מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) כד

בקנין סודר או שכר את מקומן כללא דמלתא שבאו לידו וברשותו ובעת הפרעון קמ"ל שלא יתן כמו שפסק מפני האיסור ויתן פחות כמו שהיה שוה אלא בדין פוסק על הפירות עד שלא יצא השער שהוא שנותן מעות לחברו על פירות ידועות ופוסק עמו כל כך סאים בכ"כ מעות ואין לו למוכר אותם פירות כלל עתה משום שאם היה לו לא היה איסור בדבר אם כן במה יקנה זה הלוקח אלו הפירות כיון שאינם ברשותו הרי כל הפוסקים פה אחד שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ואפילו שיש מי שסובר דכיון שבא לעולם חייב המוכר לקנות ולתת לו וכמו שכתב הטור בסי' ר"י משם בעל העיטור הרי אחר כך כתב שאין דעת הרא"ש ז"ל כן ומה גם שכתב הרב ב"י על דברי הטור ז"ל דדוקא שנקנה באחד מדרכי ההקנאות דאם לא נקנה אלא לענין מי שפרע לא לייטינן ליה והרי אפילו לענין מי שפרע לא נקנה אלא דוקא בשיצ' השער שהרי הרמב"ם כתב בפרק כ"ב מהלכות מכירה דפוסק על שער שבשוק מקבל ווי שפרע אם חזר בו ואפילו הכי על זה תמה הרב ז"ל שם בכסף משנה דאיך יקנה אפילו לענין מי שפרע כיון שאינו ברשותו והוצרך לדחות ע"ש א"כ כשלא יצא השער מכ"ש דלא שייך קנין כלל אפילו לענין מי שפרע וכ"ש וק"ו לענין חזרת וקיום מקח. ואגב גררא ראיתי כהלין בעד ה"ה בדין זה שכתב ז"ל שהוציא זה מפרק איזהו נשך וכתב עליו הרב ז"ל בכסף משנה דאינה שנוייה אלא לענין רבית ומנין לו ללמוד לענין קיום מקח והנה נראה לע"ד דכפי מה שפירש הוא עצמו ז"ל כדין יצא השער פוסקים נראין הדברי' פשוטים וז"ל שם בטוי"ד סי' קע"ה אבל משיצא השער פוסק וכו' משנה שם וכו' וטעם ההתר איתא שם וכו' כלומר והלכך חשבינן כאלו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכ' בה הלוקח וכשנתיקרה ברשותו כו' ע"כ ומעתה אם לפחו' אפילו לענין מי שפרע אינו קונה במה זכה הלוקח בדבר שאם ירצה המוכר לחזור בו אפילו מי שפרע ליכא אלא ודאי בהכרח לומר שכיון שהוא קאי במי שפרע מסתמא לא יחזור בו ולכן חשבי' ליה כאלו קנאה וזכה בה הלוקח

עוד ראיתי בדין הזה במ"ש הרמב"ם בפכ"ד מה' מכירה האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים ע"כ וכתב על זה הרב ז"ל בכסף משנה דברים שלא זכיתי לירד לעומקן של דברי' במ"ש וא"ת מה נפשך כו' ותירץ דלגבי מוכר חשבי' ליה דבר שלא בא לעולם ולא לגבי לוקח כו' והאריך בטע' הדברים ע"ש וכפי הנראה לע"ד לא היינו צריכי' לזה כלל בדברי הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא בא כאן ללמדנו אלא הדין שאפילו הגע עצמך שהיו לו הדקלים בעין אלא שאינם בתוך הקרקע היה ס"ד דכיון שאמר לו ארעא ודקלי דהיה צריך שיהיו נטועים בקרקע ועל זה קמ"ל דלא ומיבעיא אם היו לו הדקלים אלא אפי' שלא היו לו באותה שעה יכול לקנות וליתן ואינו יכול לבטל המקח משום שאינם נטועים בקרקע משום דארעא ודקלי הכי משמע זה לבד תה לבד וכל זה הוא כשהלוקח אינו רוצ' לבטל המקח אלא מטעם שהוא רוצה שיהיו בתוך הקרקע ואומר כיון שאינם בתוך הקרקע אינו כפי התנאי שלנו ולזה אמר דלאו כל כמיניה אלא יקח אותם לבדם אבל לעולם שאם הלוקח טוען שאם באותה שעה לא היו בידו שרוצה לחזור בו מטעם שאין כאן קנין כיון שלא היו ברשותו אה"נ דיכול אלא דהרמב"ם ז"ל זה הדין כבר כתבו למעל' בפכ"ב והכא לא בא ללמדנו אלא הדין דמי שמוכר קרקע ודקלים אין צורך שיהיו תוך הקרקע. ונחזור לענינינו דא"כ איך כתב הטור ז"ל בדין פוסק עד שלו יצא השער דנקנה בא' מדרכי ההקנאות ואין לומ' דמיירי בשנשבעו לקיים המקח דחייבים לקיים מכח השבוע' או שנתחייב לו בכ"כ פירות בדרך חיוב מפני דכל זה אינו מדרכי ההקנאות שזה אינו מדין קנין אלא מדין חיוב והכא קאמר הטור ז"ל ונתקיים המקח בקנין ועוד יש לדחות דאיך הטור ז"ל סתם הדברים וכתב דאין כל אחד יכול לחזור בו והב"י לא כתבו בלשון קושיא אלא ורבינו כתב דאין א' מהם יכול לחזור ולומר המקח בטל: והנה על פי הדברים האלה נלע"ד דעיקרן של דברים אלו הם דבשלמא במוכר פירות לזמן והוסיף על המקח כיון שכבר משך הפירות וכבר נכנסו לרשותו של הלוקח ועתה בא ליקח הדמים המוכר כיון שכבר נקנה המקח בכל תנאיו אין שום א' מהם יכול לחזור בו ומסלקי' את האיסו' והמקח נשאר קיים כמו שהיה שכבר נקנה בכל דרך הקנאה אבל כשפוסק על הפירות עד שלא יצא השער דאליבא דכ"ע אין כאן קנין כלל א"כ אין מציאות חיוב קניית מקח אלא או לדעת העיטור ז"ל דס"ל דאפילו דבר שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם חייב המוכר לקיים תנאו כמו שכתב הטור בסי' ר"ט או בדרך חיוב שנתחייב לתת לו כ"כ סאים חטים ולקח המעות ומדין חיוב חייב לקיים תנאו הנה כל זה הוא לשלא יוכל המוכר לחזור בו אם ירצה הלוקח לקנות וכופה את המוכר שיקיים תנאו אבל הלוקח אם הוא רוצה למחול לו חיובו ולחזור בו מהמקח פשיטא דיכול משום דאין כאן קנין כלל אלא שנתחייב המוכר לו כ"כ סאה חטים בדרך חיוב וכיון שהלוקח אינו רוצה לקבל חוזר ונוטל מעותיו מה שאין כן במוכר שחייב לקיים חיובו שנתחייב ומעתה הנה רב האיי ז"ל שכתב שמוכר ביותר משוויו אין שום אחד יכול לחזור בו ובפוסק על הפירות עד שלא יצא השער כתב דהלוקח יכול לחזור בו כאמר דאו ס"ל כדע' בעל העיטור דהמוכר דבר שאינו ברשותו המוכר לעולם חייב לקיים תנאו ולכן כאן שפסק על דבר שאינו ברשותו שהוא עד שלא יצא השער המוכר ודאי שאינו יכול לחזור בו שחייב לעולם לקיים תנאו ולכן מסלקים את האיסור והמקח קיים אבל הלוקח כיון שאין כאן קנין יכול לחזור בו כיון שהוא נוטל פחות או נאמר דמיירי שהוא דרך חיוב כדי שלא לאוקומי דברי הגאון ז"ל סברא יחידאה כהרב בעל העיטור ובין הכי ובין הכי א"ש טעמא דהלוקח ודאי יכול לחזור בו מה שאין זה במוכר פירות ביות' משיוויו שכבר משך ונקנה המקח בדין קמן דודאי שאינו יכול לחזור בו אפי' המוכר מטעם שאינו נוטל כמו שהתנ' משום שכבר המקח נקנה בדרך המועיל לקנין שאין שום אחד יכול לחזור בו אלא שיש איסור בסך הדמים מסלקין את האיסור והמקח נשאר במקומו וכל זה נוכל לפרש בדברי הגאון שלא נזכר בדבריו נתקיי' המקח על פוסק עד שלא יצא השער כאן כדברי תלמידי הרשב"א כשאמ' אבל הלוקח יכול לחזו' בו ואפי' שבדברי הגאון שהובאו בדברי הרא"ש נזכר ונתקיים המקח על פוסק עד שלא יצא השער עוד חזון למועד כשנפרש דברי הטור והוא דהטור נקט מלתא בשתי החלוקות בין במוכר בהוסיף בשיוויו בין בפוסק עד שלא יצא השער תרוייהו בחד גוונא שהוא שכבר שילם לו הפירות אלא שלא נתן לו אלא בשער ההתר ולא כפי תנאו ואז נתקיים המקח בקנין גמור שהוא שכבר משכם והם ברשותו והנה במוכר פירות ביות' משיווים במשמעו