מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) פג

ותמהני על הרב בעל פרח מטה אהרן בתשו' ח"א סי' מ"א דאשתמיטיתיה דברי התוס' ודברי מהרח"ש והבין דברי התוס' לפי פשוטן ונמצאו דברי התוספו' סותרין אלו את אלו ולפי דרכינו אין שום סתירה כלל כי יתן המעיין את רוחו עליהם

איברא דקשה טובא על פי דרכנו דס"ל להתוספות דטעמא דסומא שאינו חולץ לכתחלה היינו משום דכתיב וירקה בפניו וכיון שאין רקיקה מעכבת משום דכתיב ככה יעשה בדיעבד כשרה. מאותה שאמרו בפ' ממצות חליצה דף ק"ד דקס"ד דרבא קאמ' השתא דאמרת קריא' לא מעכבא אע"ג דכתיב ואמרה לפיכך אלם ואלמ' שחלצו חליצתן כשר' ופריך ממתני' דתנן חרש שנחלץ כו' א"ה אלם ואלמת נמי אלם ואלמת בני דעה נינהו ופומיהו הוא דכאיב להו והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמ' ואמרה ומסיק אמ' רבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסול' ומתני' כר' זירא דא"כ זירא כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה אין בילה כו' ע"כ א"כ ה"נ גבי סומ' כיון שאינו ראוי לבילה לראות הרוק אע"גב דאין רקיקה מעכבת אמאי אין חליצתו פסולה אפילו בדיעבד: ודכותה קשיא על הרב המגיד שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל שהטעם שאינו חולץ לכתחלה היינו משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת כו' והרי כתב הרמב"ם סמוך לזה דאלם אינו חולץ ואם חלץ חליצתו פסולה אע"ג שהקריאה אינה מעכבת ואינ' מועל' וראיתי בספר בית שמואל בס"ק מו שיישב דעת הרמב"ם דהא דבעי' שיראה הרוק אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא כתיב וירקה בפניו ולא כתיב לעיניו ובפניו היינו נגד פניו אע"פ שאינו רואה עכ"ל ואין זה מספיק שהרי כתיב והפילו השופט והכהו לפניו ואמרו בספרי שיהיו עיניו של שופט בו שלא יראה דבר אחר וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' סנהדרין אע"ג דאינו מעכב ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב וז"ל הסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רוא' הרוק כו' אע"ג דלכתחלה קאמר ומחוורתא קשיא וצ"ע: איך שיהיה עלה בידינו שהרמב"ם והתוס' והטור ז"ל ס"ל דסומא אינו חולץ לכתחלה והרשב"א והריטב"א והנמקי והרמ"ה ופסקי הרא"ש שעשאם הטור סוברים דסומ' חולץ לכתחלה והרב"ד בהשגו' עשה פשרה שאם יש לו אח אחר לא יחלוץ הסומא ואם אין לו אח אחר סומא חולץ ומרן בסי' קס"ט הביא סברת הראב"ד בשם יש מי שאומר וסבר' הרמב"ם בסתם וכלל גדול מסר בידינו הרב החבי"ב ז"ל בכמה מקומות שהלכה כסתם ועיין בש"ך טי"ד הל' כבוד רבו יע"ש ומצינו שמרן בס' חליצה חש לה לסברת יש מי שאומר וכתב סתם צריך שלא יהיה היבם החולץ סומ' אם יש לו אח שאינו סומא א"כ בנ"ד אם יש לו אח אחר פקח ראוי שיחלוץ כפסק מרן. ותמיהא לי מלתא על ה' בעל המפה סס"י קעב שכתב מרן הסומא מיבם וכתב עליו וז"ל ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשר' טור ונ"ל שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה מאחר שא"א בענין אחר עכ"ל והרי מה שציין בשם הטור הוא דעת הראב"ד שכתבו מרן בסי' קס"ט. ומ"ש שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה הוא הדבר אשר כתב מרן בס' חליצה סי' ז' הנה כי כן חזינא ליה למר דקא מהפך בזכותא שיחלוץ הסומא אף לכתחלה מטעם מצות חליצה קודמת כסברת הרדב"ז כמו שהאריך ועיניך תחזינה מישרים בספר פרח מטה אהרן בסי' הנז' שצידד כל זה ואף שיש בדבריו גמגומים לענין מעשה אליו תשמעון כי הוא גדול האחרונים בזמן ראשם בחשיבות ומי כמוהו מורה

סימן סג

שאלה מי שגירש את אשתו על תנאי שלא היה בידו לקיימו ומתה היא האשה קודם שנתקיים התנאי אם יתחייב באבילות כיון שבאות' הימי' הרי היא כא"א גמורה ואת"ל שהיא ספק מגורש יתחייב מן הספק באבילות ואם אחר כן נתקיים התנאי ונמצאת אשתו למפרע אם חייב אבילות למפרע כיון שלא נתאבל בשעת מיתה

תשובה זיל קרי בי רב ספר מקור ברוך סי' כ"א שהביא הג"א בסוף מ"ק וז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך ל' יום והשני חי עדין ל' יום אין מתאבלין עליו כלל אפי' מת בסוף ל' יום ע"כ ומרן ז"ל בטי"ד סי' שעד כתב ז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך ל' יום והב' חי עדין ומת אחר ל' אין מתאבלין עליו ע"כ. וכתב ז"ל דהכי פירושו דתאומים שמת אחד מהם תוך ל' אע"פ שהשני חי עדין אחר ל' אין אנו אומרים הואיל שב' אלו מטיפה אחד נבראו א"כ איגלאי מלתא שהראשון שמת לא היה נפל אלא כדרך כל הארץ מת ולמפרע יתחייב אבילות דטעמא שאין מתאבלין כשמת תוך ל' היינו משום דכל שלא שהה ל' יום נפל הוא וא"כ השתא שהב' חי אחר ל' יום נתגלה דלא הוה ספק נפל הראשון וא"כ יתאבל עליו קמ"ל דלא ע"כ וכ"כ הש"ך שם ס"ק ט' דר"ל שאין מתאבלין על זה שמת תוך ל' ולא אמרי' מדזה חי והוא בן קיימא גם זה שמת מסתמא בן קיימא היה וכן הביא בד"מ שהיא תשו' הרשב"א ע"כ וכ"כ הט"ז שם: אמור מעתה בנ"ד בשעה שמתה זאת האשה הו"ל ספק כספק נפל שאין מתאבלין וכשנתבטל התנאי דהיינו שחי הב' יותר מל' יום א"כ איגלאי מלתא למפרע שהיתה אשתו באותה שעה בצאת נפשה כי מתה והוא הדבר דאגלאי מלתא למפרע בתאומים שמת אחד מהן וחי הב' ל' יום דאגלאי מלת' שלא היה ספק ואין מתאבלין עליו ה"נ אין מתאבלין עליו ועל שניהם דן אנכי מדברי הרא"ש בסוף מ"ק שכתב גבי קטן שמת לו מת ואח"כ הגדיל שהורה מהר"ם ז"ל שחייב להתאבל אחר שיגדיל כו' דהו"ל כשמע שמועה קרוב' ברגל שמתאבל אחר הרגל כו' ואע"פי שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הו' דקא גרים אבל הכא גבר' לאו בר חיובא הוא וכיון שבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטר עולמית הא לית' דאין דחוי אצל מצות כו' והרא"ש כתב עליו שהוא תופס אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא ובקטן כיון שבשעה שראוי להתאבל פטור מחמת קטנות פקע מיניה חיוב אבילות לעולם ודמי למ"ש פרק מי שהיה טמא דף צ"ג קטן שהגדיל בין ב' פסחים דס' ר' נתן ב' תשלומין לראשון וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לב' וכן כמי מה שיושבין על שמועה אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבילו' שהי"ל לעשות מיד אחר הקבורה כשידע וכשלא ידע תקנו שיש לו תשלומין והיכא שידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומין מידי דהוה אחי גר עכ"ל והרב בעט"ז תהי עלייהו ממ"ש כסנהדרין דף מ"ה על הרוגי ב"ד שלא היו קוברין אותם בקברות אבותם ופריך אס"ד כיון דאקטול הו"ל כפרה לקברו ומשני מיתה וקבורה בעי' והדר פריך דתנן לא היו מתאבלין עליהם כו' ואס"ד כיון דאקבור הו"ל כפר' לאבלו ומשני בעי' כמי עכול בשר רב אשי אמר לעולם לא בעינן עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמ' דאין מתאבלין כו' היינו משום דאבילות חל מסתימת הגולל כפרה מאימת הויא מכי חזו צערא