מור ואהלות פט

הוא ג"כ מה"ט ע"פ מ"ד בחולין דף קל"ד דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד וכה"א ויקח רומח בידו ולחיים כנגד תפלה וכה"א ויעמוד פנחס ויפלל קבה כמשמעה וכה"א את האשה אל קבתה, הרי שבאו עבור חטא שחטאו הכ"ד אלף משבט שמעון בעריות ועל כן מסתמא היה שמעון ראש המשתדלים ליתן המתנות ללוי לתקן חטא שבטו בהסתר דבר ויוסף חקר הדבר שמזה מוכח דשבט שמעון חשודים על עריות ופגם גם בכבוד שמעון אחיו הצדיק דהלך החבל אחרי הדלי [כמ"ש חז"ל ע"פ ושאול בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני ונשאה שמעון אח"כ ועי' פר"ד שם ולפיכך היה ג"כ זיוג יוסף אסנת שהיתה בת דינה ג"כ] ועי' תורת יוסף פ' במדבר שהאבן פטדה לשמעון לרבינו בחיי לגריעותא סימן הדרוקן על שם שהוריקו פניו של זמרי ולר"י קארו לטיבותא שאבן הזאת מרחיק הזנות ולפיכך היה מצויר על דגלו שכם כי מסר נפשו עבור זנות וכ"ש ששמעון לא חטא בזה, וכן י"ל מה שאמר שקוראין לאחיהם עבדים הוא ג"כ מה"ט שאמרו להם שיתנו להם המתנות שנאמר בהם למשחה ודרשינן בחולין קל"ב לגדולה כדרך שהמלכים עושים ועי' אחרונים ומובא בש"ע הגאון מהרש"ז סי' תע"ג דדרך חירות שימזוג לו אחר שיהיה לו כמשרתו וא"כ מסתמא ה"נ שמעון רצה לזכות בזה לשרתו בעבד לרבו כי זה תיקון שבטו ועי' במדרש רבה ע"פ אחלקם ביעקב, ולדעת יוסף כל הענין היה למותר אם הם בכלל ב"נ ולחנם נקראו עבדים ועי' כבוד חכמים פאה פ"א דהטילו אימה יתירה עי"ש ועכ"פ למ"ש חבין מה שדוקא שמעון ולוי חלקו עם יוסף יותר כי להם היה הדבר נוגע יותר. ואגב י"ל מ"ד במדרש דאלו היה יודע ראובן שהתורה תכתוב עליו למען הציל אותו מידם על כתפיו היה טוענו וראיתי בס' אבני שוהם שחמה דכי ח"ו ראובן הצילו משום התפארות, ולדעתי עוד יש לדקדק בלשון על כתפיו דמה נפ"מ על כתפיו. וי"ל ע"פ מ"ד במדרש דאמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בהצלה תחילה חייך שערי המקלט לא יפרישו ישראל אלא בחחומך ובפר"ד שם מביא המדרש דהיו השבטים דנים אלו עם אלו זה אומר בתחומי יבנה המקדש וזה אומר בתחומי א"ל הקב"ה למה תרצדון הרים כלכם צדיקים אלא גבנונים מהו גבנונים גנבים כלכם היתם שותפין במכירת יוסף אבל בנימין שלא נשתתף יבנה בתחומו ויוסף בעצמו נדחה משום דעל ידו היה העונש וידוע שזכות בנימין היה ג"כ מברכת משה ובין כתפיו שכן שפרושו שבתחומו יבנה המקדש וזהו הפי' דבשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין התחילו השבטים לחובטו על כתפיו ואומרים לו אי גנבא בר גנבתא פי' כיון שאתה ג"כ גנב מדוע זכו הכתפים האלו לבנות ביהמ"ק בתחומו ע"ש, ובזה י"ל ג"כ דאלו היה יודע שבתורה תכתוב עליו למען הציל ועבור זה יפרישו ישראל ערי מקלט בתחומו להציל מדה כנגד מדה על כתפיו היה טוענו כדי שיבנה ביהמ"ק בתחומו ואכמ"ל

מז (הבה"ג ורא"ש ס"ל דשחיטה וכיסוי ב' ענינים. המצוה התחילה בעפר שלמטה. כשעושה מצות שוות מברך אחת אם עפר שלמטה בעי זימון לבה"ג ורמב"ם. תרוצים לקושיתי ברמב"ם אם מברכין באמצע המצוה ותכ"ד אחר השחיטה וכיסוי. בדליכא עפר למטה אי בעי גרידה

) הנה באות ל"ו כתבתי דבה"ג והרא"ש ס"ל דשחיטה וכיסוי חדא מצוה הוא ועתה התבוננתי דמקום יש ברא"ש להניח דרך אחר שאף הבה"ג והרא"ש שהביא פרושו אין הכוונה דשחיטה וכיסוי חדא מצוה הוא דבאמת הם ב' מצות רק דשייכה אחר השחיטה ולפיכך גם לבה"ג השחיטה כשרה אף בנאבד הדם ולא כיסה עי"ש ובאות מ"ג, וראיה שהם ב' ענינים דאל"כ מדוע כתב לברך אחר הכיסוי הלא הו"ל לברך גם ברכת הכיסוי קודם השחיטה ובחד גברא לא הוי הפסק כמו ברכת להכניסו שמברך האב קודם המילה עם ברכת המילה כשמל בעצמו עי' מ"ש באות ל"ד, ועוד ראיה לפי מ"ד בחולין פ"ז דלפיכך הכיסוי לא הוי הפסק דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסי בחד ידא ואי דחדא הוא בלא"ה לא שייך הפסק דהוא גוף: המצוה, וכן אם חדא הוא א"כ כששחט בחד ידא ומכסה בחד: ידא יברך ב' הברכות בפ"א ביחד על השחיטה וכיסוי וכמ"ש הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ח שמברך על אכילת מצות ומרורים ועי' רמב"ם הל' מעשר פ"א הט"ז וכן הוא בטוש"ע יו"ד סי' של"א סע"ח דאם הפריש תרומות ותרומה גדולה ותרומת מעשר כוללן בברכה אחת אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות כל שלא שח ביניהם ועי' שעת"ש סי' תקכ"ז דאם עושה ערובי חצירות וערובי תבשילין יחד סגי בברכה אחת על מצות ערובין, וא"כ ה"נ בכיסוי ושחיטה כה"ג יברך כן ולא אשתמיט חד מהפוסקים שיכתוב כן וע"כ דהם ב' ענינים רק דשייכים זה אחר זה וא"כ דמי לציצית ולתפילין דמברך על כל א' בפני עצמו עי' סוכה מ"ו ומגן גבורים סי' רכ"ח, ודברי הבה"ג יתפרשו כך דנהי דאין לשחיטה שייכות עם הכיסוי לכל זה כיון דכבר התחילה המצוה בעפר שלמטה כנ"ל באות ל"א ל"ה א"כ אינו יכול לברך באמצע מצות הכיסוי ע"כ ס"ל דברכת הכיסוי לאחר הכיסוי. ומזה ראיה להתב"ש סי' י"ט ס"ק ט"ו שלא לברך באמצע השחיטה כמו באמצע כיסוי לבה"ג דלא כפר"ח. שוב ראיתי שהרגישו בזה האחרונים אך דמ"ש דהרא"ש לא ס"ל כן לפעד"נ דגם הרא"ש ס"ל כן בכונת הבה"ג דאל"כ הול"ל כמ"ש ברא"ש גופי' בזה הדף לענין הפסק בסעודה דהיינו דוקא בברה"מ וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה אי לאו דאפשר בהדדי כמ"ש התוס' והפי' בדבריו כמ"ש הט"ז סי' כ"ח סק"ב דאף שהוא מצוה בפ"ע לדעתו מ"מ שייכה אחר השחיטה ואפ"ה כאן נשמר מזה ולא אמר אבל זו סיום מצות השחיטה הוא דהוי אמינא דחדא מצות הוא עם השחיטה לכן אמר אבל זו סיום מצוה הוא פי' סיום מצות הכיסוי הוא והרא"ש משיג שם דלא נהגו כן דחשבו כיסוי למצוה בפ"ע פי' הכיסוי שלמעלה למצוה בפ"ע כי עפר שלמטה הרא"ש סובר דלא בעי זימון וכיון שלא הזמינו לא התחילה המצוה ואין זה כמברך באמצע המצוה לכן מברך קודם והבה"ג אפשר דס"ל דבעי זימון לכן הוי באמצע המצוה ע"כ ס"ל דמברך אח"כ. ועל פי זה קשה לי על הרמב"ם מניה וביה ע"פ מ"ש באות ל"ה דלפיכך ס"ל דמברך בנוסח על כיסוי משום דכבר התחילה המצוה בעפר שלמטה וא"כ עפ"ז היה צריך לברך אח"כ כבה"ג ומדוע פסק לברך קודם. אשר ע"כ צ"ל לפ"ז כמ"ש הכ"מ דרמב"ם ס"ל כתוס' ורא"ש דעפר שלמטה לא בעי זימון וקצת ראיה מדכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה ומדלא אמר אבל לא ישחוט בעפר שלא הזמין ש"מ דא"צ זימון ע"כ פסק הרמב"ם דמברך קודם, והא דמברך על או מחמת יתר החרוצים שכתבתי באות כ"ב כ"ג כ"ז ל' או י"ל דסוף סוף התחילה המצוה ממילא בעפר שלמטה, אך לדעת רש"י והעיטור דסוברים דעפר שלמטה בעי זימון עי' ב"י סי' כ"ח ולכל זה לא מצינו שיסברו כבה"ג בפירוש [ועי' מ"ש באות ל"ז] לברך אחר הכיסוי ע"כ צ"ל דסוברים כסברת הפר"ח דמותר לברך באמצע המצוה דלא כתב"ש הנ"ל וזה דלא כמ"ש בס' ערוגות הבושם דמזה מוכח דס"ל כבה"ג ולפעד"נ דכל כה"ג לא הוי שתקו הפוסקים עוד י"ל דאין הכרעת הכ"מ מכרעת וי"ל דגם הרמב"ם מודה דלכתחילה בעי זימון ולפיכך בב"י השמיט שיטת הרמב"ם בזה דלא ברירא ליה ולפעדנ"ק דלפיכך שינה הרמב"ם מלשון הגמ' השוחט צריך שיתן עפר למטה והרמב"ם כתב ליתן כי