מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) לח

כל שהן מלאכול בירושלם כו' ופיר' הרמב"ם והר"ש וכל המפרשים משום דהוי דשל"מ שיכול לאכלן בירושלם אבל חוץ לירושלם אם נתערבו לא ובטיל ברוב כשאר איסורין דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין שיכול להעלותו משום דיש טורח בדבר וקשה לי אמאי לא אמרי' שיש לו מתירין שיכול לישאל עליו אלא ודאי דכיון דאין מצוה לישאל עליו לא אמרי' הכי וכמ"ש בתרומה פרק הנודר כו' וא"כ קשיא לי הקדש כמ"ש: ונראה לומר דלאו דוקא מצוה לישאל עליו אלא כיון שהוא מצוה לישאל עבידי אינשי דאתשולי אבל אי לאו מצוה לא עבידי אינשי דאתשולי על זה ולכך בהקדש עבידי אינשי דמחללי על מעות ועיין בדברי מרן בכ"מ פ"ט מהמ"א סי"א עמ"ש הרמב"ם שאין דרך בני אדם כו' אמנם עדין יש לי תי' נכון דלא אמרי' דכל שאינו מצוה לעשותו לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא דוקא גבי היתר דקונמות דחכם עוקר הנדר מעיקרו דעכ"פ צריך לעקור הדבר שעשה אבל גבי הקדש אף שהוא פודה אותו ואינו מצוה לפדותו מ"מ כיון שאינו עוקר ההקדש אלא שמחלל אותו ע"י דבר אחר אף שאין מצוה לפדותו מ"מ אמרי' דמיקרי דבר שיש לו מתירין: אמנם יש לי לדקדק במ"ש פרק הנודר מן הירק ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וכו' לא נתנו חכמים שיעור כו' וכתב שם הרא"ש גבי מעשר ב' דיכול להעלותו לירושלם וקשה לי טובא שהרי שנינו בפרק ב' דביכורים שהמעשר וביכורים אוסרין בכל שהן בתוך ירושלם דוקא דיכול לאכלן בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלם לא דכיון דיש טורח להעלותם לא מיקרי דבר שיש לו מתירין גם הרשב"א בת"ה דף ק"ג כתב וז"ל ומעש' ב' יכול הוא לפדותו ולאכלו בכל מקום והקדש יכול הוא לישאל עליו כו' ע"כ והנה דבריו תמוהים לע"ד שהרי כפי זה אמאי קתני תוך ירושלם אפי' חוץ לירושלם יכול הוא לפדותו ומ"ש גבי הקדש שיכול לישאל עליו הדרא קושיא דכיון שאינו מצוה ולא דרך בני אדם שנשאלין עליו איך איקרי דבר שיש לו מתירין דשאני קונמות דמצוה לישאל עליו והרי הוא עצמו כתב וכן קונמות דמצוה לישאל מדר' נתן כו' ואיך כתב דהקדש הוי טעמא משום דיכול לישאל עליו כיון שאין כאן מצוה ואמאי לא קאמר ע"י פדיה וכעת צ"ע גם התוספו' כתבו שם פרק הירק דמעשר שני יכול להעלותו והדבר צריך תלמוד הא מיהא נמצינו למדין דדברי הרשב"א דטעמא דהקדש הוא דיכול לישאל עליו אתי תיובתיה דמהרי"ט וסיעתיה דהרשב"ץ שהרי קרי ליה דבר שיש לו מתירין אפי' שהוא ביד הגזבר כיון שהוא דבר שהבעלים יכולין לישאל אע"פ שעתה אין הבעלים כאן ודוחק לומר דמיירי בהקדש ביד הבעלים דוקא ועוד דאם הוא ביד הבעלים צ"ל דלמאן דמפרש לה מטעם פדיה שהם התוס' והר"ן והרא"ש הוא דוקא אדם אחר ולא הבעלים כיון שצריכין להוסיף חומש וצריך לו' דפליגי אהרשב"א בפירו' הקדש אם הוא ביד הבעלים או ביד הגזבר וזה קש' מאד דסתם קתני הקדש באופן שהדבר צ"ע והרשב"א בתשו' סי' תרכ"ו כתב דאם מסר ביד הגזבר אינו יכול לישאל עליו וא"כ איך כתב דהקדש יכול לישאל עליו ואין לומר דאיירי דוקא כשהוא בידו כמ"ש והתוס' פ' ג"פ דף קע"ד ע"ב ד"ה שכיב מרע כתבו וקשה לר"י כו' והא היה יכול לחזור בו מיד כו' ע"כ וקשה לי דלימ' דלכך צריך לטעמא דאין אדם עושה קנוניא בהקדש להיכא שכבר מסר ביד הגזבר דאינו יכול לחזור בו ואליבא דהרשב"א שכת' שאפי' שלא בא ליד הגזבר אינו יכול לחזור פליג עליה ר"י וכל זה צ"ע לעת הפנאי כו': אחר כל זה ראיתי שהקדש אפי' שישאל עליו צריך ליתן איזה דבר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ועיין בתוס' פרק מי שאמר הריני נזיר דף כ"ד ד"ה ושלמים נמי כו' וא"כ כשאני אומר דהקדש הוא דבר שיש לו מתירין מטעם שאלה היינו פדיון שהכל דבר א' ודוק [מל"מ פי"א מעשה קרבנות שעה"מ פ"טו ממ"א]

סימן כ

כתב הרמב"ם ה' טומאת מת ראש הפרק ח"ל טומאת משא מפי השמועה כו' עד כך שתק הכתוב מטומאת משא לפי שטמא בפי' אפי' מטומא' אהלו' כ"ש משאו ע"כ והנה הרב בעל כ"מ כתב בזה דברים לא זכיתי להבינם: והקשה דהרי אין עונשין מן הדין כו' ואפשר לומר דמשם למדנו דאין עונשין מן הדין שזה בכין אב: והנה תי' זה צריך מתרגם להולמו דלא ידענ' מאי קאמר ואין לומר דאינו תירוץ אלא סיום דברים דלמאי אתא ונראה לי לומר בזה שהכונה היא לאקשויי ממה נפשך שהרי בסוף דבריו רצה לומר דס"ס טומאת משא נפקא מטומא' אהל דהיא היא וא"כ כונתו הוא להק' דממה נפשך אם טומאת משא אינו יוצא טומא' אהל אלא מק"ו א"כ אין עונשין מן הדין ואם טומאת משא לא צריכ' כל כך לק"ו משום דהיא היא כטומאת אהל והוא כמו בשר בחלב ואיסור הבת דאינו ק"ו אלא היא היא א"כ גם כן לטומאת מגע לא צריך קרא דהיא היא ולזה תיר' דאפשר לומר כו' כלומר לעולם דטומא' משא אינו מדין ק"ו גריד אלא שהיא היא טומאת אהל אלא דלרוחא דמלת' גמרינן לה מנבלה ג"כ וא"ת א"כ לישתוק קרא מקרא דמגע ותיר' שהוא בנין אב לומר שאין עונשין מן הדין ודוק זה כר' לי לומר בדוחק אבל במה שכתב אח"כ יש לדקדק במה שתי' דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דקש' טובא חדא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק"ו דבישול ועוד דאי איסורו הוה מלא תאכל כו' א"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ"ש הרא"ם בפירושו על פסוק לא תבשל גדי פ' משפטים ע"ש: והרב הגדול בעל ל"מ בה' מאכלות אסורות פ"ט הקשה על הרמב"ם כמה קושיות בהאי דבשר בחלב והעלה דלעולם האיסו' אינו מדין ק"ו גריד' אלא מפסוק לא תבשל המיותר דדרשו ג' אחד איסו' אכיל' כו' וכיון שאינו מפורש אהני לן הק"ו וכן הוא בדין הבת ע"ש והכה קשה טובא דא"כ מה יתרץ בדין טומאת משא שהרמב"ם השוה אותם וכתב שהוא כמו איסו' הבת ואיסו' בשר בחלב הרי התם לכל אחד יש פסוק מיותר לגלוי מלתא אלא שאינו מפורש ואתי הק"ו עלה והוי כאלו נכתב אבל בטומאת משא לא מצינו גלוי כלל אלא מק"ו דנבלה ומק"ו דטומאת אהל ואין לומר דכיון שהוא בא מתרתי מאהל ונבלה הו"ל כמו הנך דאיכ' קרא לגילוי דזה דוחק דסוף סוף הוא מן הדין מה לי מחדא מה לי מתרתי ועוד תמהתי בדבריו דלא הקשה על הק"ו לומר דאין עונשין מן הדין כלל ואין לו' דכיון שהוא בבראשית רבה לא הקשה על הרמב"ם דס"ס הו"ל לאקשויי אפי' לפי המדרש ועוד יש לדקדק בדבריו ז"ל שלפי דרכו נדחק לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה וקלישא טוב' כמו שיראה המעיין והכי הרמב"ם במנין המצות כתב דאיסו' הנאה ג"כ חייב מלקות שיש פסוק מפורש לאיסור כמו אכילה אלא דמשו' שהוא נכלל בכלל אכילה לא מנאו' ללאו אחר אלא הוי בכלל אכילה דמ"מ איצטריך קרא לאיסורו דהוה אמינא דהנאה אינה אסורה אבל לענין מנין אין ראוי למנותו ללאו בפני עצמו ע"ש: אמנם מה שתמהתי