מור ואהלות פד

גדול שממילא לא חיישינן לשמא ימנע דהלא ב"ד כופין אותו מברכין על אבל עבד אין עליו חיוב שיכופו אותו עי' חידושי רעק"א ר"סי רס"ז וכ"ש גר. ואגב אזכיר מ"ש בס' דרך פקודיך מ"ע ב' אות ל"ב דאמאי במל בנו מברך למול את הבן [כמבואר בגמ' הן אמת דבגמ' נאמר סתם למול ועי' אות נ' מ"ש בשם לחה"פ רק ברמב"ם נמצא כן] לשון יחיד ובגר ועבד אמרינן לשון רבים למול את הגרים למול את העבדים. ולפעד"נ ע"פ הנ"ל דבשני אנשים לא חיישינן שמא ימנעו א"כ ה"נ בגרים ועבדים רק כששנים הם שאז לא חיישינן שמא ימנעו אז אמרינן לשון רבים להיכר ועי' שבת קל"ז ויו"ד סי' רס"ז סי"ב וסי' רס"ח ס"ה משא"כ בשני תנוקות אמרינן על המילה עי' סי' רס"ה ס"ה וגם לרמב"ם י"ל דאינו אומר למול אח הבנים כיון דלא ימנעו מעילא א"כ א"צ להיכר לשון רבים

מג (טעם שאין מברכין על השחיטה לאח"כ. י"ל דלבה"ג אסור לאכול כשלא הרמו המתנות. אם מברכין על הפרשתם. פלפול בחולין ל"ז גבי יחזקאל, שאמר הנה נפשי וכו' דמוכח ע"כ כדרשת חז"ל דאל"כ קשה טובא. קושיא בחולין מ"ד. אימתי ראוי שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם רק בחזקת איסור אם בטעם ופליטת כלים יש סכנה. חקירה בגעולי עכו"ם מחמת עבידי לטעמא. פי' במדרשים בהך כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו. ראיות דמותר הבשר כשלא הרמו ולא כיסה הדם. ישוב לקושיות תוס' וישוב בחולין מ"ד והערות שונות בזה) עוד ראיתי ליתן טעם למ"ש באות ל"ח דמברכין ברכת השחיטה קודם עי"ש ע"פ מ"ד במדרש תנחומא פ' שלח דבכל דבר יש מצוה לישראל חרש לא תחרוש בשור וחמור וכו' שחט ונתן לכהן הזרוע ולחיים וקיבה ובחיה ועוף ושפך וכיסהו בעפר משמע מזה דמתנות בבהמה חדא מצוה עם השחיטה ככיסוי בחיה ועוף ועי' יבמות ס"ג גזרו על הבשר מפני המתנות, ועי' ס' זוהר הרקיע סי' פ"ב, וא"כ י"ל דלשיטת הבה"ג המובא באות ל"ו לאסור בלא כיסה ה"ה בלא הרמו המתנות ומ"ד בחולין קל"ב דלית הלכתא כר"י פי' רק במ"ד דדמי כאוכל טבלים אבל איסורא איכא [ועי' פר"ת סי' ס"א סק"ב ועכ"פ כשהמתנות אינם בעין כגון שגזלם ואכלם ויתפרש מ"ד בסי' ס"א ס"ה מצוה להפרישם מיד עי' בחידושי הגהות מהרל"ח על הטור ומ"ש באות כ"ז וי"ל ג"כ דשמא יאבדו] ולא קשה דא"כ מה רבותא דיחזקאל עי' חולין ל"ז די"ל כמ"ש רש"י שם דאף שהיה כהן משא"כ אם דמי כאוכל טבלים קשה כמ"ש התוס' שם דאף כהן אסור עי"ש ועי' בטור האבן מגילה כ"ח ואכמ"ל. והנה לא מבעי' לשיטת הסוברים דמברכין על הפרשת המתנות עי' יד אפרים שם דחושב דמ"א ותשו' ראב"י ותמים דעים ורוקח ועי' פאת השלחן סי' ג' ושואל ומשיב מהדורא ה' סי' נ"ב [וצ"ע לי לשיטתם לדיעה א' ביו"ד שם סעיף כ"א דנוהגים בח"ל אם מברכין עליהם עי' ביאור הגר"א שם וב"ש סי' ג' סק"ב ובבאה"ט שם הקשה למה נאמן הא איכא חשש פדה"ב ובאבני מלואים שם הקשה כה"ג לענין מתנות ועי' מ"ש באות ה'] וקצת יש להוכיח דגם המחבר ס"ל דמברכין ע"ז מדכתב בסי' ס"א לשון חייב ליתן ולא כתב לשון צריך ליתן עי' תשו' מהר"ם אלשקר סי' ק"ו, ועי' פ"ת כ"ח ס"ק כ"ו דפי' חייבים בברכה וכאלו אמר מברכין ועי"ש סעיף ב' כתב המחבר חייב לברך ובסי' י"ט ס"א כתב צריך שיברך כי חייב פרושו דרגא הגדולה יותר בחיוב, ועפ"ז צ"ע על מ"ש הפ"ח בעצמו בסי' ס"א דממ"ש המחבר לשון חיוב משמע דאין מברכין והלא י"ל בהיפוך ואגב אזכיר שיש שם ט"ס מ"ש ודלא כדמ"א שכתב שיברך על הפרשת תרומות וצ"ל על הפרשת מתנות דבתרומות לא פליגי] ופליאה על מ"ש המח"ב דיחידאי הוא מאן דס"ל דמברכין, עכ"פ לשיטה זו בוודאי מברכין ברכת השחיטה קודם דאל"כ הו"ל ב' ברכות לאח"כ שאין מברכין עי' מ"ש באות ל"ח. ואף לשיטת הרשב"א דאין מברכין על הפרשת מתנות פי' באבודרהם ופ"ת שם ומשבצות שם סק"ז מ"מ כיון דמצוה א' הוא א"כ באמצע מצוה אינו יכול לברך עד אחר הכיסוי או בדיקת הריאה עי"ש באות ל"ח או אחר נתינת המתנות וא"כ חששו יותר שמא יפסיק בין ברכה לעשיות המצות בדבר אחר מחשש שמא יפסיק באמצע המצות בד"א ולפיכך מברך קודם על השחיטה תמיד

ואגב י"ל בחולין ל"ז גבי יחזקאל שאמר הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר"נ אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הרמו מתנותיה ועי' אגדות מהרש"א שם, ומלבד הדקדוקים הידועים בזה עוד ראיתי להקשות דבמנחות מ"ה איתא ע"פ וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי אר"י פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי להו מליקה תשתרי נמי נ"וט קמ"ל ובחי' הרשב"א על מנחות הנדפס מחדש מקשה דלמא קמ"ל הכתוב כמו בפרשה אמור נו"ט לא יאכל לטמאה ועי' רש"י שם שקאי על נבילת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה והפי' של וטריפה מי שיש במינו טריפה וא"כ ה"נ ותירץ הרשב"א דשם בפסוק נאמר לטמאה אבל כאן לא נזכר לשון המורה על טומאה עוד י"ל כיון דכתיב כאן ומן הבהמה ובהמה מטמא במגע עכ"ל, והנה בפסוק הזה הנה נפשי וכו' קשה עפ"ז דלמא קמ"ל שנזהר מן הטומאה של נבילת עוף טהור דהא כאן לא נזכר בהמה ולשון המורה על טומאה נזכר ורבותא של יחזקאל דאף שלא ידע עדיין מהנבואה שנאמר לו אח"כ וכל נו"ט לא יאכלו הכהנים שממנה למידים אנחנו שלא נלמד ממליקה ואף שהוא היה יכול ללמוד ממליקה לכל זה לא אכל נו"ט. ועכ"פ דלמא כוונת יחזקאל שהיה נזהר משניהם הן כדרשת חז"ל שלא הרהר והן מנבילת עוף טהור, דהנה הך דסד"א דתשתרי להו נו"ט ע"כ רק בימי הטומאה דאל"כ יקשה מקרא מפורש נו"ט לא יאכל לטמאה וכיון שהוא לא הרהר ולא בא לידי טומאה שוב ממילא לא אכל נו"ט וידוקדק הלשון מנעורי ע"פ ב' דרכים א' דאורחא דמלתא שהטומאה בימי הנעורים עי' סוכה כ"ו ע"ב ב' מנעורי ואף קודם שנודע לי הנבואה של אח"כ מן וכל נו"ט לא יאכלו וכו'. אמנם א"א לומר כן ודרשת חז"ל כדרבונות שע"כ רק על הרהור ומסוכנת דאל"כ מה קאמר אח"כ שלא אכל פיגול הא צריך לאשמעינן שאף מן הקל היה נזהר והוא מוסיף בכל פעם חומר ובפרט פיגול שאין בו שום צד כ"ש אף בס"ד להקל ע"כ צ"ל דחשיב הקל הקל לאח"כ וכל הפסוק יתפרש כדרשת חז"ל הנ"ל [ומ"ש פיגול מבהמה שהורה בה חכם וכו' ועי' רש"י שפי' שנולד בה ספק והוצרך בה חכם להתירו ראיתי להקשות על זה דבחולין מ"ד מקשה מזה על רבב"ח ואיך אכל מבהמה שהורה בה חכם וגם שם מביא עובדא מרבה אחרינא או מרבא לפי גי' הרי"ף והרא"ש דשרי טריפה וזבין מינה ומדוע לא הקשה הגמ' עליו ואיך אכל מספק טריפה עד שנצרכו להוראתו, גם מעיקרא דדינא צ"ע דהא קימ"ל כוחא דהיתרא עדיף ועי' אגדות מהרש"א שם מ"ד דמי שמיגע עצמו ומוציא טעם להכשיר נוחל ב' עולמות וגדול מחבירו ועי' תשו' רמ"א סי' נ"ג נ"ד, ועי' פת"ש יו"ד קט"ז ס"קי בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר