מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) כט

הגט ליד השליח שהוא יום כתיבת הגט אלא דיש מקום לומר דהגאון לא כתב דהיום לא משמע אלא מעת המסיר' לשליח אלא בנדון דידיה דקאי אתנאה וכיון דיכול להיות מאותו היום לכך כתב כן אבל היכ' דמלת מהיום לא קאי אתנאה אלא אעיקר הגירושין כמו בנדון הרב תם דאין לו חלות לומר דקאי אשעת נתינה לשליח אז דלמא יודה הגאון דדרשי' ליה דקאי אשעת נתינה ליד האשה אלא דכיון דתלה הטעם משום דלשון ההרשאה הוא לשון הבעל כו' יש פנים לומר דלא פליג הגאון בהכי דמשמעו' הלשון הוא כך אבל מהריב"ל ז"ל אפי' דאם יפרש אשעת נתינה לאשה אתי שפיר הלשון לא ניחא ליה בהכי ואין ס' אצלי דמטעם הגאון קאמר לה דכיון שהלשון הוא לשון הבעל שמדבר לשליח אין מקום לומר דמעכשו דקאמר הוא משעת נתינה לאשה

אמנם מצאתי תשובה אחרת לגאון ז"ל סי' פ"ד שכת' בפירוש והכשיר הרשאה אחת שהיה כתוב תהא מגורשת ממני ומעכשו וכו' וכמה לשונות שהיו שם קצתם לנוכח השליח וקצתם לנוכח האשה וכתב הוא ז"ל דדרך הלשון כך הוא והאריך כמ"ש המעיין ומשם למד ה' הראנ"ח בתשו' הב' סי' ל' ואע"פ שהוצרך לפרש הלשון באופן דחוק קיים ההרשא' כמ"ש המעיין שם באופן שמ"ש הגאון דלשון ההרשאה הוא לשון הבעל ולהכי בסי' לב כת' דמהיום אשעת נתינה ליד השליח משמע הוא משום דקאי אזמן התנאי אבל היכא דקאי אעיקר הגירושין ואם נפר' מעכשו מאותו יום אין לו כלל חלות ע"כ נפרש אותו שאשע' הגעת ליד האשה קאי: הנה הנביאים כלם פה אחד בסגנון אחד הגאון הרא"ם ומר"ן ומהראנ"ח ומהר"ר תם ז"ל כתבו דיש לדרוש הלשון אפי' בפי' דחוק כדי לקיים שטר ההרשאה ולא נשאר רק מהריב"ל והאמת שצריך לתת טעם כדי שלא יחלוק עם כל אלו הגדולים: ונלע"ד לומר דס"ל להרב ז"ל דודאי כשיבא לפנינו שטר שליחות הולכה עשוי כדינו ואין ספק בו שהוא שטר שליחות הולכה אז ודאי דכל כמה דמצי' לתקוני לישנא דמעכשו מתקנינן לומר דקאי אשעת נתינה לאשה דאי לאו הכי ודאי מבטל שטרא אבל כשיש ספק למאי איכוון זה הבעל או לקבלה וטעה בדין שחשב שיכול לעשות הוא שליח קבלה או שידע ולא איכוון אלא להולכה ומ"ש מעכשו הוא כפי פירוש הנז' אז ודאי אינו מספיק זה לומר דלכך נתכוון וזה רמת במ"ש לא דחקינן לישנא למימר דנתכוון לשליח הולכ' ודוק: באופן יצא לנו מכ"ז דאם בנ"ד נפרש הלשון ע"ז הדרך דמה שאמר מהיום הוא פי' מיום שיגיע הגט לידה ועם זה לא הוצרך אח"כ כשמינה השליח הראשון את הב' לומר כן אלא סתם וכתב מיום שיגיע לבד אף שהדרך הוא דחוק. אמנם עדין לבי נוקפי בזה דכיון שלשון זה אינו שייך לעיקר הגט שהוא לזמן הגרושין כדי שנאמר דכיון דאין לו חלות מהיום ודאי לשעת נתינה ליד האשה קאמר שהרי כל הגדולים הללו שכתבתי בהא קא מיירו אבל בנ"ד דאף דנאמר דמהיום ר"ל מיום המסיר' לשליח ש"ד כיון דבתנאה קמיירי ויכול להיות שיתחיל הזמן מאותו יום א"כ חזר הדין דספקי' אי תנאה הוי או חזרה הוי והכא לא שייך תנאה דאינו גוף המעשה אלא אם לא אבא כו' ובודאי חזרה הוי ויש פקפוק על זה שאם חזרה הוי איך חזר וכתב הלשון עצמו פעם אחר' וכמו שכתבתי לעיל באופן הדבר אצלי בספק עד כאן נמצא

סימן ז

מהרב המובהק מופת דורנו כמהר"ר יאודה רוזאניש נר"ו אשר שאל להרב המחבר ז"ל וז"ל

ילמדנו רבינו במה שכתב מהר"י קולון בשרש ך' וז"ל ועוד לכשתמצא לו' האו' טעם מכירת קוטמ"ו איקרי מכירה סתמא לא איקרי כו' אפי' הכי הוא בכלל מכירה סתם כדמוכח בחולין דף פ"ח דגר' שם אין מכסין אלא בעפר וב"ה אומרים מצינו אפר שנקרא עפר מקרא דולקחו לטמא ולית להו לחלק דעפר שריפ' איקרי הכא כמי לא שנא דאף דמכר סתם לא איקרי מ"מ הוי בכלל מכר עכ"ד: ואני תמיה על זה מההיא דאמרינן בריש כיצד מברכין דף ל"ה דהוה בעי למילף ברכ' לזית במה להצד השוה שבהם שכן יש בו צד מזבח ופריך תלמו' והא בהדיא כתיב ביה כרם זית דכתיב מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ומשני כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי. ובפרק השוכר את הפועלי' דף פ"ז נמי אמרי' דאצטרי' קרא לרבות זית לדינא דכי תבא בכרם רעך ואף על גב דאיקרי כרם זית משום דכרם סתמא לא איקרי. ובפ' הקומץ רבה דף ל"ו אמרי' יד ימין איקרי יד סתם לא איקרי ומ"ה אמרי' דידך דקרא לא הוי ימין משום דאית ליה שם לווי ור' יוסי נמי לא פליג בהאי כללא אלא משום דכתיב ויתמוך יד אביו ס"ל דיד ימין נקרא יד סתם הא ל"ה הוה מודה דידך לא הוי ימין כיון דאית ליה שסי לווי דאי לא תימא הכי אמאי לא אייתי ר' יוסי מידו הימני' דמצורע וכ"כ התוס' שם: ולומר דכל הני סוגי אתו אליב' דב"ש הוא דוחק גדול בעיני. ועוד דבפרק י"ד דנגעים תנן מצות אזוב לא אזוב יון כו' ולא כל אזוב שיש לו שם לווי והכי תנן נמי בפי"א דפרה וכל הני הם הלכות פסוקות הביאם הרמב"ם בהלכותיו והשתא קשה הלכתא אהלכתא דמאי שנא הכא דכתיב אזוב ואמרי' דלא מהני אלא האזוב שנקרא אזוב סתם ולא האזוב שיש לו שם לווי וגבי כסוי הדם כתיב עפר ואמרי' דהעפר שיש לו שם לווי נמי הוי בכלל עפר דקרא

והנראה אצלי לומר הוא דטעמ' דב"ה דמרבו עפר שרפ' לכיסוי אע"ג דאית ליה שם לווי הוא משום רבוייא דוכסהו דכי היכי דמרבינן מיניה דבר המגדל צמחים אע"פ שאינו נקר' עפר כלל הכי נמי מרבי' דבר שנקרא עפר בשם לווי אע"פ שנקר' בשם לווי ואינו נקר' עפר סתם וזהו שכתבו התוס' דעפר דקרא לא איירי אלא בסתם עפר המגדל צמחין כלומר דמה שנקרא עפר סתם בלא שם לווי הוא המגדל צמחין והעפר שיש לו שם לווי אינו מגדל צמחין וקרא לא איירי אלא בעפר סתם אלא דמרבוייא דוכסהו מרבינן עפר שריפה וכ"ת אם כן תיקשי ההיא דאיבעיא לן בפרק היה מביא דף ט"ז אין שם עפר מהו כו' ואי טעמא דב"ה הוא משום רבוייא דוכסהו גבי סוטה דליכא רבוייא מנא לן דמהני אפר ובגמ' לא מיעטו דלא מהני אפר אלא משום מיעוטא דבקרקע המשכן יהא לא קשיא משום דס"ל לסתמא דתלמוד' דכיון דגלי לן קרא גבי כיסוי הדם דעפר דקרא ה"ה אפר שמעי' מינה לכל מקום דכתיב עפר דה"ה אפר אי נמי משום גזירה שוה דעפר עפר הוא דאיבעיא להו וכדאמרי' בפרק היה מבי' שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו בג"ש. עוד נ"ל לומר דטעמא דב"ה הוא משום דשינה הכתוב וקראו עפר דהו"ל למימר ולקחו לטמא מאפר החטאת מדשני קרא בדבוריה ש"מ שבא ללמדנו דאפר נקרא עפר ואי אמרת דאינו בכלל עפר האמור בתורה למאי הלכתא שינה הכתוב