מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) נב

סימן מד

כתב הרשב"א בתשו' סי' תקסג דהמקדיש שדהו מהיום ולאחר מיתה לא מהני משום דפי' הוא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וגבי הקדש א"א לפי שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה והביא ראיה מפרק המוכר כו' יע"ש ויש לדקדק דגם בהדיוט נימא ליה בעל השדה שזכה מהיום עקור אילנך שא"א שינקו אילנותך מקרקעי אלא ודאי דפירוש מהיום גופא שלך הוא עם שיור ששייר לעצמו זכות לפירותיו וא"כ גם בהקדש סתמו כפירושו ואמאי צריך לפרש בהקדש טפי מבהדיוט ושמא שאני הקדש דבעין יפה הוא מקדיש ודוק: עוד קשה לי אעיקרא דדינא דהרי אין מעילה במחובר כמו שמבואר דאפילו שערו של עבד מוקדש מותר מטעם זה כמ"ש הרמב"ם פרק ה' מעילה הן אמת דבגמרא אמרינן פרק המוכר דף ע"א מ"ט הואיל וינקי משדה הקדש וצ"ע והיה נראה לי לומר דזה חשיב כמו גדולי הקדש וכן פי' רשב"ם שם אבל יש לראות דגידולי הקדש הוא אילן של הקדש שמוצאי פירות או שדה של הקדש שמוציאה עשבים אבל אילן שהוא של הדיוט שיונק מקרקע הקדש הרי הוא יונק במחובר ואין בו מעילה גם יש לדקדק מאי שנא שדה שעלו בו עשבים דמועלין בהם מטעם גידולי הקדש ומ"ש שערו של עבד שנקרא מחובר ולא גידולין ולזה נראה לומר דאותם עשבים בעודן במחובר אין מועלין בהם דומיא דשערו של עבד ופשוט: הן עתה הראה לי א' מהחכמים החשובי' תשו' הרשב"א שהביא מרן בהלכות נדרים סי' רכא שכתב דאע"ג דאין מעיל' במחובר איסורא מיהא איכא יע"ש. עתה ראיתי משנה דפ"ז דפאה דקתני המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו העוללות העוללות לעניים רבי יוסי אומר יתנו שכר הגידולים להקדש ע"כ והלכה כר' יוסי והשתא קשיא לן דבשלמא כשלא נודעו העוללות לא סגי בנתינת השכר של גידוליו להקדש דכרם של הקדש פטור מפאה ועוללות ומכל מתנות עניים אבל אם מקדיש הגוף והפירות לא אמאי קאמר הרשב"א דלא מהני משום דינקי יתנו שכר הגידולים להקדש: ושמא י"ל דלא אמר ר"י אלא דוקא משום תקנת עניים. אמנם עדין יש לדון על עיקר דינו של הרשב"א אמאי אסור יניקת הקדש הרי זה וזה גורם מותר וי"ל דלא אמרי' הכי גבי הקדש וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ פ"ה מה' נדרים משם הר"ן יע"ש: וראיתי סברת הראשונים ז"ל בההיא דהמקדיש את כרמו דמשנודעו העוללות העוללות לעניים ואין צריך ליתן להקדש כלום מטעם שכבר נתחייב הכרם בעוללות כ"כ הר"ש: ונראה דפירושו הוא דלא חל שם הקדש באותו חלק שיונקים ממנו העוללות וע"כ לו' דאף דכל מקדיש בעין יפה הוא מקדיש מ"מ בענין שיש הפסד לעניים לגבי עניים לא אמרי' הכי ועדין צ"ע ונראה לומר דלא דמי למ"ש הרשב"א דהתם בנדון הרשב"א כיון שהקרקע והפירות הכל שלו והא קי"ל מקדיש בעין יפה מקדיש א"כ זה ודאי הקדיש אף המקום שיונקים ממנו הפירות ולא שייר כלום ומש"ה לא חל ההקדש משו' דינקי אבל בההיא דפאה אין לו לבעל הבית זכות בעוללות כלל דשל עניים הם וכיון שכן אין לו כח להקדיש מקום שיונקים ממנו העוללות ושייר אותו מקום שאין לו כח להקדישו שהרי הפירו' צריכין לינק מהקרקע ואינם שלו להקדישם ומש"ה חל ההקדש ודוק

ובהאי מתני' ניחא לן מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין ס"ל וז"ל המשכיר בית לחברו והקדישו פקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל ע"כ: ואיכא למידק דמאי פקעה השכירות דקאמר ותו קשה מה שהקשה הל"מ דהיכי קא' מעל והא אין מעיל' במחובר אמנם בזה ניחא דס"ל להרמב"ם ז"ל דלית הלכתא כההיא סוגיא דקאמר דאם דר בו השוכר מעל אלא יכול לדור בו אלא שפקעה השכירות מן בעל הבית וצריך להעלות שכר להקדש כדאמרי' הכא יתנו שכר גידוליו להקדש וס"ל דאה"נ דה"מ לאוקומה כר"י אלא דלא ניחא ליה דבעינן לאוקומה ככ"ע ומ"ה פריך היכי דייר ביה כו' אבל אה"נ דלפום הלכתא דקי"ל כר"י מצי דייר ביה ויעלה השכר להקדש ומ"ש ואם דר השוכר מעל היינו לו' אם דר בלא העלאת שכירות להקדש מעל ולא מעילה ממש דהא אין מעילה במחובר אלא כלו' איסורא דמעילה כמ"ש הרשב"א ולא הוצרך לפרש שסמך עמ"ש בהל' מעילה דאין מעילה במחובר. [שעה"מ פ"ג מאשות

] סימן מה

הסכימו כל הפוסקים דזה שאמרו עד שליש במצוה דוקא במצות עשה אבל במצות ל"ת יתן איש את כל הון ביתו שלא לעבור על מצוה קלה. וקשה לי דכיון דמצינו שהתור' חייבה שבועה למוד' מקצת ולכופר בכל ועד מכחישו משמע שמותר לזה להשביעו שלא יאבד ממונו אע"גב דיודע בודאי שנשבע על שקר ועובר על לאו דלפני עור: גם חז"ל שתיקנו שבועה לחכוני על פנקסו שאחד משניהם נשבע לשקר איך לא חששו לזה ונראה לומר דכיון דס"ס זה הוא רשע גזלן שגוזל ממון חברו אינו עובר המשביעו אלא אמרי' הלעיטהו לרשע וימות. אחר זה מצאתי בשטת מציעא פ"א כלשון הזה ואם הוא יודע שהוא משקר מותר להשביעו כו' אבל התוס' ורש"י ז"ל חולקים פרק כל הנשבעים ע"כ והוא מ"ש שם דף מ"ז שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם וכן בפרק שבועת הדיינים וראיתי בסמ"ג דף קצג וז"ל ובתוספתא גרסי' וכו' ואם נשבע לשק' נענש הנשבע ואם באמת נשבע נענש המשביעו וכן פירש ר"ח ע"כ אבל רש"י פי' חלה על שניה' ששניהם נענשים מפני שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חילול ה' וכן הסכימו התוס' שם בפ' כל הנשבעי' כפי' רש"י אבל מ"מ עדין יש לי לחקור דלמה לא כתב רש"י ז"ל הטעם משום דקעבר אלפני עור ולכן נלע"ד דגם רש"י והתוס' ס"ל דלא עבר אלפני עור כיון שזה הוא גזלן אבל מ"מ קצת חילול ה' יש בדבר ולא פליגי אבעל השיטה. ומ"ש בעל השיטה מותר להשביעו לא הוי אלא במציאה דמאי הו"ל למעבד אבל במלוה וכיוצא אינו מותר מטעם חילול ה' אבל לעולם דאינו עובר אלפני עור ודוק והלכה פסוקה הוא כרשב"ג דאמר פ"ה דמעשר ב' הלעיטהו לרשע וימות ועיין פרק מרובה דף ס"ט ובתשו' להרמב"ן סי' רפב כתוב דרבנן תיקנו דשניהם נשבעים אף שא' מהם נשבע לשוא להפיס דעתם דשמא יודה יע"ש אלא דכפי קושיתו שהק' דאיך תיקנו שבועה שע"י ממונם יענשו העולם אין כאן מקום למה שתירצנו דהלעיטהו לרשע כו' דמשו' הלעיטהו אין ראוי שיענשו אחרים ועיין מ"ש התוס' פ' המפקיד דף ל"ה ד"ה שמא יוציא הלה כו' וגם בפרק שבועת הדיינים דף מ"ג דתירצו דנמצא שבועת הלוה לבעלה ולא אמ' דאם נשבע לשקר נענש המלוה ג"כ ושמא כונתם לומר אפילו נשבע באמת ודוק: ועיין במרן ח"מ סי' פז מחודש ל"ג