מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) פב

דתרומת המאכיל את פועליו תרומ' הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש דר"מ וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא נותן להם דמי סעודתן ע"כ ואיתמר עלה בירושלמי הא ר"מ אמר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון ומשני אר"י עיקר סעודה ביניהון. ומסיק כ' אבהו בשם ר"י בר חנינא שבח סעודה ביניהון] בשפסק עמהם להאכילן דבשני חולין והאכילן דבשני תרומה: ופריך והלא כבר אכלו: ומשני כמ"ד טבלין נפשו של. אדם חתה מהן ע"כ וכתב התי"ט דה"ה לכל דבר איסור שנפשו של אדם חתה כו' הרי מפורש שהמאכיל את הפועלין דבר האסור לאו שמה אכילה ואם קצץ עמהם מזונו' חייב לשלם להם דמי סעודתן. ואין לומר שאני התם שהפועלין משלמין להם מה שאכלו ומש"ה חוזרין ונפרעין מבעל הבית דאם כן מה הקשו והלא כבר אכלו כיון שמשלמין מה שאכלו הרי נמצא שהאכילן דבר שאינו שלו לפיכך חוזרין ונפרעין מבע"ה: אלא ודאי שמה שאמרו שהוא משל' להם דמי סעודתן ר"ל שהם משלמין דמי תרומה שהו' בזול והוא נותן להם דמי חולין ששוין יותר מהתרומה שאכלו דאי לא תימא הכי אפוכי מתרתי למה לי ומאי איכ' בין ר"מ לרבנן אלא ודאי מיירי שהבע"ה משלם יותר ממה שמשלמין הפועלים ופריך והלא כבר אכלו ומאיזה טעם נפרעין הפועלים יותר ממה ששילמו התרומה. ומשני טבלין נפשי של אדם חותה כו' וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות תרומת שהמאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומ' הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתרין מדמי תרומה שאכלו דבר איסור שנפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל הוא הדבר אשר דברנו שמה שמשלם בע"ה כדמי חולין היינו משום דאכילת איסור נפשו של אדם חותה ולפיכך משלם להם דמי סעודתן: ובספר הנדפס מחדש פי' הירושלמי לס' זרעים ראיתי שפירש וז"ל דבשני חולין לשון דבש כלומר מאכל משובח והאכילן כרשיני תרומה גרסינן כלומ' מאכל גרוע ר"מ סבר השבח לבע"ה כלומר הבע"ה משלם לכהן כרשיני תרומה ורבנן סו' השבח לפועלין הם משלמין לכהן כרשיני תרומה והבע"ה משלם להם סעודתן כלומר דבשני חולין כמו שפסק להן כו' ואח"כ כתב דמאי דפריך והלא כבר אכלו לריב"ח ל"ק שהוא מפרש להא מלתא שהוא משלם להם דמי דובשני חולין והיינו סעודתן שפסק להם וכו' עכ"ל. ואחר המחילה אין צורך להגיה כרשיני במקום דובשני ולמתני' פריך ומתרץ שפיר וכמו שהבין הרמב"ם הן אמת שדברי ר' שמעון ז"ל שכתב דלר"י פריך כו' דבריו אינן מובנין כמו שיראה המעיין איך שיהיה נפשט' בעיין ואין לומר דכי היכי דקנסוהו למוכר בשר נבלה בחזקת כשרה שמשלם הכל אמאי לא קנסוהו ג"כ לבע"ה שקצץ עם פועלים להאכילן והאכילן דבר איסור שיתחייב לשלם להן אף שנתנו לכהן שהחילוק מבואר ועיין בהל' קטנות בח"ב סי' קצ"ז שאם קידש את האשה בבשר סתם ונמצאת נבילה שקיצר כמנהג

סימן סב

אנכי בדרך נחני ה' ועברתי בארץ מצרים יע"א ונשאלתי הלכ' למעשה מהחכם השלם זה סיני במה"ר יאושע ידיע זין ה"י על יבמה שנשארה זקוק' ליבם סומ' מב' עיניו אם כופין אותו לחלוץ או לא ואייתי מתני' בידיה דתני' בפרק מצות חליצה דף ק"ג והחולצת מן הסומ' חליצתה כשרה כו' משמע בדיעבד כשרה הא לכתחלה לא וכן כראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' יבום שכתב הסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק וכו' וכתב אחר כך הסומא שחלץ חליצתה כשרה כו' וכ"כ הטור א"ה סי' קס"ט יע"ש: אמנם אנכי הרואה להרשב"א ז"ל בשיטתו כ"י ליבמות שכתב בסוף הפרק ח"ל מ"ט וירקה בפניו כו' מסתברא דלא קאמר אלא שיהא כנגד פניו בין רואה בין אין רואה ואפי' סומא חולץ לכתחלה והא דקתני בברייתא חליצתה כשרה לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה ומשום סיפא דקתני חליצתה פסולה תנא רישא כשרה אבל הרמב"ם כתב והסומא אינו חולץ דכתי' וירקה בפניו ויש סעד לדבריו מדקתני ברייתא והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ומיהו אפשר לדחות דמשום דכתיב וירקה אצטריך לאשמועינן דלא בעי' שיראה הרוק עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דהסומא חולץ לכתחלה וכ"כ הריטב"א בשיטתו וז"ל ודעת רבותי דכל שבפניו לא בעי' שיהא רואה הרוק ואפי' סומא חולץ לכתחלה וב"ד הוא דבעי' שיראו הרוק משום דכתיב לעיני הזקני' והא דתניא החולצת מן הסומא חליצתה כשרה משום סיפא דקתני פסולה הוא דנקט הכי ואחרים כתבו דבעי' שיראה הרוק לכתחלה ודוקא קתני החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד וכן דעת הרמב"ם ולשון הראשון הוא הנכון עכ"ל וכן נראה מדברי הנמקי בסוף פרקין שכתב מסברא דנפשיה דסומא חולץ לכתחל' ואח"כ כתב דהרמב"ם סובר דאינו חולץ לכתחל' כו' וכיוצא בדבר זה כתב הרמ"ה ז"ל בשיטתו לכ"י שם יע"ש וכן נראה מדברי פסקי הרא"ש ז"ל שכתב החולצת מן הסומא או יושב או מוטה כשרה ולכתחל' צריך שיעמוד עכ"ל. ולכאורה כר' לדקדק מדברי התוס' ג"כ שסוברים כן שהרי כתבו שם ד"ה והחולצת מן הסומא ח"ל וא"ת מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים הו"א ה"ה יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא עכ"ל ואם איתא דס"ל דסומא אינו חולץ לכתחלה אימא אתא קרא לאשמועי' דלכתחלה בעי' שיראה הרוק ומ"מ אינו מעכב לכתחלה וכדאמרינן חלצה ולא רקקה כו' ר"ע אומר חליצת' כשרה משו' דכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה דאיש מעכב כו' וכן פסקו הפוסקים ז"ל וכיון שאין הרקיקה מעכבת כל שכן הראיה וכמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם אלא ודאי דס"ל לתוס' שאין כאן רמז בכתוב אפילו דרך אסמכתא וס"ל דאפילו לכתחלה סומא חולץ ליבמתו אבל יש לדחות ולומר דכונת התוס' הוא דהו"א דכתיב לעיני הזקנים גבי דיינים וה"ה לגבי יבם אי נמי דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו ומעכב קמ"ל דלא מיפסיל, משום דלעיני הזקנים כתיב והיינו דוקא זקנים ורקיקה כמי דכתיב וירקה בפניו לאו, לעכובא דרקיקה לא מעכבא אלא לכתחלה קא' ולעול' דס"ל כסברת הרמב"ם דסומא אינו חולץ לכתחלה: ואחר החיפוש ראיתי למהח"ש בתשו' חא"ה דף צ' שהבין כן בדברי התוס' יע"ש ויציבא מלתא ומהימן שהתוס' ס"ל כן דבפירושא קאמרי לה בר"פ מצות חליצ' גבי הא דת"ר מצות חליצה בג' כו' ר' יאודה אומר בחמש' ופריך מ"ט דר' יאודה ומשני זקני שנים זקנים שנים ואין ב"ד שקול וכו' כתבו שם ח"ל פי' בקונט' ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקני' אהנך דלעיל קאי ואין כראה לר"י דבריש סנהדרין מפיק הא דבעי' ג' מומחין מדכתיב ג' האלקי' ולא אמרי' האלקי' בתרא אדלעיל קאי ואר"י דהזקנים דלעיני איצטריך למיכתב דאי הוה כתיב ונגשה יבמתו לעיניהם הו"א אף יבם סומא לא יחלוץ ולהכי כתיב לעיני הזקנים אבל חלצה מן הסומא חליצתה כשרה עכ"ל מוכח מדבריהם בפי' דס"ל דסומא אינו חולץ לכתחלה ובדיעבד כשר.