מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) ע

עוד יש לתמוה על הריטב"א ז"ל שעלתה הסכמתו שלא לחוש לדברי חכמי נרבונה ולא הזכירם בפסקא דמלתיה ואלו בפרק כל הנשבעים הביא כל זה שכתב כאן ואסיומא דמלתיה הביא דברי חכמי נרבונה שלא לדון תרי חומרי וכתב עליהם וטעמא דמסתבר הוא כו' וכן נהגו בכל הגליל הזה כהרמב"ם וכן היה דע' מורי הרשב"א כו' ואף שכתב אחר כך אבל מורי הרא"ה ז"ל היה סובר כדעת זקנו כו' הא מיהא הוא עצמו העיד על חכמי נרבונה שאמרו מלתא בטעמא ואלו הכא בפרק הכותב כתב שאין דבריהם מחוורין: ואחר ימים הביא אלי השואל פסק הרב המובהק כמהר"ש אמאריליו שכתב על נדון זה ושם ראיתי הביא דברי הריטב"א הסותרות מפ' הכותב לפרק כל הנשבעים וכתב שמ"ש בפ' הנשבעים הם דבריו האחרונים יע"ש בקונטריסו

אשר על כל אלא עלה על דעתי ליישב דברי הריטב"א ואנכי הרואה לגדולי הפוסקי' ז"ל שהביאו דברי חכמי נרבונה כתבו בטעם דבריהם שעשו תקנה זו כדי שלא תנעול דלת כו' נפקא מינה בכתובה דלא שייך נעילת דלת וכמ"ש הב"י בסי' ק' גבי דינא דבע"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית משו' שיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' וא"כ בכתובה דליכא נעילת דלת לא תקנו חכמי נרבונה שלא לדון תרי קולי אמנם בכתובה איכא טעמא אחריתי דלא אשכחן תרי חומרי בכתובה וכפי זה הריטב"א ז"ל הביא דברי ח"נ לענין כתובה שהביאם בפ' הכותב והבין בדבריהם שאף בב"ח דעלמא רצו שלא לדון תרי קולי ותמה עליהם דכיון דהלכה נינהו אמאי לא מחמרי' תלת חומרי שהרי דוקא כתובה שהיא מדרבנן עשו חיזוק לדבריהם שלא לדון תרי קולי אבל בשאר ב"ח אמאי לא מחמרי' ומ"ש בפ' כל הנשבעין ע"ד ח"כ וטעמא דמסתבר היינו דוקא לענין שטר כתובה וסגנון א' עולה לשני המקומות ודייק לומר וכן נהגו בכל הגליל הזה כהרמב"ם משום שהריטב"א ז"ל לא אסיק אדעתיה טעמא דנעילת דלת לדון כן בשאר השטרות: וכיון שבאנו לכך הוה מצינן למשכוני נפשין ולישב דברי ח"נ שבאו בחילף בספר העיטור והנמקי ז"ל: אלל זה חזיתי להרז"ה והרשב"א והריב"ש כולם כאחד כתבו בטעם ח"כ דכיון דמסקינן בש"ס דיינא דעבד כר' אלעזר עבד בשטר שיש בו נאמנות מפורש עבדינן לכתחלה כר' אלעזר ולא דייני' ברב ושמואל וכל כי האי אמרי' הבו דלא לוסיף עלה. והריב"ש ז"ל כתב טעם זה לכתובת אשה ושום אחד מהם לא הזכיר טעמא דנעילת דלת כו' וטעמא דתרי חומרי אשר על כן נמצאו דברי הריטב"א תמוהים לע"ד וצל"ע: אמנם עלה בידינו מדברי תלמידי ה"ר יונה דס"ל הפך ח"כ כמו שהוכחנו מההיא דפ' כל הנשבעים ועוד שאם הוא סובר טעמא דתרי חומרי אף בנאמנות סתם לא אמרי' דתרי חומרי עבדינן משום דס"ל נאמנות סתם חשיב כמפורש אליבא דאבא שאול והלכתא כותיה. מעתה הבא נבא לכונת דברי הטור ע"פ דרך מרן וכונתו לומר דנאמנות בפירוש מהני ליורשים וכפל בלשונו לומר דרך הפיטור דהיינו שפטרו הלוה למלוה ממנו ומבאי כחו לו ולבאי כחו לאפוקי מאן דס"ל דאף נאמנות סתם חשיב כאלו פירש ממנו ומבאי כחו לסברת אבא שאול משו' דפליג אף ארישא דמתני' ולדידיה אין גובין היורשים בשטר שיש בו נאמנות מטעמא דתרי קולי והוכרח הטור לומר כן לפי שזה הלכה רוחת דבנאמנות סתם אמרינן אאמש"ל וכמו שפסק הוא עצמו למעלה מזה ולפיכך הביא הב"י דברי ר"ח שכתב בפי' שאם מת לוה אין גובין וכו' דאפשר ס"ל כרבינו יונה דאבא שאול פליג אף על רישא דמתני' ומי שסובר כן מוכרח שאין סובר ההיא דח"נ דלא דייני תרי קולי דאלת"ה יקשה ההיא דפרק כל הנשבעים וכפי זה יש לדחוק דברי הטור שאינו סותר למה שפסק הוא עצמו בא"ה דלא כהרי"ף ז"ל ואין שום ראיה מדבריו לעיקר הדין של ח"נ ז"ל

ואשובה אראה הביא מר ניהו רבא דברי הרב בעל הנתיבות שדקדק מדברי הרא"ש בתשו' כלל ע"א סי' ו' שהוא חולק על חכמי נרבונה שכתב וז"ל לענין מה שנחלקו המפרשים אם מועיל נאמנות לגבו' מלקוחות בלא שבועה כיון דאיפליגו בה רבוותא לא מפקי' ממונא עד שישבע המלוה ומיהו אם מת המלוה יורשים היו גובין בשבועת שלא פקדנו וכגון זה הבו דלא לוסיף עלה כיון דשבועה זאת אינה אלא מפני חשש רמאות עכ"ל הרא"ש ודקדק ז"ל משם דמשמע דוקא בכה"ג הוא דאמרי' הכי כיון שעיקרה של שבועה הוא מפני הרמאים אבל בבא ליפרע מן היתומים דליתא להאי טעמא אע"פ שהן שתי חומרו' דנין דין אין אמש"ל שאל"כ למה הוצרך לתת נועם מפני ששבועה זו אינה אלא מפני רמאין ת"ל דהו"ל תרי חומרי כו' ועל זה עמד וימודד דברי הרא"ש ז"ל אלו ותמה עליהם דלמה לו לומר שראוי לפסוק כר"ח והרי"ף השתא דנפישי רמאי ת"ל שאין פיטור מועיל מפני תקנ' חכמים שהוא ס"ל כהרז"ה ודעמיה דפליגי אהרי"ף והך טעמא דרמאות אינו אלא למאן דס"ל שפיטור מועיל. והנה עיני האדון תחזינה משרים שכיוון לדעת גדול הוא הרב בעל הנתיבות למעלה מאותו דף שדקדק כן בדברי הרא"ש למה לא השיב כיון שאין נאמנות מועיל לגבי יורשים ה"ה לגבי לקוחות למאן דס"ל שאין נאמנו' מועיל לגבם ותירץ ז"ל שעל הסתם היה קנין בשטר ההוא וכל שקנו מידו מועיל הנאמנות לגבי יתומים אבל לא לגבי לקוחות. וכפי דרך זה שהרא"ש בתשו' זו מיירי בקנין אין שום סתירה מדידיה אדידיה מ"ש בסי' ו' עם מ"ש בסי' ח' דהתם מיירי בנאמנו' גמורה בלא קנין אבל בתשו' ח' מיירי בקנין

ותמהני שהרב בעל נתיבות בדף רצו ובנתי' הקשה דברי הרא"ש אלו דסתרי אהדדי כמ"ש מר ולא זכר את דבריו שכתב בתשו' הרא"ש דמיירי בקנין וגם בזה יתיישב מה שהקשה הרב החבי"ב ז"ל בשם בדק הבית מתשו' סי' ד' שכתב בסוף התשו' ח"ל אבל אם פטר הלוה את המלוה משבועה ממנו ומיורשיו גובין בכי מלוה מיורשי הלוה אף אם המלוה נתחייב שבוע' ללוה על עסקי תביעה אחרת עכ"ל והכריח ז"ל משם דס"ל להרא"ש ז"ל שפיטור בפי' מהני ליורשים הפך התשו' הסמוכ' לה שכתב כי דברי הרי"ף אינן מחוורין והוצרך לידחק את עצמו כמ"ש מר. ולעד"ן הדבר פשוט שהרא"ש בתשו' זו מיירי היכא שפטרו בפירוש וקנו מידו שהרי אין כונתו באותה תשו' להודיע אם פטור מהני או לא כי אם להודיע לשואל שאף שנתחייב שבועה המלוה על עסקי תביעה אחר' אין אומרים אין אמש"ל על תביעה זו שהיא באה לדון עמהם ומיירי כפי דינו של נאמנות כמו שיראה המעיין האמנם על פי הדברים האלו שהרא"ש ז"ל בתשו' ח' מיירי' בקנין דהכי מוקי לה הרב בעל נתיבות יקשה עליו איך הוא עצמו רצה לדון משם מדלא קאמ' טעמא דתרי חומרי כי אם הוצרך לתת טעם כיון ששבועה זו אינו אלא מפני חשש רמאות וכו' משמע דס"ל לדון תרי חומרי כו' והא ליתא כיון שנדונו היה נאמנות בקנין ליכא תרי חומרי ולא שייך פלוגתא דא"ש וכמ"ש רוב הפוסקים שנאמנות