מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) לה

אינה פותחת בברוך אמאי ברכה ראשונה דאבות פותחת בברוך כיון שעל כל פנים היא סמוכה לחברתה שצריך לסמוך גאולה לתפלה וכעת לא מצאתי ועיין בפ' ע"פ דף קד ע"ב ד"ה ברכה הסמוכה כו' ויש לדקדק שם דנראה דהתוס' פליגי ארש"י ורשב"ם דהתו' פי' סמוכה לחברתה שחתם בראשונה ורש"י ורשב"ם פי' שנפתחה בברוך יע"ש גם עמדתי על מ"ש הר"ן במגילה והביאו מרן סי' תרצב דלמה ברכה אחרונה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה דקריאת המגילה לא הוי הפסק ותי' שאין אותה ברכה בעבור קריאת המגילה אלא ברכה בפני עצמה כו' יע"ש ותימה לי דמה יענה בברכת ההפטורה שפותחת בברוך והרי היא סמוכה לחברתה שקריאת ההפטר' אינה הפסק וכעת צ"ע ובמ"ש רש"י ורשב"ם שם דאבות יש בו ריצוי ניחא הכל יע"ש ועיין בתשוב' המיוחסות סי' ר"ב ותראה חדושים גדולים דהרמב"ן ס"ל דכל מה שהוא רשות אינו הפסק וכל מה שהוא חובה הוי הפסק והרשב"א ס"ל הפך ופליג עליה בין הכי ובין הכי ס"ל דטעמא דק"ש לא הוי הפסק אינו אלא משום מטבע קצר כמ"ש המעיין ותימה לי עליה שלא הביא שם טעם לברכת התורה שהרי מטבע קצר לא שייך התם וכעת צ"ע אח"כ מצאתי להר' בעל הלבושים סי' רפ"ד שעמד על קושיא זו יע"ש אחר זמן רב האיר ה' עיני וראיתי להרב אבודרהם בסד' התפלות של חול דף מט שתירץ לזה תי' נכון מטעם שכל דבר שאינו קבוע תמיד מיקרי הפסק יע"ש: [ברכי יוסף רעא

] סימן טז

דבר ידוע דכל איסורין שבתורה ששיעור' כזית אם אכלם בשהיות שהיה מתחלת אכילה עד סוף שיעור אכילת פרס למר כדאית ליה שהוא ד' בצים ולמר כדאי' ליה שהוא ג' בצים אינו חייב וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' שביתת עשור ופי"ד מה' מאכלות אסורו' יע"ש: יש להסתפק אם זה הוא ג"כ בחיוב אכילה כונו בכזית אכילת מצה בליל פסח וכן בכזית פת בסוכ' לילה א' אם צריך שיאכל בלא שהיה שיעור פרס וכן לענין מ"ע שיאכלו הכהנים החטאות והאשמות ושירי מנחות כדי שיתכפרו הבעלים כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מעשה הקרבנו' וכן אכילת הפסח בליל טו שאם אכלם בשהיה אם יצא י"ח או לא. דלא אמרי' אלא לענין איסור ולא מצאתי גילוי לזה רק מ"ש הטור א"ח סי' תעה אכלן חצי חצי זית ביחד יצא ובלבד שלא ישהה כו' והיא ברייתא פ' ערבי פסחים דף קי"ד נאמרה גבי מרור הובאה שם אגב גררא על מחלוקת אם מצות צריכות כונה או לא ובאמת שהוא תימה שלא הוזכר זה הדין גבי שאר אכילות של חובה וגם הפוסקים לא הביאום כלל ובפרט הרמב"ם ז"ל אמנם אין ס' שהדין אמת שבכל מקום שאנו מברכי' לאכול או על אכיל' שצריך שיהיה בלי שהיה יותר מפרס. אמנם דבר חדוש למדתי מדברי הרא"ש פ"ג שאכלו דף מ"ט דלא מיבעיא בחג הסוכו' לילה הא' דחיוב אכילה בסוכה מג"ש דט"ו ט"ו דבאותה אכילה צריך שלא ישהה כשיעור פרס אלא אפילו מצות אכילת פת שחייב אדם לאכול בי"ט ושבת צריך שלא ישהה ואם שהה לא יצא י"ח שכתב שם וז"ל והא דאמרי' בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל ה"ק רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום י"ט וא"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי"ל משכחת לה נצטער בגשמים כו' ע"כ ומוכח מהכא דאף משום שמחת י"ט צרי' לאכול בלא שהיה דאם לא אמאי לא תירץ דאי משו' אכיל' י"ט הוה סגי לאכול מעט מעט: אמנם משום חיוב דסוכ' אינו יוצא י"ח אם לא יאכל כזית בלי שהיה דפרס ואינו חייב רק לילה הא'

אמנם מסופק אני לענין ברכה אחרונה בין ברכת המזון בין מעין ג' היכי לדיינו דייני דהס' נותנת דכיון שנהנה ומילא כריסו אף שהוא בשהיות הרב' מי פטרו מברכה אחרונה ואין לכו ללמוד מדין יוה"ך דדוקא לענין כרת איתמר וגם אין ללמוד מדין חיוב אכילה משום דשאני התם דתלו הטע' באכילה ואין אכילה פחות מזה השיעור אבל בדבר התלוי בהנאה הרי נהנה וכתבו התוס' פ"ג שאכלו דף מ"ט ד"ה ר"מ סבר ובפי"ה ד"ה ולא בירך כו' וז"ל לענין שהיה מברכי' אכזית לאחריו אף על גב דגבי י"ה משערי' מלא לוגמיו לא ילפי' מהדדי תדע דלענין אכילה משערי' בכותבת ולענין ברכה כזית וכו' ה"כ לא ילפי' ברכה מי"ה לכ"ע ע"כ והם ג"כ דברי הרא"ש פ"ג שאכלו יע"ש אף אני אביא דלענין ברכה אינו צריך שיאכל בצירוף אלא אפי' בשהיות אין ללמוד מי"ה וחייב לברך. עוד יש לי להביא ראיה מהא דכתב הרא"ש שם גבי טעה ולא הזכיר ר"ח בברכת המזון דאין מחזירים אותו משום דאי בעי לא אכיל וכתב הרא"ש ז"ל לאו דוקא דמותר להתענות בר"ח בודאי דאסור להתענות אלא ה"ק אי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון אלא פירות וירקות כו' יע"ש ואמאי לא קאמר הרא"ש דאי אכיל אפי' פת וימלא כריסו ממונו אלא שאכל באופן שלא יתחייב ברכת מזון שאכל מעט מעט והתם אין לומר דגם בר"ח צריך לאכול באופן שיקרא אכילה דפת שהרי התם הא קאמר דאפי' בפירות וירקות אלא שלא יתענה א"כ מהכא מוכח דלענין ברכה אחרונה לעולם חייב ולכך לא משכח לה אלא בפירי וירקי: אמנם יש להסתפק לענין שבועה מהו אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלה מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו או נאמר דלא מיקרי אכילה וצ"ע אמנם עדין יש לבע"ד לחלוק ולחקור דין זה שהרי מצינו דדין זה דכזית בכדי אכילת פרס הנאמר לענין אכילה הוא בב' פנים הראשון הוא לענין שהיה כמ"ש והב' הוא לענין שיעור איסורים בהתר שאם נתערב איסור עם היתר שיש כזית בכל פרס הו"ל כאלו האיסור בעיניה וחייב עליו או כרת או מלקו' למ"ד שהוא דאורייתא כמ"ש בפרק ואלו עוברים ופרק ג' מינים ע"ש ולכאורה נראה דשני חלוקות אלו הם שוים בדינם וכמ"ש התוס' פרק אמרו לו דף י"ב ד"ה מתחלה ועד סוף כו' ומעתה מ"ש מרן ז"ל בא"ח בסי' רח משם מהר"ד אבודרהם שאם עירב קמח מה' המיני' עם מין אחר ועשה פת מברך המוציא וג' ברכות כו' ואח"כ כתב משם ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכיל' פרס אבל אם אין בו כזה השיעור מה' המינים אינו מברך כו' ע"כ א"כ אף אנו נאמר דגם לענין צירוף שהיות לברך ברכה אחרונה הדין כן שאם אכל א"פ כשיעור רב כיון ששהה בכל כזית וכזית מתחלה ועד סוף יותר מכדי א"פ אין לברך ברכת המזון אמנם עדין יש לחלק דאין לדמות זה לזה דשאני התם דמעיקרא לא אכל שיעור דבר הצריך לברך ברכת המזון כיון שהיה מעורב וכל כי האי עירוב לא מיקרי בעיניה ולכך לא הצריך לברך רק כדין ברכה של הרוב שהיה בו אבל מי שאכל דבר בעינו כמו פת ונהנה ממנו ומילא כריסו בשיעור רב אלא שלא אכלו רק בשהיות אותו פת לא נתבטל ולא נשתנה ברכתו מש"כ כשנתערב דאעיקרא דדינא נתבטל ברוב ואין כאן פת וזה חילוק ברור ועוד דזה לא אמרו הרב