מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) קי

שלא מביא פנים יפות שכתב ואכלתם לחמכם לשובע שאפי' אוכל קימעא ישבע ממנו א"כ חיוב הברכה היא מדאוריי' אפי' בקימע' כיון ששבעו ממנו ע"ב

הצלח ביצה דף י"ט מסופק אם בקדשים קלים מצות עשה באכילה ואדמ"ו הגאון ני' בהגה למצות ה' סי' קב הקשה מרש"י פסחים נ"ט מבואר דאכילת קדשים בבעלים מצוה ע"ש ומצאתי שפלוגתי' בין רן וראש נדרים דף ד' קשרי לה למיכל קדשים ע"ש וכוונתי למנחת חינוך סי' ק"ב ע"ש, ועי' מנ"ח סי' קל"ד מה שמשיג על ש"א סי' צ"ו שכתב ואכלו על כל הפסח קאי ולא על כזית ע"ש

כמה שיער בנותר שחקר המחבר ז"ל עי' מנחת חינוך סי' ח' שמאריך בו, והנה בימי בחרותי שלא הי' אז אחרונים אלו נגלה בהדפוס זכיתי לחקור כמה חקירת בענין זה, ואמרתי לחלק בפסח שאכילה בכזית גם נותר בכזית וראיה מפסחים דף כ"ח מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה כראה ששוה נותר לחמץ מה חמץ בכזית גם נותר בכזית, אבל בקדשים שמצוה גם בכ"ש גם נותר בכ"ש והארכתי בו במכתב לאדמ"ו הגאון דהוסט ני' שהי' אז אבדק"ק יערגען, ואעתק תשובתו הרמתה בקיצור: ב"ה יערגן עש"ק ב' שבט תרב"י לפ"ק

החיים והשלום וכ"ט להב"ח המופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ כש"ת כ"ה זוסמאן סופר ני'

מכתבו קבלתי ובאתי להשיב שואלי דבר, על דבר ה"א הספק אשר כתב מעלתו כמה שיעור לעבור בלאו דלא תותירו אמת שאין שיעור מפורש ובחינוך קמ"ב כתב שאין להניח שום דבר, ומעלתו כתב לחלק בין נותר דפסח לנותר דשאר קדשים, ולענ"ד כראה דאין חילק, וראיה ברורה לזה מזבחים דף ל"ו תרתי לאו למה לי לאו דלא תותירו דפסח ודתודה, ואי סק"ד דפסח בכזית ותודה בכ"ש א"כ פשיטא דאיצטרך תרווייהו ובאמת תוס' שם הקשו היאך נילף מזה ובה"ז וצ"ק עמדו בזה מאי כוונתם, ואי הוי חילק לענין כזית וכ"ש מובן כוונת התוס' מ"מ הש"ס דפריך תרתי למה לי מוכח דשווין וא"כ כיון דמפסחים כח כתב בעצמו דמוכח בשיעור לא תותירו הוא בכזית כונו שיעור ב"י, א"כ מינה דגם שיעור נותר דכל הקדשים הוא בכזית [והאריך בו, ואח"כ כתב מורי הגאון ני'] ועוד הרי בפסחים ק"כ למ"ד משום עצלי כהונה שיעורו בכזית כאיסורו ואי ס"ד דגם על כ"ש מוזהר אפי' בכ"ש יטמא את הידים, ונהי דרשי' בפסחים פ"ק פי' כאיסורו היינו איסור אכילת נותר עכ"ח לא תותירו יליף מאיסור אכילתו דהרי משום עצלי כהונה גזרו טומאה וא"כ גם מזה ראיה ששיעור נותר בכזית וגם אמרו בדף פ"ד דבכזית דווקא איכא מצות אכילה ואי אית ביה איסר נותר א"כ אכתי איכא מצות אכילה משום לאו דלא תותירו ואע"ג דהתם בפסח איירי מ"מ כבר הוכחתי מזבחים לו דאין חילוק כו' והנה אחרי שבררנו דשיעור לא תותירו בכזית נבאר ספק השני כמה שיעור מצות אכילת קדשים, לענ"ד דשניהם שוין וראיה מיבמות דף מ' פריך למה ליה מצות תאכל תיפק ליה מואכלו אשר כופר לימא דבא לצוות במצות אכילת כזית, וע"כ דלעולם מצות אכילה בכזית, והאריך בתו"י שהבאתי לעיל ומסיים ואכלו אותם אשר כופר בהם כולל ב' מצות אם מגיע לו כזית מצותו בכזית אבל אם אינו מגיע אליו כזית מ"מ המצוה שיתאכל בין כולם כל הקרבן, ומה שכתב מעלתו ראיה מזבחים לא, לא הבנתי אפי' לדבריו הרי איכא אכילת פסח אכילת גבוה, אלא ודאי אכילת גבוה מקרי רק הקטרה, ואכילת הדיוט היינו אכילת קדשים כו', יהי' ה' עמו ויעל מעלה מעלה דברי ידידו הד"ש ה"ק משה שיק מברעזעווע

כא בענין שלא לשנות מגרשי הלוים כמה השיעור לשינוי זה, ועי' מל"מ פי"ג משמיטה

כב בשורף עצי הקדש דלוקה משום דלא תעשון כן כמה השיעור, והנה פמג"ד וח"ס הקשו בסי' ל"ב על מהר"פ שמובא במג"א סי' קנ"ב במטלטלין לא שייך נתיצה והקשו שמבואר משורף עלי הקדש שחייב וכו' וחותני מורי הגאון ני' אמר בודאי מה שכתוב בפירש בתורה ואשריהם תשרפון באש על זה קאי לא תעשון כן לה' א"כ שריפה בודאי אסור גם במטלטלין רק נתיצה במחובר הנה מעילה רק בפרוטה כמש"כ רמב"ם פ"ז ממעילה יראה לי שאינה לוקה על פמש"פ וע"ש במל"מ, אבל גם בפחות מש"פ צריך לשלם הקרן, ועי' רשב"א גיטין דף י"ב וטיב גיטין שם

סימן נב התולש סימני טומאה אם עביד לא מהני

סימן נג אשה שאמרה מת בעלי נאמנת, אם גם קטנה נאמנת

סימן נד חלף עבודתו רק בלוי ולא בכהן, וקצה"ח רמ"ג משמע גם בכהן שייך חלף עבודתו

סימן נה בענין זיקת שני יבמין

סימן נו בענין שליחות לגוי חקירות נשגבות, עי' בספר המקנה כלל שליחות, וקנין עפ"י מנהג הסוחרים רא"ש פ"ק דב"מ גם בקרקע מהני מנהג נגד ב"ח בסי' ר"א עי' מנ"ח בקומץ מנחה סי' קל"ב

סימן נז בשבועת אלמנה

סימן נח בענין שטרא ריעא כתובות דף ל"ו עי' בספר המקנה כלל ח' פרט א'

סימן נט באחריות טעות סופר

סימן ס בנדר עד"ר

סימן סא המאכיל לפעוליו נבילה, עי' בספר המקנה כלל כ"ב פרט ז' וריט"א דף ע"א

בכורות דף ל"ז השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים [משום קנס דאיסור ספק הוא] וכתב ריט"א מי הגיד לרש"י דמתני' איירי בספק, ונכון דאי ומיירי בנתברר שלא הי' מום א"כ פשיטא דיחזיר את המעות מן הדין דאף דאם כאמר דאכילתה חשיבה הנאת מ"מ הא קי"ל דזה נהנה וזה איכו חסר פטור והכא המוכר לא קא חסר מידי דאסור בהנאה, ע"כ צ"ל דזבין ליה ממקו' מומא וספיקא הוי עכ"ל, וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם הדמים, ת"ר המוכר בשר ונמצא בשר בכור, פירות ונמצא טבלים, יין ונמצא יי"נ מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להם את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים, ואלו הדברים שהנפש קצה בהן נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואלו דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויי"נ בכור, ולימא ליה מה אפסדתך לא צריכא כגון דזבין ליה ממקום מומא ע"ש

ונמ"י פרק המוכר את הפירות כתב ואם מכרו בחזקת מום קודם שיראה חכם את מומו קנסי' ליה לכהן אע"פ שאכלו הלוקחין מן הבשר שיחזיר להם הדמים, וכן הדין בקצב שמכר טריפה כישראל במזיד קנסינן ליה ע"ש, ומח"א חקי ממון סי' ט' כתב אבל אם הי' שוגגין