מור ואהלות צה

ממ"נפ) וא"כ גם באפר שריפתה מותר וכן יראה ערמב"ם שלא חילק וכ"כ בפירוש ברי"ו ולק"מ מ"ש הרמב"ם עפר דבסמוך בזה הלכ' הוכיח דאפר מקרי עפר ע"כ לא דקדק בזה ובאמת לדינא נבוך אני מה קודם לכסות אם עפר או אפר עי' תענית ט"ו וסוטה ט"ז ופמ"ג אשל אברהם תקע"ט ואכע"ל] דהיה קשה לי דמדוע השמיט הט"ו הך דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת, ועי' משבצות סי' כ"ח ס"ק י"ט שכתב משום דלא שכיח וקשה דבא"ח תרמ"ט ובאבן העזר סי' קס"ט הביאו הך דינא. ונלפע"ד בדרך חידוד דאפשר ס"ל דאסור לכסות בעפר עיר הנידחת ע"פ מ"ש דבעי שזורעין בו ומצמיח והנה בסנהדרין קי"ב איכא פלוגתא אי מותר לעשותה גנות ופרדסים דריה"ג אוסר ור"ע מתיר ואף דקימ"ל הלכה כר"ע מחבירו אך בספרי פ' ראה מביא דר"ע האוסר ובתוספתא סנהדרין לא מובא כלל דעת המתיר ועפ"ז י"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר אשר לא תזרע ולא תצמיח [עי' דברים כ"ט כ"ב] ומש"ה אסור גם לכסות בה כיון דאסורה לזרוע בה שתצמח ומה נפקא מינה אם אינה ראויה מצד עצמה לזריעה או מצד איסור שאינו תלוי בזמן רק לעולם, ועפ"ז גם בנחל איתן יהיה אסור לכסות בעפרה [ואף דגם ירושלים אין נוטעים בה גנות ופרדסים ואינה נזרעת עי' רמב"ם פ"ג מהל' בית הבחירה י"ל כיון דאינה רק בזמן הבית עי' רדב"ז ח"ב סי' תרל"ג משא"כ באיסור עולמית] אבל הרמב"ם ז"ל מלבד מ"ש בפ"ד מהל' עכו"ם הל' ח' דמותר לעשות עיר הנידחת גנות ופרדסים דס"ל דעיקר כגירסת הגמ' דר"ע המיקל ומש"ה פוסק דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דמגדלת צמחים הנזרעים בה, והא דלא כתב דבעפר נחל איתן אסור לכסות י"ל דממ"נ אם במקומה הלא לרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הל' ב' דוקא נחל ועי' בפי' תפארת ישראל סוטה פ"ט מ"ה וא"כ שם ממילא אסור לשחוט ואם לקחו העפר משם י"ל דמותר לזרוע בזה העפר ושוב מגדל צמחים ומותר לכסות בה, עוד י"ל דבלא"ה לק"מ על הרמב"ם דהוא ס"ל דלא בעי כלל הך דזורעים ומצמיח מדהשמיט הך דינא עי' בחדושי הרשב"א והר"ן דיש גירסא אחרת [וצ"ע דהא כ"מ ששנה רשב"ג הלכ' כמותו] וא"כ לדידיה וודאי כ"ש דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת ונחל איתן וירושלים]. ובזה נבוא לשורש הדברים דרבא דפליג בחולין פ"ח על ר"נ בר"ח וס"ל דא"צ זורעים ומצמיח הוא גופיה ס"ל בדף פ"ט דמותר לכסות בעפר הנידחת ואזיל לשיטתו והתוספתא דס"ל דבעי זורעים ומצמיח מי' פי' מנחת בכורים מה שט"ס בתוספחא סוף פרק כ"ה ולשיטת התוספתא דאין עושין עיר הנידחת גנות ופרדסים כנ"ל א"כ מה"ט השמיטה הך דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת די"ל דאסור באמת. וזה רק לחידוד ולא להלכה

ג (דברי מבהיל א' בנוסח ברכת הכיסוי נוסח ראשונים ואחרונים בזה. העיקר כנוסח הש"ע והשנה לראיות המבהיל. טעם שאין מברכין על הטבילה סתם בטבילת כלים. הערה בברכת טבילת ידים. הערות בברכות הדלקת נרות. טעם שהוסיפו, אחרונים תיבת בעפר. הערות בברכת רופא חולי ועל המחיה ושופר וארוסין. אצ"ל הדם בה"א

) שמעתי ממבהיל א' שאמר דטוב יותר לברך בלשון קצרה על הכיסוי לבד כמו על המילה על השחיטה וכדומה שאין בהם חשבון פרטי, והביא ראיה מש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט דבלשון הגאונים איתא לברך על הכיסוי ותו לא והש"ך שם כתב דהא"ז וראב"ן כתבו דעליהם יכולים לסמוך ועי' תשו' עבודת הגרשוני סי' מ' בגט שהיה כתוב הרי את מותרת לכל וחסר תיבת אדם והכשיר דממילא משמע וה"נ גם בלא הד"ס בעפר ממילא משמע וכיון דלמותר הם י"ל ג"כ דהוי הפסק קודם המצוה עי' ב"י או"ח סי' ר"ו, ובפרט תיבת בעפר שאין לו מקור בראשונים דמי למ"ש המג"א סי' קפ"ז סק"א דאם חתם במקום שאמרו שלא לחתום לא יצא והפסיד גם ברכה א' ועיין שם סס"י ס"ד עכ"ל. הנה ח"ו לשנות אף כ"ש ממטבע שטבעו חכמים בברכות ובפרט בעלי הש"ע וראיות אד"ם החס"ר אשחוק עד בעפ"ר וגם הד"ס ידרש. והסכת ואפרש. הן מקור הברכה משוכה מירושלמי פרק הרואה ותוספתא שם וגדולי הראשונים ה"ה בה"ג ורמב"ם וסמ"ג ורי"ו וכלבו כתבו שיברך על כיסוי הדם ותו לא [ובאור זרוע בסי' ת"ד לשון הירושלמי מובא שיברך על כיסוי הדם בעפר ונתנו במסגרת דלא נמצא כן בירושלמי שלפנינו ואפשר שכן היה כתוב בירושלמי שלו ועי"ש סי' שפ"ז לשון הירושלמי על מצות כיסוי הדם ועי' רוקח הגדול סי' ש"נ הגירסא על כיסוי הדם בעפר] והש"ך שהביא לשון הגאונים לברך על הכיסוי ותו לא הכי פרושו דאף שגדולי האחרונים ה"ה הטור וב"י ויש"ש ולבוש וכנ"ל בשם רוקח וא"ז כתבו ג"כ שיברך על כיסוי דם בעפר הך תיבת בעפר לאו לעיכובא היכא דאין יכול לומר אותו דאף בלשון הגאונים איתא לברך על הכיסוי ותו לא פי' על כיסוי הדם ותו לא וכמ"ש בס' הארוך לש"ך לשון הגאונים בפירוש כן וכ"כ באור זרוע סי' שצ"ו וע"כ היכא דממצה הדם בבגדו אינו אומר בעפר ועי' ב"ח, אמנם כל זה רק בתיבת בעפר ובאופן זה דוקא שא"א לו לומר בעפר, ודלא כפר"ח סי' כ"ח סק"ד דס"ל דחמיד לא יאמר בעפר ואף שהוא בס"ק ל"ג דחה ממילא דברי הגאונים עי"ש אבל שיטת אחרונים הסכימו לדברי הגאונים ולא איכפת להו החילוק במצוה א' בנוסח הברכה וכמ"ש באות ל"ד דשאני זה דהוי מלתא דלא שכיחא שלא ימצא עפר ועי' מ"ש באות נ"א, וראיתי שהביאו הנוסח לכתחילה על כיסוי דם בעפר ובדיעבד יצא בכל גוני והנה הן המה דברי הפר"ח שם ועי"ש סי' ק"כ סק"י י"א ולדידיה ניחא אבל לדידן איך שייך דיעבד אם לא כיסה עדיין מי יעצור אותו שלא יאמר עתה תיבת בעפר ואי כיסה כבר הלא אפי' לא בירך כלל יצא דיעבד, ואפשר דהנ"מ באם אינו רוצה לסיים תיבת בעפר כשיטת הפר"ח אף לשיטת אחרונים דלא קימ"ל כוותיה מ"מ יכולים לענות אמן אחריו עי' או"ח סי' רט"ו ס"ב אבל כשמשנה לכתחילה בעיקר הברכה כגון שלא אמר תיבת הד"ס לא תבוא עליו הברכה ואם מזיד הוא דמי כלא בירך כלל, ואף למ"ש הכ"מ פ"א מהל' ברכות ומביאו המג"א סס"י ס"ד דאם אמר נוסח אחר יצא מ"מ דוקא דיעבד שוגג לא בכה"ג ואסור לענות אחריו אמן עי' רט"ו שם. עוד אוסיף דאף אם בלשון הגאונים נאמר רק על הכיסוי לבד אין בכוחם לחלוק על הראשונים עי' ח"מ סי' כ"ה בש"ך שם ומ"ש הראב"ן וא"ז דעליהם יכולים לסמוך הוא רק במ"ש שם על כיסוי הדם כשמבליע בבגדו. והראיה ממילה ושחיטה וכדומה שמברכין רק על המילה ג"כ יש לדחות, דיש חילוקים א מצות שאינם בגופו ויש הרבה בעיקר השם של המצוה כמו פדיון הבן פדיון פטר חמור וכדומה ובע"כ מחויב לברך על פדיון הבן כי על פדיון לבדו לא נדע איזה פדיון אף שהבן לפניך מ"מ כיון שאינו בגופו צריך לשון המבורר כי לפעמים יתקיים ע"י שליח וחיישינן לטועה שעל פדיון אחר מברך וכמ"ש תוס' קדושין ו' ד"ה הכא במאי עסקינן דאם לא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו עי"ש ואגב צ"ע בתוס' קדושין א' ע"ב ד"ה דאסר לה ופי' לי בשבילי ואמאי לא כפרושו כאן ועי' ב"ש סי' כ"ז סק"ד וצ"ע] ובזה י"ל טעם לשבח דמש"ה בטבילת כלי מברכין על טבילת כלי עי' יו"ד סי' ק"כ ובחייבי טבילות הברכה על הטבילה סתם דשם בגופו הוי דומיא דציצית תפילין מילה שלא יפול בהם הספק, ובזה ניחא מה שאין מברכין על מילת הבן עי' לחם