מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) כג

ליישב כונת הרב ז"ל מ"מ יבא השלישי ויכריע ביניהם והנה מה שנראה יותר ברור כפי ע"ד בכונת הרב ז"ל הוא שהנה מי שידקדק הטיב הד"ק בדברי השטר יראה ברור דצריך פי' לפירושו והוא באמרו קנה הסחורה ממנו לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיטה תוך ב' חדשי' בכך למאה כו' לשון תנאי זה לא יכולתי להולמו כלל דאיך יאמ' שמכר לזמן פ' כלומר שיתן לו המעות לזמן פ' בתנאי שיתן לו פחות בזמן יותר קרוב ולשון תנאי משמע כלו' ואם לא יתן בזמן היותר קרוב פחות שלא יהיה מכר לזמן פלוני ואיך יחול על זה לומר שאם יתן בתוך ב' חדשים יהיה המקח שעשו לזמן שנה קיים שרי בין הכי ובין הכי לא יהיה מציאות שוה כלל משום שאם לא יתן בתוך ב' חדשים לא יהיה מקח שיבטל המקח ואם יתן נמצא שמעולם לא היה מציאות לזמן שנה א"כ למאי נ"מ מה שעשו בתחלה לזמן שנה בסך פ' כיון דס"ס עושים תנאי שאם לא יחתוך הדיטה בתוך שני חדשים שלא יהיה מקח כלל א"כ מכח זה מוכרחים אנו לומר ולפרש שאין הכונה רק על עיקר המכירה והתנאי הוא לב' הזמנים והוא שזה מכר לו דבר פ' בתנאי שאם יתן המעות בתוך זמן ב' חדשים יהיה כך וכך ואם לא יתן בזמן הנז' יתן בסוף שנה יותר כך וכך כלומר ואם לא יתן לא בזמן הקרוב ולא לסוף הזמן כפי התנאי יהיה המקח בטול וממה שלא כ"כ בפי' הדברים הם פשוטים מעצמם שלא כתבו כן מפני שחשבו שכל איסור רבית אינו אלא באמרם אם מעכשו במנה ואם לגורן בי"ב אבל אם היו אומרים לזמן פ' בק"ך ואם תתן לי בתוך זמן זה בק' חשבו שאינו איסור אח"כ לזמן הנז' ליקח הק"ך אם לא יתן בתוך הזמן המאה וטעו בזה דזה אינו אלא אחר שכבר נגמר המקח אבל בתחלת המקח אסור לעולם ליקח היתרון לסוף הזמן וכמו שבא כל זה בדברי הרב ז"ל א"כ כיון שכתבו כן מוכרח לפרש כמו שכתבנו דאם לא לא יתכן כלל לשון השטר א"כ נמצ' שלשון תנאם היה באופן זה שאם יתן בתוך הב' חדשים ויחתוך הדיטה יהיה סך פ' ואם לא יתן בתוך הב' חדשים יתן לסוף השנה סך פ' יותר ואם לא יתן אז יהיה המקח בטל ויחזיר מקחו ועתה עברו הב' חדשים ולא נתן כלום שאם היה נותן כדין היה ואין כאן איסור ליתן פחות אבל כיון שלא נתן כלום מ"מ עדין לא נתבטל המקח משום דעוד חזון למועד ליתן בסוף הזמן שגבלו ביניהם יותר מזה ועל זה נסתפק הרב ז"ל מה יתן זה בסוף הזמן אם יתן כפי ווה שהתנו הוי רבית גמורה א"כ ודאי שהדין הוא כדין ונקח שנעשה באיסור דמסלקין את האיסור והמקח קיים א"כ הכא נמי נראה כמה הוא היתרון שהוסיף יותר משאם היה פורע בתוך הב' חדשים ומסלקים את האיסור ויתן השאר כפי מה שהיה לו ליתן בתוך הב' חדשים אבל מה שנסתפק הרב ז"ל עתה בזה הוא דלעול' דמקח שנעשה באיסור מסלקים את האיסור והמקח קיים ואינ' יכולין לחזור בהם אבל כאן יש ספק הבא בידים דע"כ לא אמרו מסלקים את האיסור והמקח קיים אלא בשעשו מקח סתם באיסור ולא התנו בפירוש לומר שאם לא יתן כפי תנאם שיהיה המקח בטל אלא סתם עשו מקח אחד ויש באותו מקח איסור כגון שהוסיף על המקח או פסק על הפירות עד שלא יצא השער בזה אמרו דמסלקי' את האיסו' והמקח קיים אבל המוכ' והלוקח שעשו ביניה' תנאי מפורש שאם יתן לו כמו שפסקו הרי טוב ואם לא יתן או שיהיה מחמ' שלא ירצה ליתן או שיהיה מחמת שלא יורשה ליתן האיסו' סתם התנו שיבטל המקח ולא על דעת כן מכר זה ולקח זה ודאי שיהיה כדין בל תנאי שבממון שאם לו יתקיים התנאי יבטל המקח אם כן בכאן נמי שיש תנאי מפורש ביניהם שאם לא יתן בזמן פ' סך וכך שיהיה המקח בטל א"כ נמצא המקח בטל וכיון שאינו נותן לו בסוף הזמן מה שהתנו משום שהוא רבית א"כ יהיה המקח בטל לגמרי כפי תנאם ועל זה כתב הרב ז"ל דאין לומר כיון שזה התנאי הוא תנאי שאי אפשר לקיימו שהוא מתנה על מ"ש בתורה שתנאו בטל א"כ התנאי יהיה בטל והמכר יהיה קיים וכזה אמר כיון שהוא איסור דרבנן לא מיקרי דבר שא"א לקיימו א"כ כיון שהתנו שאם לא יתן בסוף הזמן סך פ' שיהיה המקח בטל כונתו שאם לא יתן או שלא ירצ' ליתן או שלא יורשה ליתן משום שהוא איסור שלא יהיה מקח א"כ אין לומר דמסלקים את האיסור והמקח קיים אלא בטל המקח מעיקרו וק"ל

אני טרם אכלה לפרש סיום דברי הרב ז"ל כפי מה שנלע"ד עלה נעלה בעיק' הדין של המקח שנעשה באיסור במ"ש הב"י ז"ל דאף דהמקח קיים לא אמרו אלא במוכר אבל הלוקח יכול לחזור בו משו' דאדעתא דהכי לא נחית ועל זה כתב הרב בעל מאירת עיני' דזה לא אמרו אלא בחלוקת פוסק על הפירות עד שלא יצא השער אבל במי שמכר פירות ביותר בהמתנה לא והנה כפי הטעם שכתב הוא ז"ל אף שהוא טעם נכון אבל אינו מספיק למה הלוקח יחזור בו ולא המוכר כיון שעיק' טעמו הוא שאין כאן שער ידוע על ווה ישאר המקח קיים א"כ מהראוי הוא שאף המוכר יוכל לחזור בו אבל נלע"ד שנוכל לקיים זאת הסברא מטעמא אחרינא והוא דבשלמ' במוכר פירות ביותר משיווים כיון שהמוכר גילה דעתו שאם יתנו לו מעכשיו יתן בכך וכך או אפי' אם אינו במפ' אלא שהוא דבר ששומתו ידוע או ששער שלו קבוע אנן סהדי שאם היה מוכר באותו זמן במעות בעין היה נותן בסך זה א"כ כשאמר לזמן פ' בסך פ' והוסיף על הדמי' אח"כ כשאנו אומרים שהמקח קיים ויסתלק את האיסור ממילא נשאר המקח בסך שאמר אם מעכשו בכך וכך או בסך ששוה אם הוא דבר ששומתו ידוע או בשער של השוק אם הוא שער קבוע א"כ לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא נחית כיון שהאיסור הוא מבורר במה שהוסיף על המקח אבל במי שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער כיון שאין האיסור מבורר בעת הפסיקה משום דשמא לא יתייקר השער ולא יהיה רבית א"כ איך אנו נא' שמסלקין את האיסור והמקח יהיה קיים באיזה סך יהיה קיים כיון שלא גילה דעתו שהיה רוצ' בכך וכך ולכן יכול לחזור בו כיון שאין האיסור מבורר בעת הפסיקה וגם אין שער ידוע שנאמר שיטול באותו השער ושמא זו היא כונת הרב בעל מ"ע אלא שקיצר בלשונו וטעמא רבה הוא כפי מה שנלע"ד: אבל בדרך אחרת נלע"ד לקיים זה החילוק ואומר שהכה מדברי הב"י שהביא משם תלמידי הרשב"א נר' בפ' דלא נאמר דיכול הלוקח לחזור בו אלא בפוסק עד שלא יצא השער ואפי' ששם חסר לשון מ"מ לא נכחד מ"ש שם בלי חסרון דאמר לא בטלי זביני וקיימי בין על לוקח בין על מוכר ואח"כך משם ואילך חסר לשון אבל במ"ש עד עתה אינו חסר אפי' אות אחת ונראה בפירוש דבמוכר והוסיף על המכר אינו יכול לחזור בו שום אחד מהם אבל מלבד זה יש לי דין ודברים על לשון הטור ז"ל במה שכתב על שתי החלוקות שהם מוכר במוסיף ופוסק עד שלא יצא השער שהוא דוקא שנקנה המקח בא' מדרכי ההקנאות והוא בשלמא במוכר פירות לזמן שייך שפיר שנקנה באחד מדרכי ההקנאות שמשך הלוקח הפירות או