כי לא נעלם מעיני כ"ת דמרן ז"ל גופיה לא אמרה אלא בדרך אפשר דלא נוכל כחד דלישנא דסבר רב הונא משמע דלא קאי בשיטתיה ומאחר דהרא"ש והטור ורי"ו תפסו כן בדעת הרי"ף ורי"ו גופיה כן תפוס וכן ראיתי הלום להרב ב' העיטור דף ל"ו סוף ע"ד א"כ מעתה מי יהא תוקע את עצמו לומר דלא כן דעת הרי"ף ובפרט שדברי הרי"ף מוכיחין כן מדסתם ולא פירש הלכתא כמאן דכל כי האי דקתני סבר רב הונא צריך לאודוע דהכי הלכתא הן אמות דאשכחן לריב"ש סי' י"א שהביא הגי' כמו הרי"ף ועכ"ז גמר אומר דהלכתא כרב הונא אמנם כבר יחס שם הדבר לדעת הרא"ש כנראה שלדעת הרי"ף אינו כן שוב ראיתי למהרא"ש סי' מ"ב שעל מ"ש מרן דאף לגירסת הרי"ף ז"ל אפשר לומר דאיהו נמי סבר דהלכתא כרב הונא כתב ויש לי ראיה לדבריו שהרי הריב"ש בסי' י"א הביא הגירסא כהרי"ף וכתב דקי"ל כרב הונא: ואחרי המחילה לע"ד אינה ראיה ומינה תברא דהריב"ש גופיה עמד ע"ד הרא"ש ולא חלק על דבריו אלא אדרבה נסתייע ממנו אשר על כן נראין הדברים דעם היות אמת דאף לפום אותה גירסא אפשר לקיים ההלכה כרב הונא וזו היא שיטתיה דהריב"ש מ"מ להרי"ף ז"ל א"א לייחס כן דאם איתא לא הוה שתיק מיניה דכל כי האי צריך לאודועי

עוד ראיתי למעכ"ת שתפס דלרב הונא דהכשירם לעדות להנהו קבוראי ה"נ דלא משמתינן להו מהטעם עצמו שהכשירם ואייתי ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות ככתוב בדברי קדשו ואני בע"ד ראיה זו איני מכירה שלשון הרמב"ם שם כך הוא השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא וכו' הרי זה חייב לנדותו והוא שהיה הנשבע הזה מזיד אבל אם היה שוגג אינו חייב לנדותו לא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור עד כאן לשונו: והשתא מה ראיה יש מדבריו אלה לנ"ד הרי לא כתב הרמב"ם שאינו חייב לנדותו אלא בדידיע ליה דהוא לא ידע ושגג וכל כי האי ליכא מאן דפליג דלא ענש הכתוב שוגג ורב פפא אלו הוה ידיע ליה בהנהו קבוראי שהיו שוגגין לא הוה משמת להו אלא עיקר טעמיה שהיה דן אותם למזידים ורב הונא פליג עליה משום דאפשר להליץ בעדם דסברי דמצוה קא עבדי ואם באנו לומ' דלא הליץ רב הונא בעדם אלא לענין הכשרם לעדות אבל לענין שמתא מודה רב הונא לרב פפא דלא מגנייא ומצלא אותה טענה דסברי