מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) טו

הסכים מורינו הרב מהר"ם בנבנשת זל בכמה מתשו' יע"ש ופשוט: וכל זה הוא דאית לן למימר דמה שהכירו האירמיני הוייא ע"י ט"ע שהיה לו בו דודאי אין לחוש דעל ראותו שהיה סאר"י ושהיה לבוש באנטארי אלאג"ה שהיה מכירו בו מקודם וכאשר אמר העד הוא ששפט שהיה אברהם כהן המבוקש וכיון שכן נפל פיתא בבירא דהני לאו סי' מובהקים נינהו וגריעי טפי וכמו שחשש מהריב"ל ומהרא"ש בסי' צ"ו דהא ליתא דכבר למדנו מורנו הרב מהר"ם בנבנשת דכשאומר הכרתי שיירטו שהיה פ' אין דברים אלו אמורים אלא כשהכירו יפה יפה בט"ע דעל סי' כאלו שאינן מובהקין לא סמיך לומר שיירטו וכאן כפי דברי העד יש כאן כפל הענין שאחר שאמר באקטוס או שינין חישמיקייארין סארי דדיקלירי חזר ואמר בילדום טאחקיק חיתמיקייארין אולדיאיני כנרא' דהוא בעצמו בא לאפוקי נפשין מספיקא דאיהו ידע בבירור ומבורר שהיה אברהם משרתו ולא שסמך על היותו צהוב הזקן ואנטרי אלאג"ה שהיה לבוש ומה גם דקל' יש להוכיח מדבריו דלא אהני סי' הוא דקא סמך שהרי בתחל' הוצרך לגלותו ולראות אשר הוא יהודי כנראה דאח"כך נתן אל לבו מפאת פניו והכירו יפה יפה שהיה אברהם כהן משרת משה המבוקש ואם איתא דסי' אלו מספיקין בידו לברר הענין שהיה אברהם כהן הנז' למה זה הוצרך לגלותו וכו' כי על כן עין כל רואה ישפוט בצדק דאחר שראהו שהיה יהודי נתן אל לבו והכירו יפה יפה שהיה אברהם הנז' וע"ז באו דבריו בכפל זה פעמים להודיע שידע נאמנה שהיה אברהם הנז' שהיו קורין אותו סאר"י ושהיה לבוש באנטרי אלאג"ה ומאחר שכן לית לכו למיחש לס' ר' שמוחה ור' נתן דס"ל דאין ט"ע מועיל בגוי מסל"ת כיון דאינו מתכוין להעיד וכמו שכבר הוראה זו פשוטה לפניה ולאחריה מגדולי המורים דור דור ומנהיגיו מורין ובאין להתיר א"א לעלמ' בט"ע דגוי ולית דחש לה ומה גם בנ"ד דלקחו וקברו משום שהיה מכירו ואוהבו ונהנה ממנו דודאי דלאו בכדי קברו קברייא אם לא שהכירו יפה יפה סוף דבר דלדעתי הקלושה היא האשה זינבול אשתו של אברהם כהן היא מותרת להנשא לכל גבר די חצביי כפי העדוייות המוצגות לפני כעת אמנם לא אחליט מאמרי עד אשר יסכימו שנים מהמורים דפקיעי ובפרט עד ישקיף וירא מורינו הרב המובהק הר"ר יעקב נר"ו ודבר מה יראנו כן יקום וכן יעשה: כה דברי הצעיר כותב דברים שבכתב בקיצור מופלג ודרך רות עבד כל יודעי דת ודין הקטן אליעזר ן' שנג"י

סימן ג

ראיתי את דברי החכם השלם ארי שבחבורה סיני ועוקר הרים הפוסק נר"ו וכל דבריו בהתר העגונה מצור החכמה חוצבו וממקבת בור העיון נוקרו. העמיק הרחיב בבדיקות וחקירות שמנו חכמים שבע חקירות נחקרו. שמאירים את העינים עיני חכמים גם בעיני הביטו אלי ונהר"ו. ורבי' מישני אדמת ציות אדם אומרים ער"ו ער"ו. ומה שנזרע ביניהם אל זה אביט גם אשו"ר לשבוע לחם רעבים בלחם נשכרו. אכול ושבוע והותר והצנ"ע לכת אוכל בערים ושמרו. ובכלל דבריו לא הניחו מקום לצאת ולבא דרך כניסה ויציאה והשער סגרו. ומי יבא אחריו להוסיף או לגרוע ופניהם לא יחפרו. כל כי האי מלתא לימרון משמיה לעיני כל הקהל ולא עתה פניו יחורו. ומה זו סמיכה דרש דרש ממני ועל דת להעבירני לעבור על בל תוסיף ומוצא שפתי לחטא חכם משמרת ה' שמרו. ואולם לפי רוב הענוה לי אחי צוה ולא אוכל להמלט הואיל ונפק מפומיה ומידו נגזרו. ולא כל אדם שליט ברוחו ונשמתו אשר בקשר של קיימא בנפשו נקשרו. הלא המה כאש להב תשוקת חולת אהבתו כתנור נכמרו. ולהשבי"ע את עצמי מעסיס רמוניו ומיין משתיו מעט אשר היה לפני אם אתן שנ"ת ימים יוצרו. הלא כה דברי בקיצור מופלג כי יפה דן יפה זיכה בכחא דהיתרא צדקו דבריו הלכה למשה מסיני כאמרו. ואולם ווה שחקר החכם השלם הפוסק נר"ו דכיון שעד שמואל גם הוא היה בתוך ההפכ' להמלט על נפשו אית למיחש לבדדמי ומה שאמ' שלא ראהו בדדמי קאמר כו' כמו שבא בקונט' לא כן אנכי עמודי לחששא כי האי ולא מצינו חששא כזאת כי מה שאמרו למיחש לבדדמי הוא במי שמעיד שראה כך וכך אמרי' דלמא בדדמי קאמ' ואינו ברור כמו שאמר אלא ראה מעין מה שמעיד ונדמ' לו שכך היה כגון שראה מת צף ומעיד עליו שמת ודלמא לא מת אלא המים בלבלוהו ובמה שמעיד שרא' אדם צף אמת הוא אלא שבמה שמעיד שמת חיישי' דלמא בדדמי קאמר מחמ' שראה שלא היה נודד כנף נדמה לו שמת וכן במלחמ' דמחו ליה ברומחא אמת הוא שראה אדם מוכה בחרב אבל נדמה לו שהוא ראובן ואינו אלא שמעון או נדמה לו שמת מחמת המכה ודלמא עביד ליה סמתרי וכל הני חששי דחיישי' לבדדמי כה"ג הוו אבל לעולם שאין אנו אומרים שראה והוא לא ראה ולא שלא ראה והוא ראה א"כ בנדון זה שעיקר עדותו הנצרך לנו הוא שיעיד שעמד עליו ולא ראהו וע"ז מעיד בבירור בלי ספק שלא ראהו עוד מה לנו לחדש דברים מלבנו ולומ' שראה ונדמה לו שלא ראה בזה אין אדם טועה אפי' במקו' בהלה וסוגיא דאמ' בריש האשה הכי מוכח דקא' דלמא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומח' וסבר מת כו' ואם איתא לימא דסברה דחזייא ולא חזייא אלא ודאי דלהכי לא חיישי' ואי לא חיישי' היכא דקאמר חזינא ליה דמת כ"ש היכא דקאמר לא חזינא דלא אמרי' דלמא חזא ואם נאמר דמחמת ביעתותא שעומד במקום סכנה לאו אדעתי' במ"ש שלא ראהו והאמת הוה שלא ראהו אבל ותוך בהלתו לא ראהו והוא עלה למעלה וניצול וזהו שהוא העיד לא ראהו זה לא ניתן ליכתב דלא מצינו שהעד שמעיד דבר שרא' כשהוא בהול שאין עדותו עדו' בין להקל בין להחמיר אלא מפיו אנו חיים ואין לך בפסלו' העדים אלא מה שמנו חכמי' ועוד שהרי מ"ש בגמ' דבמלחמ' אמרי' בדדמי אינו פי' דכל ומה שרוא' העד בהיותו במלחמ' אמר' בדדמי מטעם שבמקו' סכנה לא דייק ואפי' ששהה שם העד והתיר עצמו למיתה אלא הפי' הוא מ"ש התוספו' דמטעם שהוא בהול לברוח משם שירא לעמוד שם לראו' עד שימו' שזורקי' חצים כו' אינו ממתין שם לראות מה יהא בסופו ודן בדעתו שמת כיון דחזא דמחו ליה בגירא ומטעם זה גבי נפלו עלינו לסטים כו' לא אמרי' דבדדמי קאמ' כיון דאשה כלי זיינה עליה עומד' שם עד שימות א"כ אם העד שמעיד במלחמה אמ' ששהה שם והתיר עצמו למיתה וראה שנהרג וכן אם העיד שראה שהתיזו את ראשו לא אמרינן דבדדמי קא' דלא ראה היטב כיון שהיה מלחמ' וכבר באו אלו הדברים בהרחבה בדברי האחרוני' ע"ד המדרכי פ' האשה יע"ש ואין כאן ומקום להאריך רק ללמוד משם דדכותה גבי מים דכמלחמה דמו אם העד היה שם כמו בנ"ד שהיה שם וכא שהיה בהול לברוח משם דאין בידו דאנא מפניו יברח והוא היה תופס בקאי"ק א"כ כל מה שיעיד שראה הרי הוא עדות ברור ואין לחוש לבדדמי.