מור ואהלות פג

מברך לכ"ז צריך לברך אח"כ שמא לא תרצה האשה להתקדש. ועי' במגדול עוז שם שתירץ לשיטת הרמב"ם עי"ש ולפע"ד להרמב"ם בלא"ה לק"מ דלדידיה דס"ל דתמיד לאחר המצוה אף תכ"ד אינו מברך ע"כ מוכרח לברך קודם משא"כ לדידן קשה ניחוש שמא ימלך [ובאמת שבזה היה דרך ישר לפני לישב מ"ש ביו"ד סי' א' ס"ז דאינו מדבר שוחט לכתחילה אם אחר מברך ועי' ט"ז ס"ק י"ג דאף שהאחר אינו שוחט ועי' ש"ך ופר"ח דרק כשהאחר שוחט ג"כ ובזה נכון דכשאינו שוחט ג"ב יש לחוש לשמא ימלך ולא ירצה לשחוט והוי ברכה לבטלה וכן שם סעיף י' בערום י"ל כן דלפיכך לא מהני מה שמברך אחר דשמא ימלך ומיירי בשהאחר אינו שוחט לשיטת הפ"ת דהרהור לאו כדיבור עי' משבצות שם ס"ק י"ט אבל כששוחט ג"כ אף אם ימלך לא תהיה הברכה לבטלה דתחול על שחיטתו]

וראיתי בשו"ת חח"ס א"ח סי' נ"ד שרצה ליישב דרק במצות צדקה שהוא בין אדם לחבירו ובאם לא ירצה אין כאן שום מצוה משא"כ פו"ר שהוא בין אדם למקום הגם שצריך לזה חבירו מ"מ אפילו אמרה לא בעינא לא נאמר שלא עשה מצוה רק שנאנס ולפיכך מברך ולא חיישינן שמא לא תאבה כי אונס הוא, אך צ"ע על זה מברכת להכניסו וכן עונה ומשפט שאין מברכין כנ"ל באות הקודם מחשש שמא ימלך אף דהוי בין אדם למקום מ"מ אין מברכין משום דצריך לזה חבירו. וכן קשה לי במל גר או עבד נמי יברך אחר המילה עכ"פ דשמא ימלך ובפרט לפי מ"ש תוס' פסחים ז' ד"ה על הטבילה די"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דיש לחוש משום ביעתותא דמיא ממנע ולא טבל וה"נ דלמא משום ביעתותא דמילה ממנע עצמו ויהי' ברכת המוהל לבטלה להנ"ל ועי' ט"ז יו"ד סי' רס"ח סק"ד. ולישב קצת נלפע"ד דהנה עוד קשה על מנהגינו שמברך להכניסו קודם הפריעה וכמ"ש הרא"ש בכדי שיהי' עובר לעשיתן דמל ולא פרע כאלו לא מל א"כ. הקושיא ג"כ דלמא לא יפרע והוי ברכה לבטלה אלא ע"כ כמ"ש הש"ך בסי' רס"ה כיון שכבר התחיל במצוה שמל לא חיישינן לשמא ימלך [ונלפע"ד דגם באמצע המילה מותר האב לברך להכניסו מה"ט כיון שכבר התחיל במצוה למול לא חיישינן שמא ימלך ויפסיק באמצע החיתוך והיכא שהאב אינו מקיים רק פריעה ולמ"ש הט"ז רסי' רס"ה דיש חשש שמא יתמלא מדם עי"ש ומ"ש באות ל"ד אין אופן שיברך להכניסו רק באמצע החיתוך כי מקודם יש חשש שמא ימלך ולאחר המילה קודם הפריעה יש חשש שיתמלא מדם אך קשה דידוע ששיעור חיתוך לבקי ברגע קטן מאוד] וה"נ באירוסין י"ל כיון דכבר כתב כתובה ונכנס לחופה והכין צרכי הנשואין לא חיישינן לשמא ימלך וכמ"ד בקדושין מ"ה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואגב י"ל מ"ד בכתובות ב' שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה טורח בסעודה ג"י ולכאורה מה זה תקנה דהלא לא דמי להתקנה שם בדף ה' עי"ש ובזה ניחא דכל מה שהסעודה גדולה יותר חזקה שלא יפסידנה] ומה"ט לא חיישינן ג"כ שמא תחזור היא דגם לה היו הכנות ויותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. ובזה י"ל ג"כ הקושיא מגר ועבד דכיון דאין מלין אותם אלא מרצונם וכיון שכבר קבל עליו מצוה גדולה כ"כ עשה רושם בגופו שלא יחזור [וכמ"ד בב"מ פ"ד דר"ל כשקבל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר ועי' ס' שמחת הרגל ע"פ ותרא כי מתאמצת

ועיין טיב קידושין מהה"ג רא"ל צינץ סי' ל"ד שהקשה דלמה קימ"ל בשולח שליח לקדש לו אשה שמברך השליח ואמאי לא חששו שמא נמלך המשלח ותירץ ע"פ מ"ד בגיטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וה"נ שמא תחזור בה ולא תקבל הקדושין חיישינן אבל שמא חזר לא חיישינן. ולפע"ד צ"ע דהתם טעמא איכא דכל חי עומד למות ע"כ חיישינן שמא ימות עי' מ"ש באות י"ב משא"כ בזה הכי וודאי עומד לחזור כן י"ל דשמא באמת לשיטה זו דס"ל דמברכין אחר הקדושין ה"נ ע"י שליח אין מברכין רק כשנודע שלא חזר בו. ורציתי לומר ע"פ "ש הב"ש שם דברי התוס' כתובות ז' מדכתיב ויברכו את דבקה ואליעזר היה שליח ושם היה הברכה קודם הידיעה שלא חזר בו [ואחר הקדושין ומזה ראיה לזו השיטה], אך דאפשר שאני התם שהזהירו לקדש לו רק ממשפחתו ובוודאי לא יחזור משא"כ בעושה שליח לקדש לו אשה סתם עי"ש סי' ל"ה. ולפמ"ש הה"ג הנ"ל בספרו מגן האלף סי' תל"ב סק"ב דהשליח יכול לברך מטעם כיון שצריך לבדוק שלא יכשל המשלח שוב חייב ג"כ לברך א"כ עפ"ז בעושה שליח לקדש דלא יכשל המשלח י"ל דאין חיוב עליו לברך, והתבוננתי דא"כ קשה ג"כ בעושה שליח לתרום ולהפריש חלה לא יברך שמא חזר בו. והנכון בזה דשאני היכא דאפשר לברך תיכף אחר הקדושין חיישינן משא"כ להמתין זמן רב עד שיודע שלא חזר בו לא חיישינן ואמדינן סברא בהיפוך דלא חזר בו מטעם שלא יכשל השליח או אחר בברכה לבטלה וראיתי בפתחי תשובה יו"ד סי' י"ט סק"ח שכתב בשם התשב"ץ דבשוחט בבית המטבחיים תיכף לשחיטה יצא לחוץ ויברך הברכה במקום טהרה כיון דמברכין בעל שפיר דמי וכן יעשה בברכת כיסוי ולפע"ד צ"ע בזה דאם מחשש שמא ימלך הטבח א"כ גם במקום טהרה לא יברך רק אח"כ דשמא ימלך בזה הרגע כמו בברכת להכניסו ונצטרך לומר דמ"ד דמברך קודם השחיטה עי' פסחים ז' רק בבהמה שלו לא בשל אחרים. וכן מ"ש וכן יעשה בברכת כיסוי צ"ע דהלא שם לא שייך שמא ימלך רק שאין המצוה מזומנת לפניו ועי' שעת"ש ומג"א סי' קס"ו וצ"ע] ולכאורה י"ל דאין ראיה מש"ך סי' רס"ה דהתם לא חיישינן שמא ימלך ולא יפרע דא"כ ברכתו בעצמו תהיה לבטלה משא"כ בגר ועבד וכדומה דאין ברכה להם בעצמם. אך י"ל כיון דמשכחת דאחד מוהל ואחד פורע ולחצאין כשרה כמ"ש במד"ר פ' נשא משה מוהל ואהרן פורע ועי' סוטה י"ג כבודו במרובים ועי' באה"ט או"ח תקכ"ו סק"ה ורש"י חולין כ"ט ע"ב ד"ה מצוה למרק ובפי' התורה פ' בחקותי ע"פ ורדפו מכם ועי' ט"ז או"ח תקפ"ה סק"ו וכן נראה מיו"ד סי' רס"ו די"א דב' מוהלים לא ימהלו בשבת משמע דבחול שפיר דמי ולפמ"ש אדרבה יותר מצוה ועי' תפארת צבי סי' ז' דבשנים הוי ביותר זריזות דלא כמ"ש הגאון יעב"ץ דבעלי נפש לא יקבלו גם בחול לחצאין ומי גדול ממשה ואהרן, עכ"פ חזינן דגם כשאחר פורע ג"כ לא חיישינן שמא לא ירצה לפרוע ומותר לברך להכניסו מטעם כיון שאחד התחיל במצוה לא ימנע גם השני ועי' מ"ש באות ל"ד א"כ כ"ש בגר ועבד וכדומה שהם בעצמם התחילו לקבל עליהם המצוה לא חיישינן וודאי לשמא ימלך

ועל פ"ז י"ל קושית הק"נ הלכות שבת פי"ט וגליון מהרש"א יו"ד סי' רס"ח על הרמ"א שפסק דגם האב מברך על המילה [ולא למול כרמב"ם] וא"כ גם בגר ועבד יברכו על אך עי' ב"י סי' רס"ז בשם הר"ן לחלק בין היכא דאפשר ע"י שליח הברכה על משא"כ הכא א"א בלא"ה שממציא עצמו תקנו בלמ"ד וצ"ע דא"כ בכל גדול הממציא עצמו למול יברך בלמ"ד [ונ"ש כשמל עצמו בידיו ממש אפשר שמברך למול] ועי' מהרש"א פסחים ז' ע"ב ד"ה לא סגי. ולפעד"נ ע"פ מ"ש הרא"ש ור"ן שם דהלא בלבער כ"ע לא פליגי ותרצו דצריך האדם להשמיענו חידוש בברכותיו כמו במוציא כ"ע ל"פ וא"כ לפיכך מברכין על המילה להשמיענו חידוש דגם זה להבא משמע משא"כ בגר ועבד דיש סברא לברך אח"כ כנ"ל דשמא ימנעו ואם יברכו על המילה הו"א דבאמת מברכין אח"כ ולשעבר משמע ע"כ תקנו לברך למול לאשמעינן חידוש דגם בכה"ג מברכין קודם ולא חיישינן שמא ימנעו משא"כ כשמלין ישראל