מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) מז

והעתיק לשון הרי"ף כמו שיראה המעיין שם ולא חלי ולא מרגיש לומר דאף דכך היא הנסחא וכלל הדברי' דשניה' שוים הרי"ף והרמב"ם ז"ל לומר דאף בדיני ממונות אשה וקרוב נאמן איך סתם הרב המגיד לומר דדברי הרמב"ם כדעת ההלכות שהרי סברתם רחוקות כרחוק מזרח ממערב דלהרי"ף היא דוקא שלא בשעת מעשה והרמב"ם סתם כתב דאפילו בשעת מעשה: אמנם יש לי לדון בזה להלין בעד מהרח"ש דהנה לשון ה"ה צריך עכ"פ פי' איך כתב שהוא דעת ההלכות ונראה לומר א' משני פנים או דס"ל דאף הרמב"ם ז"ל לא כתב וכן בשאר עדויות כו' להקיש לגמרי לזה אחיו של פ' אלא להשוותם שעל פי קרוב או אשה יוציא ממון ג"כ אבל לא בההיא דזה אחיו של פ' אלא כמ"ש הרי"ף דעל פי האשה או קרוב שהם מעידים שלא בשעת מעשה העד השומע מעיד ונמצא שע"פ האשה והקרוב מוציאין הממון אבל לא על פיהם ממש ולזה כתב תחלה על מה שכתב הרמב"ם דנאמן אשה וקרוב לומר זה אחיו של פ' כתב זה פשוט בגמ' דפר' החולץ פלוגתא דרב אחא ורבינא כו' ומ"ש וכן בשאר עדויות מבואר בהלכות וכפי דרך זה א"כ הרמב"ם והרי"ף ז"ל בחדא סברא סברי לענין ממון אלא דהרי"ף ס"ל דאף לזה אחיו של פלו' לא מהכי רק שלא בשעת מעשה. עוד יש דרך שני לומר דכונת הרב המגיד ז"ל לא בא לומר אלא דאל תתמה איך כתב הרמב"ם דאשה וקרוב כשרים לענין ממון שהרי כן מבואר בהלכות ואע"ג דבהלכות לא כתבו רק שלא בשע' מעשה סבירא ליה להרב המגיד בדעת הרמב"ם ז"ל דכיון דסוף סוף זה העד עיקר הדבר והעד הכשר על פי זה הקרוב או האשה באים להעיד מה לי בשעת מעשה מה לי שלא בשעת מעשה וכפי דרך זה לעולם הרי"ף והרמב"ם פליגי אף בדיני ממונות. וא"כ מעתה לזה הפירוש א"כ נוסח' הרב המגיד בדברי הרמב"ם הוא וכן בשאר עדויות כמו שכתב הריב"ש אלא שכונתו הוא בא' משני פני' שכתבנו וקיצר בלשונו כמנהגו וא"כ י"ל שהרב מהרח"ש כל כונתו אינו אלא להשיג על מהרשד"ם דכתב שהנוסחא היא מה שאין כן כו' שהרי הרב המגיד ז"ל נוסחתו היא וכן בשאר עדויות ולא חש לפרש דברי הרב המגיד יהיה מה שיהיה אבל כל זה נראה לכאורה דאינו שוה לע"ד דעדין יש לו' דנוסחת הרב המגיד הוא כמו שכתב מהרש"ם מה שאין כן כו' ומ"ש מבואר בהלכות פירו' דדוקא לענין זה אחיו מהני אשה או קרוב אפילו בשעת מעשה מה שאין כן בשאר עדויות דמהני שלא בשעת מעשה וזהו מבואר בהלכו' אף שההלכות כתבו בכל מיני עדויות ע"ז פליג הרמב"ם ז"ל וס"ל כדעת ההלכות בממון ולכך כתב הרב המגיד על מה שכתב הרמב"ם מה שאין כן בשאר עדויות שזהו מבוא' בהלכות באופן שדברי מהרח"ש צ"ע לע"ד

אמנם יש לראות דהרי"ף ז"ל מאי דוחקיה לפרש הכי ולא כפשוטו דנאמן הקרוב כיון שהוא מלתא דעביד לגלויי אבל נרא' לי הדבר פשוט דהרי"ף ז"ל דייק לישנא דגמרא דלא קאמר הכי אלא גילוי מלתא בעלמא הוא וזה אין לו טעם משום שהוא דבר העשוי להגלות אלא פי' שאינו עדות גמור ולזה פי' דאמאי אינו עדות גמור כיון שעל פיו הוא מיבם או חולץ ופי' דכיון שאינו בשעת מעשה אין לו דין עדות דבשעה שאמר זהו אחיו של פ' לא בא להעיד. אמנם יש לדקדק דכפי פירוש הרמב"ם ז"ל אינו מדוייק לשון גילוי מלתא בעלמא הוא דהול"ל כמו שאומר התלמוד בכמה מקומות הוי מלתא דעבידא לגלויי כבעית עד אחד במלחמה וכעד א' ביבמה ובבכורות ועלה על דעתי לומר דהרמב"ם ז"ל גם כן ס"ל כפירוש הרי"ף דאינו נאמן אלא שלא בשעת מעשה כמ"ש בגמרא דאינו עדות אלא שהרמב"ם רצה ליתן טעם דאף על פי שאינו בשעת מעש' כיון שעל פיו ס"ס הוא מתקיים הדבר שעל פי דיבורו באים עדים ומעידים איך נעשה מעשה אחר כך על פי קרוב או פסול ולזה תירץ דכל כי האי שהוא דבר העשוי להגלות מהני שלא בשעת מעשה. אבל לעולם טעם הדבר מעיקרא הוא שאינו עדות אלא גילוי מלתא בעלמא כיון שאינו בשעת מעשה אבל אין לשון הרמב"ם ז"ל סובל כלל פירוש זה שהרי מלבד שלא היה לו לסתום דבריו והיה לו לפרש דדוקא שלא בשעת מעשה: עוד זאת שהוא סיים בסוף דבריו ואפשר לידע אמיתות הדבר שלא מפיהם כמו שביארנו בהלכות גרושין והרי שם כתב דכיון שהוא דבר שאין העד יכול להשמט כו' ואם כונתו הוא לומר דקרוב או פסול שלא בשעת מעשה הוא כדעת הרי"ף ז"ל לא שייך לומר יכול להשמט כו' באופן דמוכרח דהרמב"ם ז"ל לא קאי בשיטת הרי"ף ואם כן לישנא דגילוי מלתא בעלמא קשיא אליביה: אמנם עלה בידינו מדברי הרי"ף ז"ל שהפסול לעדות כשהגיד שלא בשעת מעשה ולא בתורת עדות השומעים מפיו יכולין לבא להעיד במלתא דעביד' לגלויי אבל בשעת מעש' לא מהני כלל וכל שכן במלתא דלא עביד לאיגלויי וזה פשוט: אמנם יש לי ספק אחד שנסתפקתי כעת דדלמא אליבא דהרמב"ם ודעמיה דנאמן הקרוב והפסול אפילו בשעת מעשה הוא דוקא שבאים הקרוב והפסול עצמם ומעידים בבית דין ונאמנים משו' דעביד לאיגלויי אבל אם הם לא כיונו להעיד ושלא בשע' מעשה אמרו זהו אחיו של פ' ושמעו עדים ובאו והעידו לאחר זמן לא מהני דנהי דהמנוהו רבנן במלתא דעביד לאיגלויי אבל כיון שהמעיד לא כיון להעיד דלמא מלתא בעלמא קאמר ולא מהני מה ששמע העד הכשר מפיו ובקרוב או אשה לא שייך לומר מסיח לפי תומו או דלמא אפילו לא כיונו להעיד מהני כמו שמהני להרי"ף ז"ל שלא בשעת מעשה מהני להרמב"ם אפי' בשעת מעשה וצ"ע: [דברי אמת קונטרס י"א סי' י"א

] סימן לו

כתב הטור ח"מ סי' רל"ה משם הרמ"ה ז"ל דקטן שנולדו בו סימני סריס דנעש' גדול למפרע וכן כתב הריב"ש ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל כמו שכתב שם מרן ז"ל משמו יעויין שם: ולכאור' איכא למידק דאמאי הוצרכו להביאו בשם הרמ"ה דהא גמרא ערוכה היא במסכת יבמות בפרק הערל דף פ' אכל חלב ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה גדול למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה וכו' והלכתא כרב באיסורי ואם כן אמאי הוצרכו להביאו משם הרמ"ה ז"ל ונראה לעניות דעתי לומר דמהתם ליכא ראיה כלל ומשום הכי הוצרכו להביאו משם הרמ"ה ז"ל דאיכא למידק בגמרא נמי דאמאי נקט לה באכל חלב לינקוט ליה באכל נבילה ואיסורים אחרי' ומשום הכי על כרחך לומר דמאי דנקט לה כהאי גוונא הוי משו' דחלב חייבים עליו כרת וכיון דהוי איסור כרת אם כן משום הכי אמרינן דנעשה גדול למפרע משום דמקמי שמיא גליא אם היה באותה שעה קטן או לא וכיון דקמי שמיא גליא משום הכי מלקינן ליה לטובתו כדי שלא יתחייב כרת דכל חייבי כריתות שלקו וכו' ואם כן לטובתו יהבינן ליה מלקות כדי לפוטרו מן הכרת אבל באיסורים אחרים דליכא אלא