מור ואהלות פח

נבואת יחזקאל לפי הס"ד במנחות מ"ה דתשתרי להו נו"ט שא"כ אינם במצות שחיטה כלל כמו עכו"ם עי' מ"ש באות הקודם ולא שייך לומר משום דלא פלוג משחיטות שצריך דוקא כהן דבאמת הלא אותן שחיטות אסורות לאכול רק טעונים שריפה וקבורה משא"כ בנאכלים אדרבה בזר שפיר יותר וזה חידוש גדול, ע"כ אמר לו עלי מימר שפיר קאמרת פי' שאמרת דבר חידוש א"כ מורה הלכה אתה. או י"ל דמימר שפיר קאמרת שאמרת ששפיר יותר בזר מבכהן והחידוש דאלים זה החשש מהחשש שאינו מיוחס א"כ מורה הלכה אתה

ועוד י"ל ע"פ מה דמקשים דמדוע נתחייב שמואל הלא לאפרושי מאיסורא מותר להורות וכאן היה לאפרושי מאיסורא שלפי דעתם דבעי כהן לשחיטה ה"נ צריך בגדי כהונה שהם כלאים משא"כ אם כשירה בזר אז א"צ בגדי כהונה וינצלו מאיסור כלאים. וראיתי בתשו' חת"ס שם שישב דהוי מהדרי אחר כהן שכבר עבד עבודה אחרת ומלובש בבגדי כהונה של כלאים ובתוך שיעור שהיה מפשיטה ולבישה ישחוט הפר ולא מיחייב משום כלאים כיון דהוי תוך שיעור ורצו להרויח שלא יצטרך כהן ללבוש כלאים לכתחילה לצורך שחיטה, וא"כ עתה ליכא לאפרושי מאיסור ואי להודיעם הדין לזמני אחריתי כשלא ימצאו כהן מלובש היה מחויב לבוא לפני עלי ולדון לפניו ע"ג קרקע ולא כמורה ובא, ואח"כ הדר בו הח"ס שם ואמר דלאו מלתא הוא דהרי עכ"פ צריך עוד כהן לקבל הדם וא"כ ממ"נ אם זה המקבל עומד לבוש בגדי כהונה ומצפה עד ימצאו כהן מלובש כבר בגדי כהונה לשחוט הא בין כך זה שוהה בבגדי כלאים שעליו ומצפה עד שימצאו כהן השוחט ואם המקבל אינו מלובש עדיין עד שיבוא השוחט ואז ילבש עצמו נמצא השוחט שוהה במלבושיו שיעור פשיטה ולבישה שהרי זה יש לו זמן ללבוש וזה בא מלובש ושוחט ועכ"פ נדחה איסור כלאים והדקל"ד הא הוי לאפרושי מאיסורא עכ"ל. והנני לדון עג"ק לפני הגאון חת"ס ז"ל דמה שהדר בו לאו מלתא הוא דממ"נ י"ל דלא הוי לאפרושא מאיסורא דאם זה המקבל היה לבוש כבר בגדי כהונה ומצפה על השוחט שהקשה דא"כ שוהה המקבל בבגדי כהונה של כלאים י"ל דלעת עתה עוסק בעבודה אחרת הצריכה בגדי כהונה עד שימצאו השוחט וכן אם המקבל אינו מלובש עדיין שהקשה דא"כ נמצא השוחט שוהה במלבושיו עד זמן שילבש י"ל דאין השוחט שוהה כלל רק בעת השחיטה המקבל לובש האבנט ואיו כאן הרבה שעות ולא הוי לאפרושי מאיסורא, ועפ"ז י"ל דה"ק לו עלי דאם היית אומר דבכהן השוחט יש איסור ברור הן מצד דדמי לנבילה כיון שאינו מצווה בשחיטה להס"ד כנ"ל והן מצד איסור כלאים הוי לאפרושי מאיסורא ופטור אתה אך מימר שפיר קאמרת שאמרת רק ששפיר יותר אבל איסור אין כאן כי גם להס"ד אינו מותר להם רק במליקה כנ"ל באות הקודם וכן לענין כלאים לא שהו שיעור פשיטה ולבישה או דבלא"ה אין בזה איסור עי' תוס' חולין ק"י ד"ה טלית א"כ מורה הלכה אתה

שוב ראיתי שי"ל ע"פ מ"ד בכתובות ס' דהא דאפילו ביעא סם בכותחא לא לשרי אינש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקרותא דק דלא מסתיע מלתא ועי' פלתי סי' י"ח סק"ו וקשה דהלא בכאן חזינן דמסתיע מלחא דאמר לו מימר שפיר קאמרת. ע"כ נלפע"ד דהמעשה היה בשבת, והנה אם שחט זר קרבן בשבת י"ל דחייב משום שבת עי' שעה"מ הלכות ביהמ"ק פ"ו ה"י ועי' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קי"ב שכתב לישב דברי הרא"ש בתשו' כלל פ"ב שכתב דנאמן לומר דבנו הוא ושוחט ומקשיר ועי' שו"ת ח"צ סי' י"ד שהקשה דשחיטה גם בזר כשר ותירץ הוא דקמ"ל, גם בשבת אולם הקשה מסוגיא דיבמות ל"ג ע"ב זר. ששימש בשבת אלמא דאין איסור משום שבת אך י"ל כמ"ש רש"י שם דאין איסור מצד זרות אבל מצד שבת י"ל דיש איסור, וטעות שמואל היה דשחיטה כשירה בזר פי' שדמי לכהן גם בשבת ועי' מ"ש באות ל' וע"ז אמר לו מימר שפיר קאמרת פי' רק ששפיר לשחוט אבל בזה יש איסור מצד שבת. ואגב צע"ק על הרא"ש בתשובה הזאת מתוס' קדושין ע"ו הנ"ל דלא היו מניחים לשחוט רק המיוחסים והכא כתב ושוחט אף לכתחילה ויש לישב זה ואכמ"ל. כ"ד ידידו

מו (דרוש והערות במחלוקת יוסף ואחיו. אם היו השבטים בכלל בני נח. השבטים הרמו מתנות ונתנו ללוי. פי' למ"ש שחשודים על אמ"ה ועריות וקוראים עבדים לאחיהם מה"ט. ביאור מדרש על כתפיו היה טוענו

) על פי מה שחקרתי לפי הס"ד במנחות מ"ה איך מותרים הכהנים לאכול הקיבה ובפרט כששחטו בעצמם עי' אות מ"ד מ"ה אציג דרוש אחד, שי"ל מה שדרשו חז"ל ע"פ ויבא יוסף את דיבתם שהיו אוכלים אמ"ה ועי' פרשת דרכים דרוש א' שפירש שאכלו ממפרכסת אחר שתצא נפשה כדי שיבריאו ומחלוקותם היה שיוסף סבר שלקולא לא יצאו מכלל ב"נ והשבטים סברו דהוי ממש כישראל עי"ש בדבריו הנעימים, אך קצת יש להעיר דמה לקדושים כאלה לכנוס בעובי הקורה לחלוק עם יוסף החכם שבכולם נהי דלדעתם מותר מ"מ היה להם להחמיר ולא יאכלו מבהמה שהורה בה חכם ואם כדי שיבריאו מצינו שבלא"ה היו גבורי כח וכן יוסף שלא אכל ממפרכסת היה גבור ועי"ש בסוף הדרוש, עוד יש להעיר דמצינו דשמעון ולוי נכנסו במחלוקת יותר עליו כמשה"כ וברצונם עקרו שור. ונלפע"ד ע"פ מ"ש רש"י ותוס' חולין צ"א שהשבטים היו נזהרים בשחיטה בכל פרטיה ולפעד"נ דבכל דקדוקי מצות כן עי' אגדות מהרש"א שבת קל"ט ע"א דלא כתירוץ א' של בעה"נ המובא באליהו רבא סי' ר"מ סק"ח ועי' מג"א ופמ"ג שם סק"ט ומ"ש באוהל בית הרואה אות ג' ובים המלח אות ה' ולפי מ"ש באות מ"ג דבלא הרמו י"ל דהוי ספק שלא נשלמה מעשה השחיטה ואסור לאכול ובפרט ממפרכסת ובני מעים ע"כ מוכרח לומר דהרמו המתנות ג"כ ונתנום ללוי ע"פ מ"ש המפרשים דלפיכך לא יסר יוסף אח לוי דחלק כבוד לו שמשבטו יצאו הכהנים והלוים ובתוך המתנות היה ג"כ הקיבה ואכלו כולם אח"כ מזה, ולא החמירו בזה לצאת דעת יוסף משני טעמים א' כיון דמחנות מצוה הם ובמצוה י"ל דניחר מה שהוא רק חשש להמדקדק כמ"ש הפוסקים בנ"ד להתיר לכבוד שבת עי' אות מ"ד וזה דלא כמ"ש באות מ"ג דיחזקאל לא אכל מחנות ממשוכנת, ב' אם הקיבה אסור לאכול א"כ אינו ראוי לו רק לכלבו וא"צ להפרישו וממ"נפ בלא הרמו יש חשש להמדקדק מלאכול מכל הבהמה ע"כ הרמו ואכלו כולם. וטענת יוסף היה ממ"נפ אם הם בכלל ב"נ אסור להם הב"מ כששחטו בעצמם עי', ש"ך סי' כ"ז סק"ב ובפרט דלא היה אז ישראל דנאמר הסברא דמי איכא מידי דלישראל שרי (וסברא כזו כתב המחנה לוי חולין פ"ט עי"ש ועי' מ"ש באוהל בית הרואה אות ז' ובאוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג) ואפילו יש ישראל מ"מ עכ"פ השחיטה שלהם אסור לו, ואם יצאו מכלל ב"נ לגמרי והוי כישראל מ"מ איך מותר לוי בקיבה אם דינו ככהן דסבר כס"ד דתשתרי להו כל נו"ט קודם נבואת יחזקאל ואין כאן מא"מ דלישראל שרי דיש הרבה כמו גרושה וכדומה עי' אות מ"ד ובפרט כששחט לוי בעצמו דדינו לענין זה כעכו"ם אבל האמת הדין אתם דיצאו מכלל ב"נ ואף לפי הס"ד רק בליקה מותר אבל מ"ה אחריני אסירי כישראל א"כ שוב מותר גם ללוי לאכול הקיבה. ויש לומר עפ"ז דגם עה שאמר עליהם דחשודים על עריות