מור ואהלות צב

אפשר יש חולי גם ביד הבריאה ולא אלי ולא מרגיש ולפ"ז גם כשאחד תופס לו הסימנים אסור לשחוט, ובזה יתישב מה דקשה לי בגמ' שם דלפיכך לא הוי הפסק דאפשר דשחט בחד ידא וכו' דא"כ במי שאין לו רק יד א' מה איכא למימר ודוחק לומר דבדידיה אוי הפסק ובזה ניחא דהוא אאור באמת לשחוט [אך התבוננתי די"ל ע"פ מ"ש המחבר יו"ד סי' ז' דיכול אדם לקבוע סכין בגלגל ומסבב בידו או ברגלו ומשים שם צואר הבהמה או העוף ושוחט אף לכתחילה עי' ש"ך שם ולפי זה יכול לשחוט ברגלו ולכסות בידו ודוחק דאם כן מי שאין לו רגלים מה איכא למימר ואמנם כן אף שגם בטור שם כתב כלשון המחבר מ"מ לא אדע מקור שיהיה מותר לכתחילה לשחוט בגלגל ע"י רגלו וברשב"א ששם המקור לא כתב כלל את ידו ואת הגלו וכן ברא"ש, וסימנא מלתא דשחיטה רק ביד מש"ע או"ח קנ"ח י"ד שא"ט ד"ס, ודיעבד ודאי כשר גם ברגלו דאל"כ הוי משני הגמ' לא קשיא הא בדידא הא בדרגלא רק דמבעיא לי מנ"ל דגם לכתחילה ה"ה ועי' מדרש תהלים סי' צ' ומ"ש באות נ"א. וראיתי בים של שלמה פ"ק סי' ל"ה בפתיחה שם כתב בידו ובתוך התשובה כאב ג"כ או ברגלו, ומצאתי מקור ההיתר מהך גופיה דשחט בחד ידא וכנ"ל דמסתמא גם במי שאין לו רק יד א' הוא הדין וע"כ משום דיכול לשחוט בגלגל שברגלו ודוחק קצת, אך בזה י"ל דברי הגמ' שם ושפך וכיסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל פי' דאם שפך ע"י פעולת ידיו יכסה בידיו אף להנ"ל דאין חיוב באותה יד דוקא מ"מ בידיו דוקא ואם הפילה בכונה מחיקו ושחטה ואפשר דאפילו שלא בכונה עי' חי' רעק"א ססי' ג' צריך לכסות באופן זה, ועי' ס' דעת קדושים שם שחקר באחד שאחז סכין בפיו ושחט עי"ש ולפ"ז היה צריך לאחוז כלי עם עפר בפיו לכסות עי' מ"ש בסמוך וקמ"ל דאם שחט לכתחילה ברגליו שמותר בין ע"י מוכני כנ"ל ובין להפיל ברגלו כביו"ד סי' ג' והוי אמינא דיכסה ברגלו קמ"ל דאסור שלא יהיו מצות בזויות עליו והטעם דכיסוי שהוא מצוה חיובית אחר השחיטה כנ"ל קפדינן יותר מבשחיטה. ואפשר עפ"ז דבכיסוי רק לכתחילה לא יעשה כבשחיטה ברגלו אבל דיעבד לא גרע מכסהו הרוח ויתישב קושית הפר"ח על תקנת הגאונים למצות הדם בסנרלא דהא אין מכסין ברגל די"ל משום דא"א בענין אחר כדיעבד דמי, עוד אפשר כמו דהקרא במה ששפך לאו דוקא היכא דיש ביזוי ה"נ כששחט בפיו וכדומה יכסה בידיו דהוי דרך כבוד יותר וה"נ כששחט בשמאל אף אח"כ יכסה בימין (ואף אם שפך בבתי ידים דקים יכסה בידיו ממש עי' דש"י ותוס' פסחים נ"ז ד"ה כריך ידיה) ולא ממעט במה ששפך יכסה רק כששחט בידיו שלא יכסה אף בפיו וכדומה ואפשר דגם חיוב ממש תמיד לכסות בידיו וכן משמע בתוספתא פרק כיסוי הדם דאין עושין המצוה עראי ומ"ש בתוספתא שם אפילו ביו"ט י"ל דהכי פרושו שלא יכסה בשינוי ביו"ט כלאחר יד ואכמ"ל] דשמא יש חולי גם ביד הבריאה, אף דע"י חולי אמרינן במה דשלטה שלטה ולא חיישינן יותר עי' ט"ז יו"ד סי' ל"ג ס"ק י"ח וכן י"ל ע"פ מ"ד בס' אגרת בקורת לדיעב"ץ מאמר הרופאים דכשניטל הכח מאבר א' ניתוסף הכח בהשני מאותן שנבראו שתים ובפרט כשנשאר הימנית עי"ש מ"מ בנ"ד יותר גרע כשניתוסף בה הכח יותר מטבעה דיש יותר חשש דרסה עי' שבו"י שם שמביא ראיה ממס' מכות שמכה בידו אחד בכל כחו עי"ש [אך דא"כ גם באטד נימא דבריאותא בשמאלו כנ"ל] ועכ"פ לא גרע ממ"ש השמ"א סי' א' סעיף ל"ו מדין שכור וזקן שידיו כבדים וכ"ש בנ"ד ועי' מ"ש באות נ"א ומ"ש בא הל ראשי בשמים אות י"ב. החשש השני לאסרו ע"פ מ"ש הרמב"ן בחידושיו על מ"ש מ"ש רש"י חולין י"ב ד"ה אלא שמא יקלקלו דמועדין לקלקל פי' משום דאיכא בל תשחית וא"כ ה"נ יש חשש זה לכתחילה כשישחוט, וזה כביר שהקשיתי על פי' ר"ת בתוס' חולין ב' ד"ה שמא דאפילו לאכילת כלבים אסור דשמא יטעו להכשיר שחיטתן דהלא בלא"ה יש חשש מבל תשחית, ואין לומר דלאכילת כלבים ליכא משום בל תשחית דא"כ קשה מ"ד בחולין ז' ע"ב קטלינהו איכא משום בל תשחית הא יש עצה לתנם לכלבים ועי' שבו"י ח"ב יו"ד סי' ק"י וח"ג סי' ע"א ופר"ת ססי' ס"א ואין לומר כמ"ש בתהי"ה לרשב"א ובחי' לחולין דכונת הר"ת אף ברוצה להתלמד וע"כ דבכה"ג ליכא הלאו של בל תשחית, דקשה טובא חדא דגם אם ילמוד נהי דקטן אומן ויודע ה"ש מותר לכתחילה לשחוט לאכילת כלבים כמ"ש בתב"ש סי' א' ס"ק ל"א וא"כ יש נ"מ בלימודו אבל חרש ושוטה מה נפ"מ בלהתלמד דהלא גם אם הם אומנים אסור לכתחילה ובדיעבד הלא אף כשאינם אומנים כשאחרים עומדים ע"ג מותר שנית קשה דהלא יש ראיה דגם בלהתלמד איכא בל תשחית ואף שישליך ג"כ לכלבים דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא בע"ד קטלינהו איבא בל תשחית דהלא יוכלו ללמוד בהן שחיטה שלא יבואו לידי דרסה אלדה וכו', ואף דבהמה טמאה הוא מ"מ מה נפ"מ לעלין זה ועי' חולין קכ"א ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ויאכילנה גם לכלבים אלא ע"כ דתמיד איכא משום בל תשחית. ולפעד"נ דזה היה קשה לרמב"ן ומש"ה מסיים ואין הטעם דלהתלמד מחוור ואולי כיון למ"ש. עוד הערתי כיון דהשו"ב הזה מועד לקלקל א"כ יש חשש לענין הברכה כשלא שמע מאחר שצריך לברך אחר השחיטה דשמא יקלקל ולא גרע משוחט דבר דאיתילד בו ריעותא עי' מ"ש באות ל"ח, ונהי דעל חש"ו לא קשה מרוע לא כאבו הפוסקים לאסור לכתחילה מה"ט די"ל כמ"ש לי הרה"ג בעל עמודי אש מבאהפאלי בתשו' כיון דאינם מחויבים במצות א"כ לא חל עליהם מצות הברכה שתקנו חז"ל אבל בנ"ד או בשיכור וזקן עי' שמ"ח שם או בסומא קשה דמה יעשה עם הברכה ועי' בערוגות הבושם סי' א' ס"ק י"א ומ"ש באות מ"ט

עוד וי"ל דאסור לשחוט ע"פ מ"ד באה"ע סי' קכ"א ס"ח דבשחטו בו אפי' שנים הרי הוא כחי לכל דבריו וה"ה מסתמא בבהמה וא"כ בנ"ד שבוודאי השחיטה אינה בזריזות כדרך השוחטים א"כ לכתחילה יש לחוש לצער בע"ח עי' פת"ש יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ב לענין העופות השוהין אחר שחיטתן למות מאיזה זמן נחשוב הג"י, ועי' שו"ת צ"צ להה"ג מלובאוויץ סי' נ"ה שהעירו בזה משחטו בו שנים ועי' מ"ש באוהל בית הרואה אות י' ופמ"ג אשל אברהם סי' תרכ"א סק"ד, והך דחולין ל"ג חותך מבית שחיטתה י"ל משום דרוצה שיבריא ועי"ז נדחה צעב"ח כמו גוף השחיטה דא"א בענין אחד עי' משבצות יו"ד סי' נ"ג סק"ד משא"כ בנ"ד דאפשר לכתחילה בשוחט אחר [וכן הערתי ע"פ מ"ש בש"ע אה"ע סס"י ה' דהעולם נמנעים למרוט נוצות מאווזות חיות וכ"ש כשא"צ לו לרפואה או להברות גופו וודאי אסור משום צב"ח א"כ איך הנהיגו השוחטים למרוט הנוצות מעופות תיכף אחר שחיטתן קודם מיתתן דדינם כחי ואיכא צב"ח, ואפשר דתיכף אחר השחיטה אין לעוף צער במריטת הנוצות וראיה דנמרטים מהר עוד י"ל דאף שיש להעוף צער מ"מ ידוע דנמרטים תיכף מהר וראוי לאכלו קודם וכל שמתקן לאכילה ליכא משום צב"ח ועי' שבו"י שם ויהיה נ"מ בשאין הבעה"ב צריך לאכול מהר יהיה אסור עפ"י תירוץ ב' שכתבתי] והנה בחולין ל"ב אמר רבא השוחט בסכין רעה אפי' כל היום שחיטתו כשירה ומזה משמע דוקא דיעבד אך מלשון המחבר בסי' י"ח שהוא לשון הרמב"ם משמע דגם לכתחילה מותר הרי דליכא משום צב"ח. אולם חזיתי עוד מ"ש הדרישה והב"ח דזה סותר למ"ש בסי' כ"ג עי' שפ"ד ס"ק י"ב ולדעתי בלא"ה הלא קשה מניה וביה שהתחיל בלשון שוחטין לכתחילה