מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) עח

מודה בפיו שהשטר מזוייף לסברת רפרם דאודויי אודי ליה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הוחזק כפרן ואמור זייופי זייף וכתב:, אלא שהרב בעל תור' אמת בתשו' הוקשה בעיניו זה דמאי שנא בהאי שטרא ריעא דאמרי' דכיון דמיהדר אזייופא אמור זייופי זייף למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה ובההיא דשניה במכר אמרי' ביטל ב' את הראשון ולא אמרינן שביטל גם את השני: ודחק עצמו לומר דהתם גם כן איירי שהעדים עצמם החתומים בשטר המתנה או המכר השני הם גופם באים להעיד על המכר או על המתנה והלכך גובה בשטר השני הא לאו הכי לא ופנה לו לדרך אחרת בלשון הר"ן על פי כונתו הנז' וכתב ז"ל שראה טועין בזה ולפיכך האריך כו' ומעכ"ת כתב שרוצה למנות עצמו בכלל הטועין דלא ס"ל כלל לומר שכונת דברי הר"ן הם כמ"ש ז"ל מכמה אנפי אם וצד הלשון דקאמר דחתימי בהאי שטרא והיינו לשטר הא' דעלה קאי ומה גם דכפי מ"ש הר"ן גופ בהך דשטרא ריעא לא סגי כשיאמרו העדים זה כתב ידינו אלא צריך שיעידו על עיקר המתנה או ההלואה ואיך הכא סגי ליה כשיאמרו דחתימת ידייהו היא וכאשר הרב ז"ל הבליע בנעימה כל זה ולא זו אף זו כפי דרכו שהר"ן נרגש מקושי' זאת דשטרא ריעא ויישב כדרכו שיישב יקשה טובא דכפי הכרח זה דמיירי שהעדים עצמם השניים הם באי' להעיד על מציאות המתנה השניה דאי לאו הכי אימור זייופי זייף איהו גופיה וכתב וגם המתנה השניה בטלה אם כן כשכתב הר"ן ז"ל אחר כך דלסברת רפרם אפי' שהעדים החתומים בראשונה הם עצמם חתומים בשניה אימור פסולין היו ועשו תשובה ובודאי דהם עצמם באים להעיד על המתנה או על המכר דאי לאו הכי אימור זייופי זייף וכתב וכסברת הר"ן לפי דרכו ז"ל וא"כ שהעדים עצמם באים להעיד על מציאות הענין מאי שייכא בה פלוגתא דרפרם ורב אחא אי אימור דאודויי אודי ליה או דאחולי אחליה לשעבודיה וכונת דברים אלו לומר דמסתמא תלי' למימר הכי למר כדאית ליה. הרי נשייליה לעדים גופייהו גופא דעובדא היכי הוה ולמה זה חתמו תרי זמני' ועל פיהם יתברר הדין לאמיתו. ובשלמא על פי ההצעה שאמרנו ניחא שמוה שהוצרך הר"ן למלת' דסהדי לא הוי אלא לשטר ראשון כי היכי דלא נימא דאיהו גופיה זייף וכתב ומשכחת לה שהעדים עצמם אינם זוכרים המתנה או המכר אלא שמעידין על כתב ידם לבד ואף דבעלמא סגי בהכי למאן דס"ל. הכא כיון דאיכא שטר ב' אימור אודויי אודי ליה שהוא מזוייף ונ"מ לשאר שטרו' דידיה דחתימי אלו העדים כמ"ש הר"ן אבל לדרכו קשה הן אלו דברי מעכ"ת

ואתנהלה ע"ד עקבותיו להקשות עוד על מהרא"ש ז"ל דכפי דרכו בכונת דברי הר"ן ז"ל הדין נותן דאית למיחש דלמא זייופי זייף כיון דאודויי אודי ליה אלא שהמתנה השניה קיימת כשהעדים עצמן מעידין על המתנה: אם כן מה זה ועל מה זה נדחק הר"ן לומר לסבר' רפרם דפסולין דנ"מ דאם דאית ליה שטרי אחריני דחתימי אלו העדים דפסלינהו להו כו' הרי בלאו הכי נ"מ טובא שהשטר עצמו מהמתנ' השניה אינו מתקיים בחותמיו אם לא יבואו העדים ויעידו עליו איברא דלא נפיק מיניה לכולהו שטרי דידיה אע"גב דאימור זיופי זייף חתימת העדים וכתב וחתם וכתב ז"ל דהר"ן אזיל לשטתיה דלא איתרע אלא ההוא שטרא אבל יקשה דלרפרם שאמר פסולין נ"מ שצריך שיבואו העדים אף שהם אחרי' ויעידו על המתנה כיון שהוא אותו ענין בעצמו. ועד כאן לא הוצרכו התוס' לזה אלא משו' דקשיא להו היאך הם פסולים על פי דיבורו והוא דס"ל דלא חיישינן לזייופי זייף להאי אי נמי דהוי מלתא דלא שכיחא כנז"ל שיש לחלק בין אם העדים עצמם אומרים שהוא חתימות ידם להיכא שאין מעידין ובזה נראה דאיכא נפקותא בין התירוצים שכתבו התוספו' ולא פליגי דלאי נמי קמא מיירי היכא שהעדים עצמם אומרים שהוא חתימת ידם דבזה ליכא למיחש לזייופי זייף הא מיהא נ"מ לשטרות אחרים שיש לו ואלו העדים עצמם ולאי נמי בתרא איירי היכ' שהעדים עצמם אינן אומרים שהוא כתב ידם דבזה אמרינן זייופי זייף ובזה מכוונין היטב דברי התוס' לדברי הרא"ש והר"ן ומאחר שכן היא העולה להכריח הדבר שיש לחלק בין היכא שודאי זייף הוא עצמו כתב יד העדים להיכא דחתים עדים פסולין ונ"מ לנ"ד דאף למאן דסבר דכיון דמהדר אזיופא זיופי זייף וכל שטרותיו איתרעו הכא מודה שאין אומרים כן שהרי הוא עצמו הוצרך להחתים עדים אף דנימא שהם פסולים ולא סגי ליה לזיוף כתב ידם נראה ודאי דלא חשיד להכי כמ"ש מעכ"ת: אמנם נרא' שאם כל העיקר שאנו דנין הוא מהכרח זה ההכרח לא ישובח שיש פנים לומר וידים מוכיחות אעיקרא דמלתא דקושיא ליתא דעד כאן לא אמרו דשטרא ריעא לא מגבינן ביה אלא היכא שהלוה עצמו טוען מזוייף דכיון שיש רגלים לדבר דמהדר אזיופא אמור זייופי זייף ולא סגי ליה בקיום חותמיו כשאר שטרו' אבל גבי שניהם במכר תלמוד' לא נחית להכי דבשטר המתנ' השני ליכא מאן דפליג שהוא אמת ויציב אלא שבשטר הראשון הוא המחלוקת ונפקא מינה לאורועי סהדי ולמכנס פירי ולטסקא כדאית' התם ומאחר שכן הוא תו ליכא לאקשויי אימור זייופי זייף. והכרח חותך לזה מ"ש הר"ן שם בסוף הלשון ז"ל ואפילו לגבי דידיה דמוכר לא פסילי דהא לא אודי ליה ולא מידי אלא דניחא ליה למיהדר אפירי ולאחולי שעבודיה עכ"ל הרי נלמד מן המפורש דהמוכר גופיה לא טעין מזויף אפי' בשטרא קמא אלא שאנו תולין שהוא מזוייף כיון דכתב תרי שטרי ולמאי הלכתא אם לא איפה אמור אודויי אודי ליה וכפי סברת רפרם: וא"כ ממילא אזדא לה דליכא לאקשויי אימור זייופי זייף עד שנצטרך לתרץ כדברי מהרא"ש ז"ל דמיירי בשהעדים עצמם מעידין על מציאות המתנה וכנז' שהרי משכחת לה בלאו הכי כיון שהמוכר או הנותן שניהם מודים בשטר הב' ואין להכריח מה שהכרחנו כמדובר: זאת ועוד מ"ש מעכ"ת שיחיה שעינינו הרואות לגדולי האחרונים הם המדברים בענין זה הרש"ך סי' פ' ומהרא"ש סי' הנז' וסיעתם שהשוו נדון דידהו שהיה בשחתם עדים פס לים לההי' דשטרא ריעא דכיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף נראה שאין דעתם לחלק דין זה ואין לדון בנ"ד משום הך טעמא: ולענין הדין בנ"ד הסכים מעכ"ת לומר דראובן לא איפרק מחולשא מאחר שנודע לכל באי שער עירו שכונתו היתה לטוב להוציא את בלעו מפיו של שמעון וכאשר בא בשאלה דמלבד שרוב בנין ורוב מנין מהפוסקים הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דס"ל דלא איתרע אלא ההוא שטרא והכריחו הדבר מלישנא דתלמודא דקאמר האי שטרא וכס' ומאחר שכן היה מקום לדון דכל כי האי מלתא לא הוזכרה בבית המדרש מלתא דקי"ל בממונ' לאחזוקי אנשי ברשיעי ולבטל שטר מקויים דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואף גם זאת אפילו לסברת שכנגדם דס"ל דאיתרעו כל שטרותיו כיון דמיהדר אזיופא הכא בנ"ד מודים דהתם היינו דוקא משו' דודאי מהדר אזיופא אלא שהרא"ש דס"ל דלא איתרע אלא ההוא