מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) נו

בענין חורש זורע בנחל איתן כתב הרמב"ם בפ"י מה' רוצח וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע או חפר או נטע כו' הרי זה לוקה כו' ולא פירש שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא. עוד יש לחקור אם אותם הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם בפ"ח מה' שבת אם הם ג"כ בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצ"ע: [שעה"מ הלכות רוצח

] בענין מצות אכילת שיירי מכחות והחטאו' והאשמו' שהיא מצות עשה כמ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות סי' פח ופט ובה' מעשה הקרבנות פ"י והיא כפרה לבעלים דה"ק כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין אם צרי' שיגיע לכל אחד כזית שהוא שיעור אכילה ואם לאו לא קיימו מצוה זו. וי"ל שאם לא אכל אפילו כהן אח' כזית אלא אכלו אותם ולא הגיע לשום אח' כזית אם נתקיים המצוה או דלמא כיון שלא אכל כהן א' כזית לא נתקיים המצוה (עיין בהריטב"א שהביא בעל עין יעקב ביומא פ"ד גבי הצנועין היו מושכין ידיהן מ"ש שם יע"ש:) עוד יש לחקור אם גם באכילה זו צריך שלא ישה' מתחלת אכילה עד סוף בכדי אכילת פרס כדין אכילת מצה וי"ה דאם שהה הרי לא נקרא אכילה וראיתי בפ"י מהל' מ"ה סט"ו מ"ש שם אבל הסלת אם יחלקוה כו' דמשמע שם דחולקין אפי' אם אינו מגיע אלא מעט. אמנם ממ"ש בתחלה וז"ל שהאפויה כשחולקון אותה כו' אפי' כזית הרי ראוי לו כו' ממשמע דוקא כזית וא"כ צ"ל במ"ש מלא כפו סלת או פחות וכו' הוא דלעולם צריך כזית אלא שאינו ראוי ללוש כו' ועדין צ"ע: וראיתי בזבחים דף ל"א דאיבעיא להו אם חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת כו' ודחי דלמא בהסק גדול והנה י"ל דכיון דאם מקטיר בהיסק קטן מהני גם אי אוכל ביותר מכדי אכילת פרס שמה אכילה וצ"ע. וראיתי ספ"ב דמנחות דף ט"ז דבעי הקטיר שומשום לאכול שומשום כו' ומסיק דדרך אכילה בכך למ"ד כשר. ולמ"ד פסול אין דרך אכיל' בכך וצ"ע דלמ"ד כשר איך קאמר דדרך אכילה בכך הרי הוי יותר מכדי כזית בכדי אכילת פרס דלא מיקריא אכילה כלל בכל התורה כולה וצ"ל דשומשום נמי כי אכיל ליה זה אח' זה במהירות גדול יכול להיות כזית בכדי א"פ ודוחק

בענין שלא לשנות מגרשי הלוים כתב בעל החינוך בסי' שמג וז"ל ולא ידעתי שיעור לשינוי זה כמה יהיה ויתחייב עליו עכ"ל

בענין שורף עצי הקדש שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכו' יסודי התורה דלוקה משום לא תעשון כן. ולא פירש שיעורו אם הוא אפי' כל שהוא או צריך שיעור ולא נתברר שיעורו דאין לומר כזית דלאו ממידי דאכילה הוא והיה נראה לומר דשיעורו כשיעור מעילתו בשוה פרוטה אבל ראיתי לתוס' דמכות דף כ"ב גבי מ"ש הב"ע בעצי הקדש והקשו התו' ולילקי במזיד ג"כ בלאו דמעילה ותי' דמיירי בפחות משוה פרוטה כו' הנה מבואר דאפילו פחות משוה פרוטה לוקה משום לא תעשון כו' וצ"ע: ע"כ [ח"ס או"ח מ"ט

] סימן נב

ידוע מ"ש הרמב"ם פ"י מה' טומאת צרעת התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט או אחר הפיטור הרי זה עובר בלא תעש' אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה ע"כ והכה מ"ש אחר הפיטור צ"ע דאחר הפיטור שהוא טהור לגמרי מה איסור יש ומה שייך לומר הועילו מעשיו או לא והחכם השלם ארי שבחבורת כמה"ר יאודה רוזאניש נר"ו האיר עיני בזה והראה לי מ"ש התוס' פ"ק דשבועות דף ד' ד"ה בקוצץ בהרתו כו' ואומר רצב"א כו' וטהורים דקא' כגון שעמד בעיניו כו' עכ"ל אף אנו נאמר דלאח' הפיטור קרי ליה כה"ג אע"גב דשאני לשון טהרה אלשון פיטור מ"מ יכולנו לפרש דברי הרמב"ם בזה: אמנם מ"ש דלאח' החלט לוקה אם יועילו מעשיו קשיא טובא שהרי כתב הוא ז"ל בסמוך ואם תלשן אחר שהוחלט בהם הרי זה מוחלט כשהיה ואין לו טהרה עד שתפרח בכולו או תתמעט בהרתו מכגריס וא"כ לא משכחת לה לאחר החלט מלקות כיון שאין מועילין מעשיו ואע"גב דזה הוא קנס חכמים ודאורייתא מועילים מעשיו וטהור הוא מ"מ קשה דאיך חז"ל היקלו עליו שלא ילקה ולא יועילו מעשיו אדרבה מלקות במקום מיתה עומדת וקים ליה בדרבה מיניה ועוד דה"ל לרבינו ז"ל לפרש ולא לסתום וע"כ לומר דס"ל דלוקה מדין תורה כיון דמדאורייתא הועילו מעשיו וגם כשאר טמא מקנס חכמים וצ"ע גם מ"ש ואינו לוקה אם לא הועילו כו' קשה דזה הפך סברת רבא בפ"ק דתמורה דף ה' דס"ל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וצ"ע: [שעה"מ פ"ג מגירושין

] סימן נג

עמדתי על חקירה אחת דכפי הטעם שכתבו דקטנה מתגרשת ע"י עצמה משום דאשה מתגרשת בע"כ ולא בעינן דעתה כמ"ש הטור סי' קיט א"כ יצא לנו מזה דאם גירשה על תנאי כך וכך כל אותם החלוקות השנויים בדיני התנאי שאם מחלה או ביטלו שניהם התנאי או כמ"ש וניחוש שמא פייסה ומחל' התנאי וכיוצא בזה לא שייכי בקטנה דאין מעשה קטנה כלום ולא אישתמיט שום פוסק שיאמר זה ואדרב' מצינו ממאי עמא דבר שאפי' בגט קטנה מתנים כך וכך ואומר נאמנת עלי שלא פייסתי כו'. עוד מזה יצא לנו ספק א' דעתה שאנו נוהגין לתת ב' גטין א' כלפי האשה וא' כלפי האב ע"פ הוראת מהריב"ל ח"ג סי' ו' כדי לצאת י"ח הר"ן והרב בעל הכתבים כמ"ש שם ובכל א' מהם נאמנות שלא פייס נאמנות לאשה ונאמנות לאב אם האשה והאב הם מכחישים שהאב אומר שפייס והאשה מכחש' או איפכא היכי לידיינו דייני להאי דינא: ואגב גררא ראיתי לחקור גם במ"ש דאשה שאמרה מת בעלי היא נאמנ' דאשה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת ראוי לו' דבקטנה לא אמרי' הכי דאין מעש' קטנה כלום וסוגיין דעלמ' דאין חילוק ואין מי שסיפק בזה וצ"ע ויש לעיין בפ' האשה רבה דף פ"ט על ההיא דמאימתי אדם יורש אשתו קטנה ומ"ש התוס' בד"ה משתגדיל ותבעל כו'

סימן נד

כתב הרא"ש בחולין פרק הזרוע דף קל"ד ת"ל ואם אמר לו חוץ מן המתנות כו' אבל אם אומר כהן לישראל פרה זו מכורה לך על מכת שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי וכו' עד סוף לשונו ע"ש ואיכא למידק בהאי טעמא דיהיב הרא"ש משום דהוי מתנה עמ"ש בתור' בפ' המוכר את הבית דף ס"ג כתב הרא"ש גבי הא דבן לוי אמאי דמקשי' והא אין אדם מקנה דשב"ל וז"ל פי' כשם שאין אדם מקנה דשב"ל כך אין אדם משייר לו זכות בדבר שנא ב"ל וא"ת נהי דאין אדם