מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) נג

דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר וכו' ומה שכתבו עליו האחרונים הרב בעל ש"ך והרב בעל כנה"ג יע"ש ועיין בהגהת מרדכי ריש פ"ק דמציע' שהבי' מרן ח"מ סי' צ"א בדין חנוני על פנקסו אף דבראיה שהבי' איכא למישדי בה נרגא שכת' דאין משביעין אלא זה אחר זה ולא בבת אחת אההיא דב' שבילין דפ"ק דפסחי' דבבת א' ד"ה טמאים דשאני התם שאף לשואלים עצמם הדבר בספק אבל הכא כל אח' טוען בריא לי כו' ועוד דבשלמ' התם אזלינן לחומרא ואמרי' דשניהם טמאים כמו שכתבו התוס' דמדאוריית' שניהם טהורים אלא שחכמי' החמירו אבל הכא מאי חומרא איכא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כיון שס"ס ב' נשבעים ונוטלין א"כ מאי חומרא איכא מה הפסיד הרמאי ודוק ועיין בס' בעל החינוך פרשת כי תצא גבי שכר שכיר וז"ל אבל אם אינו יכול לפרעו באותו יום אא"כ יאבד קדרה משלו לא חייב הכתוב בזה ע"כ: והוא חידוש גדול בעיני דהניחא לענין העשה דפריעת שכר שכיר יכול לקיימו ביום אחר לפורעו אבל מ"מ לאו דלא תבא עליו השמש הרי עובר וצ"ל דגם לענין הלאו כיון שניתן לתשלומין אינו בדין שיאבד כל ממונו כיון דיכול לתקנו אח"כ ועדין צ"ע

סימן מו

בענין מי שבא על אשה בהיותה בחזקת אשת איש ונתעברה ממנו ואחר כך בא עד אח' והעיד שזה ימים שמת בעלה קודם הזנות אם יכול לישא אותה או דלמא כיון שבשעה שבא עליה היתה בחזקת א"א אסור' עליו. דבר זה לא מוצא בפי' רק צריכין אנו להוכיחו ממקום אחר יש להוכיח ממ"ש גיטין דף ע"ג מה היא באותן הימי' למ"ד מגורשת ואינה מגורשת והבא עליה באשם קאי לפי פי' התוס' ואע"ג דלאחר כן מת והו"ל מגורשת למפרע והנה י"ל דשאני התם דשמא לא ימות והו"ל א"א גמורה כו' גם ממ"ש במשנה פרק כיצד דף כ"ג מי שקידש אחד מב' אחיות וכו' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם אע"גב שבשעה שכינסה הא' היתה אסורה כיון שאח"כ פקע למפרע כמ"ש רש"י ז"ל שם דמשמע דוקא קדמו וכנסו אבל לא לכתחלה דשאני התם דההיא שעתא שהוא כונסה היא אסורה אבל הכא איגלאי מלתא למפרע דפנויה הויא כו' גם ממ"ש הנמק"י פרק אשה שהלך משם הריטב"א דאעג"ב דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם אסורה לבועל משום קנסא דלמא שאני התם דאינה פנויה לגמרי דס"ס שומרת יבם היא ואינה יכולה לינשא וצ"ע: [מל"מ סוף פ"ב דסוטה

] סימן מז

כתב הר"ן בפ"ב דקדושין דף מ"ג על האי דאמרי' בירוש' ז"ל ר' ייסא אמר מכיון שהאמינתו תורה אפילו קידשה בכסף אינו נוגע בעדותו ע"כ: ותמה עליו דמ"ל אי מהימן מן התורה דכיון דתקון רבנן שבוע' הסת הו"ל נוגע בעדות ושמא לחומרא להצריכה גט קא' יע"ש: ולא נתברר לי אי נוגע בעדות פסול מן התורה או מדרבנן והרמב"ם ז"ל לא פירש כלום אמנם בדברי הר"ן צ"ע דאם ר' ייסא להצריכה גט קאמר א"כ ר' בון בר חייא דקאמר דבכסף לא הוא לומר דאפי' גנו אינה צריכ' ואינה מקודשת לגמרי וזה תימה דאי פסולים מחמת נוגע בדבר הם מדרבנן אמאי אינה צריכה גט ככל מקדש בפסולי עדות דרבנן והכא הוי נוגעים בעדות דרבנן דתקינו שבועת הסת: ושמא י"ל דכיון דרבנן שוינהו נוגעים בעדות דתיקנו שבועת היסת א"כ הו"ל ככל נוגעים בעדות והם פסולים מן התורה וזו היא סברת ר' בון ור' ייסא ס"ל דנוגעים בעדות הוו פסולים דרבנן ולכך צריכה גט לחומרא. או שמא ס"ל לר' ייסא דלעול' נוגע בעדות סתם הוו פסולים דאורייתא כשותף וכיוצא אבל הני דלא היו נוגעים בעדות אלא משום דתקינו רבנן שבועת היסת הוו פסולים מדרבנן ועדין צ"ע: אחר זה האיר עיני החכם השלם ארי שבחבורה כמהר"ר יאודה רוזאניש שיחיה שמהריב"ל נסתפק ע"ז וראיתי שכן הוא בח"א סי' ך' בדיני קדושין יע"ש והניח הדבר בספק וצ"ע ועיין במהרח"ש בקונטריס עיגונא דף ד' יע"ש ויש קצת ראיה מדברי התוס' פרק המביא תניין דף ט"ו ד"ה אני הוא עד ב' כו' דנוגע בעדות הוי דרבנן. וקשה לי בדבריהם ז"ל שכתבו דטעם ההוא דנוגע בעדות לאו טעם גמור הוא והכריחו כן מדלא קאמר רב אשי טעם זה יע"ש ואמאי לא הכריחו זה דא"כ דנוגע בעדו' מיקרו אמאי אצטריכו בעלמא כתובות דף כ"א בההיא דנכי רבעאן דממונא אפומא דחד תיפוק לי דנוגע בעדות ואין עדותו עדות ונימא לי דס"ל לתוס' דנוגע בעדות פסולו מדרבנן ולכך נקט טעמא דנכי רבעא דממונא אפומא דחד דהוי דאורייתא דעל פי שני' עדים כתיב כו' אבל הא ודאי בורכא היא דקיום שטרות דרבנן הוא דמדאורייתא עדים החתומים כמי שנחקרה עדותן היא באופן הדרא קושיא לדוכתא ולעיקר הדין במ"ש התו' בשם הירושלמי נלמוד דשייך נוגע בעדו' אפי' בדבר דליכא דררא דממונא וכמו שנסתפק מהריב"ל ח"א כלל ו' בתשו' הנזירות יע"ש ודלא כמהר"י מטראני בח"א סי' י"ד יע"ש. ולעיקר הקושיא בדברי התוס' יש לדחות בדוחק דניחא ליה בטעמא דנכי רבעא כו' דאין כאן עדו' כלל ולא בטעמא דנוגע בעדות ועיין במ' סנהדרין פ"א דיני ממונות דף ל"ד גבי ההיא ורבנן משו' דמיחזי כנוגע בעדותו דבנגיעת עדות כה"ג דהוי דיני נפשות לכ"ע הוי דאורייתא יע"ש ולא נסתפק הרב אלא בנוגע עדות דממון ודוק

סימן מח

נשאלתי אם מותר לעשות תכריכין למת מתקרובת ע"ז כיון שהוא אסור בהנאה אי מדמי' לה לכלאים או לא. והשבתי חד כרעא אגודא דכפי תירוץ הא' שתירצו גבי כלאים דאיך מותר נהי דבמתים חפשי והרי יש משום לועג לרש וניחא להו דשאני ציצית שהיא שקולה ככל המצות ולכך רמינן לכתחלה משום לועג לרש אבל בשאר מצות לא א"כ כל שאר מצות וה"ה תקרובת אין כאן לועג לרש ובמתים חפשי אמנם כפי התירוץ השני שתירץ ר' שמשון ז"ל פרקא בתרא דכלאים דטעם ההיתר הוא משום דאף בחי מותר אם אינו נהנה ואנן בעי' הנאה פורתא א"כ בע"ז דחמירא דאפי' הנאה שאינ' בגופו כגון מכירה אסור אם כן גם למת אסור עוד נ"ל לומ' דכיון שהחי נהנ' מאלו התכריכין שאם לא היו אלו צריכין לקנות אחרים א"כ הרי נהנה מע"ז שכן מצינו בענין איסו' קבר שאסור בהנאה כמ"ש הנמק"י שם בסנהדרין דף מח. אלא דגם בזה י"ל דהם אלו התכריכין של ע"ז הם בדמים א"כ הרי לא משתרשי להו אלא א"כ משתרשי להו שלוקחים בפחות

סימן מט

יש לחקור דכמו שאמרו בב' כתי עדים המכחישות זו את זו שאם בא אח' מכת זו ואח' מזו והעידו