מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) קב

וחידוש על עין קדוש היד שאול סי' רנ"ח שלא ראה בתשובה זו ע"ש

סימן יט מביא מרי"ט מי שאוסר נכסיו על חברו ונתערבו אין זה דשיל"מ כי אין בידו של נודר להתירו רק ביד המדיר והאריך בו, והקשה עליו מרא"מ שמביא רא"ש נדרים דף נ"ט אפי' תרומה ביד כהן יוכל ישראל לישאל עליו ורק לא שכיח ע"כ אין זה דש"ילמ משמע אם הי' שכיח הוה דש"ילמ לכהן כיון שיכול ישראל לישאל עליו, ופלא בעיני שמרי"ט מחדש רק בנדר שמותר למדיר ורק לנודר אסור, אבל בתרומה אסור לבעלים, א"כ יש לכו לדון על תערובות גם לבעלים וכיון שיש על תערובת זה דין דשי"למ לבעלים ממילא גם דין דשי"למ לאחרים, ב"ה כתבתי באריכות בענין זה בכלל דשי"למ בספר המקנה, ב"ה כעת מצאתי שזכיתי לכוין בסברא לח"ס סי' רכ"ג, מה שכתב המחבר לענין זימן עי' בתשובת מהר"ם א"ש ח"ב סי' ז' כיון דעיקר זימן בקביעות תליא וכיון שעדיין לא שאלו על נדרה לא חשיב קביעות והוי כלא הסיבו ע"ב

עוד הקשה על תוס' פסחים דף כ"ז דעצי הקדש הם דש"ילמ, הלא מבואר בנדרים רק בנדר יען שמצוה לאיתשולי עליה אבל בהקדש מאי מצוה איכא עי' בפנים ומותני מורי הגאון ני' כתב לי במכ"ת לא קשה כלום, דודאי קושי' לא הי' על שסבר רבא מתחל' דהעצים הוא של הקדש, דהא עצים הראוים להעלות על מערכת המזבח אינם יוצאים לחולין ע"י פדיון כדאי' במנחות דף ק', ומכ"מ לא בטלים מחומרת ההקדש, וע"כ דקושייתם על מסקנת ר"פ דעצי שלמים היו, והנה הטעם דאם ליכא מצוה לאתשולי לא הוי דש"ילמ דאינו עומד לכך להשאל, משא"כ בזה דמתחל' לא הוקדשו רק לזה שיומכרו ויצאו לחולין ע"י חילול כדי להעלות הדמים לצורך השלמים

עוד הקשה על רשב"א בתה"ב שכתב שהקדש דש"ילמ ולא בטיל, ורשב"א בתשובה כתב אם הקדש ביד גזבר אינו יכול לישאל עליו, ואין לומר דמיירי דוקא כשהוא בידו עי' בפנים, עי' נב"י ח"ב יו"ד קנ"ד הטעם ביד כהן או ביד גזבר דלא מהני שאלה כי אין צריך להאמין לו שיש לו חרטה מעיקרא ע"ב אבל כאן שנתערב ההקדש ואין להקדש הפסד אם יאמין לו ודו"ק

סימן כ האריך בנפלאות בענין אין מזהירין מה"ד וכבר הבאתי דבריו בספר המקנה כלל ד' ע"ש, ושם הבאתי משע"המ שהביא מרא"מ בכרת עונשין מה"ד, וי"נפ הגאון מו"ה אברהם בראדע ני' בע"מ ספר פרי חג, הקשה ממכות דף ה' ערות אחותך כו' ושם פרת וצע"ג ובני הרבני החריץ מוה' פישל נ"י הראה לי פנ"י רפ"ק קידושין כתב יען דכתיב סתמא ואיש אשר ינאף אשת רעהו כל אישות בכלל אפי' מה דאתא בבנין אב עונשין מה"ד ע"ש, לכאורה סתירה ממה שמביא הלח"מ פ"א מאישות ע"ש וק"ל, כעת מצאתי בספר עפרא דארעא קושי' הנ"ל ממכות, ותי' דבעניני עריות שאין איסורין תלוי בסברא אלא חוק אין ללמוד בהם דבר הבא מק"ו אפי' יהי' עונשי שמים, אבל דבר התלוי בסברא כגון אכילת תרומה מצינן למילף בק"ו בעונשי שמים ע"ש

סימן כא על רמ"א סי' ס"ה במקום שאין מגרשין בע"כ אין צריך לעשות כתובה למי שנאבדה לו דלא שייך דלא תהי' קלה בעיניו להוציאה

סימן כב בענין מסירת מודעה על גט, והקשה על ב"י בא"ע הקשה על רבינו יונה ובח"מ מביא בעל העיטור ושותק שהוא חידש יותר ע"ב, ונראה לכאורה מה הקשה ב"י על ר"י, בגט יש סברא שרוצה לשמוע דברי חכמים כי בגט מעושה עפ"י דין מיירי א"כ זה כמכר אגב מצוה לשמוע גמר ומגרש, אולם קשה שכייל גם מתנה עם גט ובמתנה לא שייך מצוה, ע"כ הקשה עליו [ובית מאיר קל"ד רצה למחוק מתנה] אבל בס' ר"ה מחלק באמת רק בגט מהני ומסיים כמעושה בדין ישראל כונה זו שמצוה לשמוע ובמתנה באמת כתב דלא מהני אם ידענו מאונס ע"ש ועי' בספר המקנה כלל אי עביד לא מהני, גם מביא מרי"ק לרמב"ם שכתב שגט ע"י אונס כשר מטעם דיצריה אנסיה, מה יענה בגט משומד ע"ב

סימן כג מביא ראובן שכתב שטר מתנה על ביתו לשמעון שדר בתוכו ולא נתן לו השטר יוכל לחזור בו, ולא מהני חזקה שלא בכוונה עי' בפנים, וצ"ע בדע"אמק מבואר שלא צריך כונה, וראיה שמביא שם במכירה לא שייך דע"אמק אבל במתנה מבואר דמהני דע"אמק כאשר הארכתי בספר התקנה ב"ה עי' כלל ז' וכלל י"א פרט ז'

סימן כד בדבר שבדיעבד מותר אם מוזהרים ב"ד להתרות בו שלא יעשוהו, ומביא רמב"ן שנטל"פ אסור לכתחלה ראיה מפנכא דר' אמי חולין קי"א דתבריה ע"ב, הנה צעיר הייתי לימים שאלתי בענין זה קושי' אחת לגאון בע"מ דברי ירמיה ואעתיק התשובה: בעזה"י מג"ד ו' שבט תרט לפ"ק. חיים וברכה מעתה ועד עולם לכבוד אהובי הבחור המופלא ושנון יניק וחכים כ"ה זוסמאן סופר נ"י

מכתבו קבלתי ושמחתי בראותי כי ת"לי כל בני אביו הצדיק ז"ל למודי ה' ועוסקים ומצליחים בתורה, כן יהי' ה' עמו וישכיל ויצליח בכל דרכיו ע"ע, גם ח"ת אשר כתב לי המה דברים המתקבלים על הדעת ערבים לשמוע ואשר הקשה במס' חולין בפנכי' דר"א דתברא משום מליח כרותח שכתבו דבצונן מותר רק דחיישינן לשכחה ולכתחלה אסור להשתמש גם למחר משום דנט"לפ רק בדיעבד מותר, והרשה דאכתי ישהנה עד למחר וישמש בצונן דאם כם ישכח יהי' דיעבד ולזמן מועט עד למחר לא חיישי' לשכחה כדאי' גבי דרוסה, תה כראה דוחק לו שיהי' בגדר לכתחלה משום חשש שכחה, ואשר נראה לי בזה הוא דהנה האי כללא דלא חיישינן לשכחה בזמן מועט לאו כללא בכל דוכתא היא, דהרי מצינו בכמה מקומות וביותר במס' שבת דחיישי' לשכחה באיסור אף בזמן קצר מאוד, כמו לא יצא החייט, לא יעמוד אדם בר"ה וישתה בר"הי שמא יוצא הכלי וכי"ב הרבה, דעל זמן מועט חששו לשכחה, ונראה דוקא כה"ג דדרוסה וכה"ג דסוגי' דר"ח סג"הכ וכה"ג בבכורות ובכמה מקומות אשר מצינו חשש תקלה רק לזמן מרובה, שם אם אינו משתמש בדבר האיסור בשום צד להתיר בו כלל אבל בכה"ג דמשמש שום זמן בהיתר אם בזמן מה כהאי דחייט קודם שבת או ברשות אחת כהאי דלא יעמוד כו' או כה"ג דלענין צונן מותר ולא בדיל מיניה ושייך שכחה אפי' בזמן מועט ג"כ, ועי' עירובין צ"ט דמחלק ר"מ בין חפצים הצריכים לו שייך שכחה ביותר, יראה כי אין חשש שכחה שוה בכל דוכתין רק יש מקום אשר חששו ביותר, ולהיפך מצינו ג"כ מקומות אשר לא חששו כלל לשכחה