מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) מב

יומו אם מניחין אותו לבשל דלדידיה הוה ליה דיעבד ומותר. או דלמא היודע צ"ל לו ולהפרישו וכעת צ"ע: אחר זה ראיתי במיוחסות סי' קנא סוף הסי' שהבי' ראיה הרמב"ן ז"ל בנט"ל אסור לכתחלה מפנכא דר' אמי דפ' כל הבשר דף קיא דתבריה כו' ואם אית' אמאי תברא לשהיי עד למחר יע"ש הרי מכאן ראיה דמורין למי שאינו יודע דאם לא כן אמאי תברא לשהיי ואם יבשלו בה בדיעבד מה בכך (ועיין בתשו' הרשב"א סי' תקעה.) [מ"למ פ"י מגירושין

] סימן כה

מהריב"ל בח"ג סי' עב ומהרשד"ם בחי"ד סימן ר"א כתבו דמי שבא לו שמוע שמת לו מת ואינו יודע אם הוא תוך ל' או לאחר ל' חייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקת חי ועתה מת כו' יע"ש ויש לדקד' דמאי שנא ממי שמעיד ראיתי פ' הרוג דחיישי' דלמא אשתהי ואינו אותו שמעיד עליו אלא שנשתנ' צורתו כו' כמו שמבואר בטא"ה סי' י"ז יע"ש התם נמי נימא דזה האיש ההרוג עד עתה כיון שהיה לו חזקת חי נימא עתה הוא שמת וכיון שכן הוא ראובן המעיד עליו ולא נשתנ' צורתו. ושמא י"ל דלא אמרי' הכי אלא דוקא לענין המיתה לבד מתי מת. אבל כשיש לי ספק בראובן זה אם חי אם מת אין להכריע מזה דודאי ראובן הוא כיון שיש לזה חזקת חי לומר דעתה מת וא"כ זהו ראובן לא אמרי' דלא אמרי' אלא כשראובן ודאי מת אלא שאין אנו יודעים מתי מת אבל התירוץ הנכון הוא מ"ש הריב"ש סי' שעט דהכא אית לן תרי חזקי חזקת ראובן שהוא חי וחזקת האשה שהיא אשת איש יע"ש א"כ בס' אשתהי אין לנו לומר עתה הוא שמת והוא ראובן שהרי אשתו ג"כ היה לה חזק' א"א ויש לנו לאוקומי אחזקתה אחר זמן מצאתי להרב מהרימ"ט א"ה סי' ל"א הדבר מפורש יע"ש. עוד יש לי לספק בזה דדלמא לא אמרי' דמהני לה חזקת חי אלא כשמת מיתת שמים ואין לנו לו' מת כיון שהוא חי ובחזקת חי הוא למה לנו לומר שמת מיתת עצמו אבל אין חזק' חי מועיל למי שהרגוהו דמה מועיל לו שהיה עד עכשו חי כיון שבלי שום חולי ושום מיחוש המיתוהו כל כך יש לו' עתה המיתוהו או אתמול המיתוהו ואפי' במת מית' עצמו אמרי' בגמ' ב"ב ק"נג דאפי' שהיה חולה ואח"כך מת אם לא הביא ראיה שמת מאותו חולי אמרי' דהבריא מאותו חולי ואחר כך חלה ומת דרוב חולים לחיים ואוקמינן אחזקתיה קמייתא אבל מי שממיתין אותו מה מועיל לו חזקה בהא ועדין אין ולאו ורפיא בידי: ומצאתי במרדכי פ' החולץ שאל ר' שמואל את ר"ת על האיש שנהרג והניח אשה ובן קיימא וביום שנהרג מת הולד וספק איזה מהם מת תחלה כו' ופסק ר' ברוך שם לחומרא יע"ש ואמאי לא מוקמי' גברא אחזקתיה שהיה חי עד אחר שמת הבן אם לא מטעם דכיון שנהרג לא שייך זה ועיין במ"ש ריא"ז ז"ל בפרק כל הגט אמתני' דהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת חי כו' דהיינו דוקא בחולה בידי שמים אבל חולה בידי אדם לא כו' יע"ש ויש לדחות ועיין בתוס' בפ"ק דכתובות דף ט' ד"ה לא צריכה אלא לאשת כהן כו' שכתבו דאדרבה מוקמי' לה אחזקת בתולה וכו' נראה דסותר לזה דהתם נמי הוי ע"י אחרים כו'

אמנם יש לעיין הא דאמרי' בס"פ מי שאחזו דף ע"ו אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתה או המיתה קדם לגנו ה"ז ספק וחולצת ולא מתיבמת כו' ופירש הר"ן דלא מוקמי' ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חדש דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספקי' ליה דלמא בתוך י"ב חדש את ע"כ ולא כתב טעם אמאי לא אוקמי' ליה אחזקת חי בין לקולא בין לחומרא אלא ודאי דטעמא הוי דכיון דהשתא מיהא הרי הוא מת לא מהני חזקה וכמ"ש התוס' פרק אלמנה לכ"ג דף סח ע"א ד"ה רישא פסולי כהונה כו' דכיון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' ליכא למימר אוקמה אחזקתה דאתרע לה חזקה כו' יע"ש וא"כ גם בס' אם מת קודם ל' או בתוך ל' אמאי כתבו מהריב"ל ורשד"ם דאוקמי' ליה בחזק' חי עד עתה מקרוב כיון שהרי הו' מת לפנינו אתרע לה חזקה ומהרימ"ט בח"א סי' מא אוקים להא דתוס' באנפי אחריני כמ"ש המעיין ולא זכר להאי דהר"ן שהיא משנה ערוכה והדברים עתיקים (וצ"ע כפי זה ההיא דכתובות שכתבו התוס' ד"ה לא צריכה כו' כנ"זל ודוק): [שעה"ת ח"ב דף צג' ושעה"מ פ"ד מאשות הי"ד

] סימן כו

כתוב בתשו' מהר"ם ז"ל הגדולות סי' תתקלה דמי שניתן לו דבר במקום אחד שהוא שוה זוז שיוליכנו למקום אחר ששוה שם ב' זוזים ונאבד ממנו ואינו יודע היכן נאבד ופסק דהלכה כמ"ד בפרק כל הגט דף ל"א אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת של בדיקה ומשלם כמקום שהיה לו להוליכו יע"ש. ולכאורה נראה תמוה דבפי' אמרו שם בגמ' דחלוקין עליו חבריו על ר' אלעזר וההיא דמקוה שנמדד. ופסק הלכה הוא דתלין שנאבד משעת הנחה. והנראה לומר דשאני התם דהעמד תבואה זו בחזקת טבל כמו שהיתה וכן במקוה העמד טמא על חזקתו אבל כאן אין שום חזקה. אבל עדין קשה דהכא נמי נימא העמד ממון על חזקתו. מיהו יש להסתפק כפי סברתו אם במקום הנתינה היה שוה יותר וכאן שוה פחות אם נאמר ג"כ מע"ל של בדיקה או דלמא לא אמרו אלא להחמיר על הנפקד דכיון דקיבל עליו שמירה הו"ל למידע לכך משלם כמקום היוקר או דלמא לא שמא וצ"ע: וקרוב לזה הביא מרן משם ר' ירוחם שכתב משם הרמ"ה ה' קדושין סי' לח שאם אמר לה הרי כו' ע"מ שיש לי דבר פ' במקום פ' ולא ידעי' אם בשעת קדושין היו שם או לא היו אפי' שניהם ומודים שאין לו חוששין שבשעת הקדושין היו ואח"כ נאבדו ולא אמרי' אשה זו בחזקת פנויה היא ואל תאסרנה מספק אלא הרי הוא ככל ספק קדושין וגם זה צ"ע ועיין בהרב בעת"ה סי' שלג שכתב דאי לאו סברא דנר' יותר דלוי גנב היינו אומרי' העמד ממון על חזקתו יותר ממה שנאמר העמד הפקדון על חזקתו והשתא הוא שנגנב יע"ש. ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ג' בסוף התשו' והתוס' כתבו בסוגית פתח פתוח ד"ה לא צריכה לאשת כהן כו' וז"ל דאדרבה אית לן למימר השתא היא שנבעלה דאוקמה אחזקתה חזקת הגוף שהיא בתולה ע"כ: אמנם לעיקר הקושיא אפשר לומר דלא אמרי' העמד ממון על חזקתו אלא לפטור מכל וכל לגמרי אבל היכא דעכ"פ צריך לשלם אלא שהוא ספק אם ישלם כעת הנחה או כעת בדיקה לא אמרי' העמד ממון על חזקתו ועדין אינו מתיישב בזה. וכתב הרב בעל לחם רב סי' קמו דכיון דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף א"כ מאחר שאין הולכים בממון אחר הרוב מכ"ש שאין הולכין בתר חזקה: עוד ראיתי בתוס' פרק ארוסה דף כה ע"ב ד"ה ב"ה אומרים וז"ל והכא לא שייך לומר אליבא דב"ה העמד אשה על חזקתה ואימור לא זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציא' ואותה חזקה ועשאה ספק עכ"ל וקשיא לי דנראה דאי לאו משום הא הוה אמרי' העמד אותה על חזקתה אפי' להוציה מיד המוחזק שהם יורשי