מור ואהלות צד

שם שבמהלך בדרך אמרינן שוחק דינר זהב ובספינה שורף טליתו ומדוע חלקן, אך דבמדבר הולך מהדם ע"כ שוחק דינר לכסות גם מלמעלה ואין כאן משום בל תשחית ובספינה שהולך עם הדם שורף טליתו רק כדי ליתן עפר למטה אבל יותר אפשר אסור משום בל תשחית דשמא ימצא אח"כ עפר, ואף אם לא ימצא י"ל דאינו מחויב אח"כ לשרוף עוד מטליתו כיון דבעת ששחט שחט בהיתר וכמו בכל מ"ע דאינו מחויב למכור כסותו ועי' מ"ש באות ג' וה"נ לשרוף טליתו, וסברא כזו מצינו כמה פעמים עי' או"ח סי' רמ"ח ט"ז ס"ק ב' ג' ועי' גיטין פ"ג אלא מעתה בת אחותו לא ישא ובגליון רעק"א ובשע"ת ססי' ק"ג ומ"ש באות כ', ועי' נדה ל"ח לא היו משמשים אלא מרביעי וראיתי שמהר"ץ חיות הקשה שם דהלא כשמתחיל בהיתר אין איסור לגרום, והנה מלבד שי"ל דהם החמירו על עצמם עוד י"ל ע"פ מ"ש באגדות מהרש"א שבח קנ"ו ד"ה על דאחילו ומ"ש שם פ' יוצא דופן צ"ל בנות כותים] שכוונתם היה שלא יגרמו ג"כ צער כשימות בשבת ועי' אגדות מהרש"א נדה שם ב' שבתות יתחללו א' מלידה ב' ממילה לבד ממיתה ומכל הני חלולים חלולים יש לחוש טפי ואכמ"ל. ועכ"פ בעפר שלמטה נראה דעת המחבר והרמ"א שלא ישחוט כשאין לו ועי' מ"ש בגליון רש"א ממ"ש הט"ז ומג"א סי' י"ג דלפיכך כשא"א להטיל בו ציצית מותר ללבשו כך דלא אמרה תורה לא תלבש בלא ציצית עי' מ"ש באות ה' והרי ה"נ לא אמרה תורה לא תשחט בלא כיסוי ולפע"ד י"ל דל"ד לנ"ד דהתם פטור מציצית כל שאינו לובשו וכאן חיוב הכיסוי אף שאינו רוצה לאכלו א"כ העיקר תלוי בשחיטה וכיון שאין לו עפר לא ישחוט, ואפשר דלמ"ד כלי קופסא חייבים בציצית ה"נ דאסור ללבשן אף כשא"א לו להטיל ציצית דהרי גם להשהותו בבית בלא ציצית עובר עליו בעשה אף בשבת עי' שבת קל"א הואיל ובידו להפקירן לזה המ"ד, ובזה יתישב קושית המג"א סי' י"ג סק"ח מזה למ"ד חובת גברא עי"ש דאפשר יש לחלק ביניהם כמ"ש. עוד י"ל דבציצית יגרום לבטל מצוה אחת משא"כ בכיסוי הכיסוי שלמטה ושלמעלה אינם מעכבים זה את זה וכ"א מצוה הוא עי' מ"ש באות ל"ז ולפיכך חששו טפי כנ"ל לענין חילול ב' שבתות משא"כ ציצית שכולם מעכבים זה את זה והכל מצוה א', עוד י"ל דחיוב ציצית לאחר הלבישה משא"כ כיסוי י"ל דחיוב העפר שלמטה להניחו קודם השחיטה והוי כמו שאמרה תורה שלא תשחט כשלא יהיה לך עפר למטה כמ"ש לקמן וכיון שהאיסור על הך גברא מצד מניעת החפץ כגון העפר גם באנוס אסרינן ליה לאכול בלעדו, ולא דמי למ"ד בברכות כ' דבעל קרי אינו מברך על המזון לפניו והרי רשאי לאכול ולבטל הברכה דשם האיסור רק על גברא בלא חפץ א"כ כשאנוס לא אסרינן עליו ועי' מג"א סי' קפ"ב סק"א וצ"ע] משא"כ בכיסוי [ואין לומר דשאני בע"ק דברכות אינם מעכבות דהרי במשנה דתרומות איתא אלם וערום לא יתרומו מפני הברכה וה"ה בשחיטה עי' יו"ד סי' א' ס"ז ועי' באות הקודם, אך דבאמת שם עיקר האיסור משום דאפשר שישחוט אחר ועפ"ז בדליכא אחר היה נראה להחיר, ועי' בחי' רעק"א על מ"ש הט"ז יו"ד שם ס"ק י"ז ובזה בוודאי כל ישראל שייכי באותה ברכה שהקשה דא"כ גם במדבר ואינו שומע ישחוט לכתחילה כמו בארוסין כשהחתן אינו שומע ואולי דהתם כיון דא"א בענין אחר אבל הכא מחמרינן ליתן לאחר לשחוט, ולהאוסרים השחיטה בלא בירך עי' ט"ז סי' י"ט סק"א א"כ האיסור גם על החפץ קאי וא"כ גם באנוס היה צריך לאסור עליו, אך למה שהסביר בגליון רש"א שם טעמו גם לדידיה האיסור על גברא וכשאנוס ואין אחר לברך לא אסרינן עליו האכילה וה"ה בשוחט דבר שספק אי צריך ברכה דא"א לברך גם לדידיה שפיר דמי לשחוט כן בלא ברכה וי"ל, ועי' בגדולי הקדש הלכות שחיטה כלל ז' וצע"ג בזה] ואין להקשות עפ"ז דא"כ גם דיעבד יהיה אסור השחיטה בלא כיסוי למטה אם נאמר דהלכתא כרבא בתמורה פ"ק דכל מדרל"ת אי עביד לא מהני וכמ"ש הפר"ח במים חיים הלכות בכורות פ"ו ה"ה וז"ל וא"ת גבי או"ב כתיב לא תשחטו וקימ"ל דכשרים ואמאי לא נימא דאי עביד לא מהני וי"ל דמדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עי"ש והנה כאן לאו בזמן תליא מלתא וא"כ נאמר דלא מהני ומדוע פסקינן בשחט חיה ע"ג בהמה דמיחייב בכיסוי למעלה לבד ושרי הבשר, ועי' סמ"ע וש"ך סי' ר"ח דמחלקים דכי אמרינן אי עביד לא מהני היכא דא"א כי אם באיסור להעשות כגון בנשבע שלא למכור אבל מקח הנעשה בשבת וכן גנב וטבח בשבת דאפשר היה לעשות הדבר בהיתר לא אמרינן אי עביד לא מהני ועי' קצוה"ח מ"ש בזה ועי' מ"ש באות כ"א ובאוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב וה"נ כיון דהיה אפשר לשחוט בהיתר מהני דיעבד, ועי' מלוא הרועים אות כל מלתא ס"ק י"ג דה"ה אם האיסור תלוי במקום מהני דיעבד וה"נ אין האיסור רק במקום שאין עפר למטה אי עביד מהני דיעבד אבל לכתחילה וודאי אסור לשחוט כשלא נתן העפר למטה קודם דהמצוה כן ליתן העפר קודם כמו שאבאר. דהנה היה קשה לי לשיטת הבה"ג דס"ל דברכת הכיסוי לאח"כ מטעם שאין להפסיק בין הכסוים עי' מ"ש באות מ"ז לכל זאת יש עצה לברך קודם תיכף אחר השחיטה ויתן עפר למטה אחר ברכת הכיסוי ועליו הדם ויכסה למעלה ותהיה הברכה עובר לעשיתן, אך י"ל דכיון שהתורה למדה אותנו מהך דבעפר שיהיה מוכן והזמין העפר שלמטה עי' משבצות סי' כ"ח סק"ג וכתבתי שגם הבה"ג י"ל דס"ל כן א"כ צריך לשחוט בעפר שכבר הזמינו במקום זה קודם השחיטה וכבר התחילה המצוה ואף לדידן דלא קימ"ל כבה"ג מ"מ נראה דעת הראשונים שצריך להזמינו קודם כנ"ל, וכן נראה להלכה ע"פ הכלל בדיעה א' בש"ע שם סעיף ה'. ועוד יש חשש בלא"ה כשיעשה כעצה שכתבתי דמה נעשה בשחיטת הרבה עופות דקימ"ל כיסוי א' לכולן ואם ישחוט אחרי ברכת הכיסוי ועדיין לא כיסה למעלה הוי הפסק, אף דשחיטה וכיסוי אינם מפסיקין זה את זה ה"מ היכא דכיסה א"צ לברך שוב על השחיטה וכדומה עי' סי' י"ט סעיף ה' ו' ח' אבל לברך הברכה ולא יכסה למעלה כלל אחר הברכה רק שישחוט זה וודאי הוי הפסק עי' פרדס סי' ל"ט, ואפי' בעוף א' יש חשש כיון שצריך לבדוק הסכין והסימנים ואח"כ לברך ברכת הכיסוי ע"כ חיישינן שמא ער אז שיברך ברכת הכיסוי ויחן עפר למטה יצא דם הנפש ולא יהיה לו כלל מה לכסות. וזה הנלפע"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל ליתן עפר למטה ואח"כ ישחוט בו וכן הוא במחבר ס"ד להורות לנו הדרך שלא ישחוט באופן שאח"כ יתן עפר למטה מטעמים שכתבתי, ובזה י"ל כוונת הגמ' חולין ל"א והא בעי כיסוי וכ"ת דמכסי הא צריך ליתן עפר למטה ולכאורה צ"ע דמה קשה לו דשמא באמת אח"כ כשנפל העוף לארץ היה ממצה ממנו הדם ונתן על עפר ומכסה עליו אך דהכי מקשה דהא ע"כ צריך ליתן העפר שלמטה קודם השחיטה כמ"ש ומשני דבאמת היה מזמין לעפר דכולא פקתא

ואגב שהזכרתי לעיל דברי הגמ' בחולין פ"ט לענין כיסוי בעפר עיר הנידחת אציג מה שאמרתי בלימוד התלמידים [דברש"י שם ד"ה ורבא אמר אפילו בעפר עפרה בש"ס ד' סלאוויטא שלפני ט"ס וצ"ל באפר שריפתה וביש"ש שלפני ד' ווין שכתב אפילו באפר עפרה ג"כ ט"ס וצ"ל באפר שריפתה וברמב"ם פי"ד מה"ש פי' הלח"מ דהיינו בעפר קרקעה וגרם לו מדכתב הרמב"ם שם בעפר ולא באפר אבל באמת הנכון כמ"ש הכ"מ שם דההיתר מטעמא דרבא דמצות לאו להנות נתנו (וצ"ע לענין כוי דשמא לאו מצוה הוא אך י"ל דמותר מצד