מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) לו

אלא לשנות מברכה לברכה דס"ס מברך מעין ג' אבל לפטור אותו מברכה מכל וכל לית דין ולית דיין: ואגב גררא ראיתי בפרק אמרו לו דף י"ג דקתני התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור אפילו הרבה מפני הסכנה כו' וק' לי דכיון שהוא פחות מכשיעור מה לי הרבה מה לי מעט מפני הסכנה אפי' בלא סכנה מאי איסור איכא: ועלה על דעתי לומר דשייך אפילו אחלבים ונבלות דאף שאין בו כרת או מלקות בפחות מכשיעור מ"מ איסו' חצי שיעו' איכא ולמעוברת התירו אבל מפי' התוספו' כר' דלא שייך אלא אמשקים טמאים ומאי איסור איכ' ונראה שזהו כונת התוס' דמוקי לה בתרומה יע"ש אמנם הרמב"ם ז"ל סתם הדברים בפי"ד והל' מאכלות אסורות ולא פיר' אלא כתב סתם כו' אח"כ ראיתי מ"ש ר' שמשון סוף מקואות יע"ש

סימן יז

מי שנשבע על דבר שלא יעשה ואם אעשה אתן דינר לצדקה נסתפקתי אם ר"ל שכל זמן שיעשה יתן דינר ואפילו מאה פעמים או דלמא בפעם ראשונה קאמר. והנה אליבא דמהריב"ל בח"ב סי' פ"ח דס"ל דמי שאמ' כך ר"ל מלבד שיעבו' על שבועתו יתחייב הא ודאי קא מבעיא לי כיון שכבר הוא עובר אם יתחייב ג"כ אם באמר בלשון השבועה שייך ג"כ לחיוב או לא אבל למהראנ"ח בח"א סי' סז שכתב ת"ל לענין שבועה וקנס שבשטר א' הדבר היה לעולם מגומגם בידינו אם על ידי פרעון הקנס נפטור המתחייב מהשבועה וספרי דוקני כותבים מלבד שהוא עובר על השבועה כו' ונרא' שכל שלא נכתב אין סתמו כן עכ"ל בהא ודאי מבורר הדבר דאליב' דהרב ז"ל כיון שהוא תיקון השבועה א"כ כל זמן שהוא עובר צריך ליתן וכעת לא מצאתי יותר בזה

סימן יח

מי שנדר שלא יאכל דבר פ' ביום פ' או שלא לעשו' יש להסתפק אם מתחיל נדרו או שבועתו מן הלילה או דוקא מן היום ואת"ל דמן היום אי הוי מאור היום ר"ל משעלה עמוד השחר או מהנץ החמה. והנה מדין אומר קונם יין עלי יום א' או היום שכתב הטור ז"ל סי' ר"ך אין מקום לזה כלל: אמנם מתשו' הרשב"א שכתב וז"ל הלילות יכללו בכלל הימים לפיכך מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום צריך ליתן בין ביום ובין בלילה ע"כ והנה מצאתי להרב הגדול אבא מארי זלה"ה בזה וז"ל הלשון הזה אינו מובן מראשו לסופו ולכאורה אפשר לומר דהכי קאמר כיון דלילות יכללו בכלל הימים א"כ מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום כיון שבא הלילה הגיע זמנו ומיד חל עליו החיוב דומיא למה שאמרו הריני נזיר קודם שאפטר מן העולם הרי זה נזיר מיד שמא ימות. ומה שאמר בין ביום לאו דוקא כו' עוד אפשר לו' דבא לומר דבין אם נתנו ביום בין אם נתנו בלילה יצא י"ח ומ"ש בין ביום לאו דוקא ועדין צ"ע: ועוד דיוצא לנו דין זה כפי הפירוש הא' דמי שנדר להתענות או לפרוע דחל עליו החיוב מתחל' הלילה וזה הפך הדין ואפשר דשאני הנהו דאין רגילו' אלא יום דוקא אם בפרעון ואם בתעני' זולת ט"ב וי"ה וגם זה צ"ע עכ"ל: והנה כפי הפי' הא' דוקא בתענית ובפרעון דאין רגילות אבל כיוצא בנ"ד חל האיסור מתחלת הלילה. ואם כפי הפירו' הב' כיון דלענין פיטור מצינו דאם נתנו בלילה נפטר אף אנו נאמר דגם האיסור חל מהלילה כל זה הוא לכאורה מתשו' הרשב"א ז"ל: ומצאתי במרדכי דמגילה סי' תת"א ת"ל משם ראבי"ה דכל מקום דכתיב יום צריך עד הנץ החמה ובציצית דלא כתיב אלא וראיתם אותו בראיה תליה ומשעלה עמוד השחר אפי' לכתחלה וכן שומרת יום וכו' ע"כ: וכפי זה נלמוד לנ"ד דאינו אסור רק מהנץ החמה ושמא י"ל דלשון תורה לחוד וכעת תו לא מידי: אח"כך מצאתי בתשו' מהר"י ברונא ז"ל מכ"י תשו' ח"ל קהל שעשו תקנה שלא לצחוק אלא ביום שאין בו תחנה כתב מהר"י בעת"ה דהלילה שאחר חנוכה מותרים דעדין לא הגיע היום שאין אומרים תחנה עכ"ל: גם זה מורה כדברי ראבי"ה אף בלשון בני אדם: ויש לדחות דשאני התם דתלו הדבר בתחינה שאינה אלא ביום וצ"ע: ומתשובת הרא"ש כלל יב סי' א' אין ראיה כמ"ש המעיין דשאני התם דתלה הדבר בעשיית הדבר דאף אם התחיל בליל' מאותה שעה אסור וק"ל. וראיתי לשון רש"י בפ"ב דמגילה וז"ל עד שתנן החמה שיצא מספק לילה וכו' דמשמע מדבריו דיש לנו ספק אם הוא לילה עד הנץ החמה ואח"כך כתב וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשעלה עמו' השחר יממא הוא אבל לפי שאין אנו בקיאים בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ע"כ דמשמע דאין לנו ספק רק העול' יטעו בו ודוחק לומר דמ"ש שיצא מספק לילה הוא שלא יטעו העולם דלשון דיצא מספק לילה לא משמע הכי: אמנם בין הכי ובין הכי נפשט לנו דודאי אינו חיי' ואינו מתחיל נדרו עד הנץ החמה כיון דאז ודאי יום וקודם הוא ספק לילה או משום שאין העולם בקיאין. אמנם יש לדחות דלמא חייב להתחיל נדרו מספק איסור שהוא יום

סימן יט

מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ה' כתב משם הרשב"ץ דמי שנדר נכסיו על חברו אם נתערבו נכסיו של מדיר עם מעות אחרים אין להם ביטול בששי' משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאי בעי אתשיל אנדריה והוא ז"ל השיג עליו שם ודבריו סתומי' כמנהגו אבל כונת דבריו הוא דדבר שיש לו מתירין צריך שיהיה בא ממילא כמו ביצה שנולדה בי"ט שההיתר בא ממילא והנדר כיון שהוא מצוה לישאל עליו כמ"ש פרק הנודר מן הירק ובידו הוא לישאל הו"ל כאלו בא ההיתר ממילא אבל באיסור שחברו אסר נכסיו עליו אינו בידו של נידר להתירו אלא תלוי בדעתו של מדיר והרי אינו רשאי לישאל עליו א"כ אין לו מי יתירנו זהו כונת דבריו ז"ל שם: והנה כתבו התוספו' והרא"ש פ"ג שאכלו דף מ"ה דמדקאמר בריש ערכין דכהני' אצטריכא ליה כו' דאע"ג דאינהו לא אכלי תרומה כהנים מיהא מצו אכלי חולין משמע דאי לאו האי טעמא לא מצטרפי ויצא להם מזה דג' דמודרים הכאה זה מזה לא מזמני אהדדי דאע"ג דאי בעי מתשיל אנדרי' השתא מיהא לא איתשיל דאי אמרינן דהו"ל כאלו איתשיל ומותרים א"כ אמאי איצטריך התם בגמ' לטעמא דכהנים מיהא אכלי חולין ת"ל דתרומה עצמה אי בעי איתשיל עליה. כך פירש דבריהם מרן הקדוש בטא"ח סי' קצ"ו יע"ש והנה הדבר קשה מאד דבהדיא אמרי' בפ' הנודר מן הירק דף נ"ט דתרומ' כיון שאין מצוה לאיתשולי עליה לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לומר הו"ל כאלו איתשיל עליה כיון דבידו הוא אבל בנדרו הנאה זה מזה שהוא מצוה לישאל עליו כמו שאר נדרים לעולם נאמר כיון דאי בעי מתשיל עליה כו' ויצטרפו לזימון אבל בתרומה לא אמרינן הכי