מור ואהלות פא

דיצא להם ממ"ש הרמ"א בא"ח סי' דע"ג ס"ה למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה ובב"י שם כתב שהמוהל בעצמו ישתה וברמ"א יו"ד סי' רס"ה ס"ד כתב דהמנהג שהסנדק שותה ועי' חידושי רעק"א שם מביא בשם ת"ח דדוקא הסנדק הוא יחזיקנו ג"כ בשעת הברכה [הן אמת דבזה המנהג שראיתי שיש שני מחזיקים א' עד כורת הברית והשני בעת תפילת קיים את הילד בזה אין חשש] וישתה מהכוס, עכ"פ נראה שהיה מנהג קדמון שהיה המוהל והסנדק שותים שניהם מכוס של מילה ועי' בכלבו ובאו"ז מ"ש בזה [וצע"ק במדרש רבה פ' נשא משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה הרי דיהושע לבד שהחזיקם בעת המילה היה משקה מכוס של מילה] ולפיכך הנהיגו לחלק גם הברכה לב', וא"כ עפ"ז ביו"כ וודאי שאין לחלק ולהנ"ל ביו"כ שפיר דמי לחלק [ואני הייתי על ברית מילה ביו"כ וחקרתי בענין הכוס אז עי' או"ח תרכ"א ס"ג ובאחרונים ולפע"ד דמי לברהמ"ז ביחיד שהכוס יהיה על השלחן עי"ש סי' קפ"ב בט"ז סק"ב ועי' מ"ש באות מ"ח וצ"ע במג"א תרכ"א סק"ג ממ"ש בעצמו בסס"י תרי"ב ועי' מתא דירושלים פסחים פ"ד ה"ד וח"צ סי' קנ"ז ואכמ"ל]

הנה הרשב"א בתשובה סי' י"ח ובאבודרהם תשובת דיב"פ כתבו דאין מברכין על מצוה שהוא תלויה ביד אחרים שאפשר שלא יתרצו בה כגון בנתינת צדקה דאי אמר המקבל לא בעינא לקבולי ליכא מצוה ומייתי דאיה מפ' נערה דאין עשה ולו תהיה לאשה דוחה ל"ח משום דאי אמרה לא בעינא ליכא מצוה ועי' בריש שו"ת שם אריה מ"ש בזה, וראיתי להעיר עפ"ז דאיך מברך האב על פדיון הבן דשמא לא ירצה הכהן לקבל ועכ"פ היה צריך לברך לאחר הפדיון כמו ברכת להכניסו ועי' חולין ז' דר' פנחס אזיל לפדיון שבוים א"ל הנסר אתה ספק עושה. וקושיא הראשונה דמדוע מברכין על פדיון הבן כלל י"ל כמ"ש בפרדס הגדול סי' נ"א מובא באות ל"ה דפדיון הבן הוי כגופו ולא דמי לצדקה ופדיון שבוים וי"ל ג"כ דהכהן המקבל יש לו מצוה בקבלתו עי' חולין קל"ג ויו"ד סי' ש"ו ס"ד וחת"ס סי' רצ"ב משא"כ בצדקה ופ"ש וא"כ עפ"ז מברכין על פדיון [ואגב זה י"ל פרפרת א' בשלהי פסחים דבעי מניה פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך והקושיות בזה עי' מ"ש באות ל"ה, וי"ל דהכי פרושו כיון דפשיטא דאבי הבן מברך וע"כ משום דהכהן עושה מצוה ג"כ בקבלתו דאל"כ אין שייך כלל לברך דשמא יאמר לא בעינא לקבולי וכיון שכן שהחיינו מי מברך דאפשר שהכהן מברך דשתים בידו דקעביד מצוה וגם הנאה ופשיט דאבי הבן מברך שתים אף שרק אחת עביד מצוה עוד י"ל דהכהן אינו יכול לברך שהחיינו קודם קבלתו דשמא ימלך האב מליתן לו הפדיון רק לכהן אחר לפיכך האב מברך שתים קודם עי' ב"י סי' ש"ה (וצ"ע מתוס' ספ"ק דגיטין דמ"ב אף שאמר שלא בפניו שרוצה ליתן לזה אינו יכול לחזור בו ועי' חת"ס סי' רצ"ז) עוד י"ל דאף אם הכהן יכול ג"כ לעשות שליח לקבל הפדיון עי' חת"ס סי' רצ"ב מ"מ השליח לא יהיה יכול לברך שהחיינו דאין לו לא הנאה ולא מצוה לפיכך תקנו תמיד שהאב מברך שתים] אבל הקושיא דמדוע אין מברכין אחר הפדיון דמ"ש מברכת להכניסו במקומה עומדת. ונלפע"ד ע"פ שיטת הסוברים דנתינה בע"כ שמה נתינה עי' פת"ש יו"ד סי' ס"א סק"א וי"ל דיצא ידי נתינה אף כשלא ירצה הכהן לקבל א"כ ל"ד למילה ועי' מחנ"א הלכות זכיה ומתנה סי' כ"ד, עוד י"ל דבפדיון עכ"פ האב עושה מעשה הנתינה ע"כ יכול לברך קודם משא"כ במילה שהאב אינו עושה כלל מעשה ע"כ מברך אח"כ, ויהיה סיוע למ"ש באות כ"ג דלכ"ע מברכין על ביאת יבמה קודם דאף שתלוי באחר ושמא לא תאבה אך כיון דגם היא העברה מצוה כמ"ש לקמן והוא רוצה לעשות מעשה יכול לברך קודם כמו בפדיון הבן

ובזה יתישב מ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות דלפיכך אין מברכין לקדש אשה דיכול לפטור פ"ור בפילגש ולכאורה בלא"ה לק"מ משום דתלוי באחר שמא לא תאבה ובזה ניחא כיון דקעבדה מצוה א"כ שוב לא דמי לאונס הבתולה דאין עליה שום מצוה שתרצה שישאנה דוקא (ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"א] משא"כ בקדושין יש לה מצוה. עי' ד"נ פ"ב דקדושין במ"ד מצוה בה יותר מבשלוחה וז"ל דאף דאין אשה מצווה על פ"ור מ"מ נקראת עושה מצוה שעי"ז יוכל האיש לקיים המצוה ועי' שו"ת הר"ן סי' ל"ב ואבני מלואים סי' כ"ח סק"ס, ועפ"ז י"ל קושית הערוגות הבושם סי' ל"ט על תה"ד שהתיר לטבול בשבת משום מצות עונה דהלא המצוה רק על הבעל וע"פ דברי הר"ן ניחא. והנה חקרו הפוסקים דמדוע אין מברכין על מצות עונה ועי' בעמודי אש להה"ג מבאהפאהלי דף י"א שכתב דאין מברכין על ל"ת וזה ל"ת ועונתה לא יגרע אמנם תמוה דהא גם מ"ע של פו"ר איכא ואף בשכבר קיים מ"מ יש מ"ע של לשבת עי' משבצות סי' ר"מ סק"א (וכשאינו מזריע מקיים רק ל"ת עי' אות כ"ג וי"ל מש"ה דאינו מברך כי שמא לא יזריע ולא הוי מ"ע עוד י"ל דעל המ"ע של פו"ר ולשבת בלא"ה אין מברכין דאין הבעילה גמר המצוה רק הלידה ובכה"ג אין מברכין עי' מנחות מ"ב] וכשתאמר לא פלוג ממעוברת דליכא עשה עי' פסחים ע"ב ה"נ י"ל כמ"ד שם ושלא בשעת עונה דליכא גם ל"ת ולא פלוג בשום פעם עי' מ"ש באות כ"א. וראיתי בדרך פקודיך מ"ע א' אות ו' שתירץ דאין מברכין על מצוה התלויה בדעת אחרים כמו צדקה שמא לא ירצה לקבל וה"נ שמא לא תאבה, אך להנ"ל דיש לה מצוה קשה מ"ש מיבמה ופדיון הבן שמברכין כנ"ל ולפי דברי הרא"ש הנ"ל ניחא כמו שאין מברכין לקדש דיכול לפטור פו"ר בפילגש וא"כ בפילגש ליכא מצות עונה כלל משא"כ יבמה ופדיון הבן לא הי' יכול לפטור עצמו בזה הגוף ועי' מ"ש באות מ"ג. עוד י"ל ע"פ הנ"ל דשאני בפדיון דנתינה בע"כ שמה נתינה וה"נ ביבמה דקימ"ל ויבמה אף בע"כ א"כ הוי כמו כשאינו תלוי בידי אחרים משא"כ עונה אף דמשועבדת לו עי' ר"נ סוף נדרים ותוס' שם וביבמות קי"ח ע"ב ד"ה א"ל מ"מ יש איסור בכפיה עי' ערובין ק' ע"ב אסור לאדם שיכוף אשתו וכו'. אך צ"ע ממה שכתב הרשב"א שם דאין לברך על עשית משפט דשמא לא יקבלו עליהם את הדין והרי שם בית דין היו יודדין לנכסיו ומוציאין בע"כ וא"כ מ"ש מיבמה ופדה"ב, וי"ל כמ"ש הכנה"ג רסי' א' דע"י כפיה אין לברך דהוי קלקול וי"ל בין יבמה לזה כמובן ועי' ט"ז יו"ד סי' רנ"ט סק"ב ושם אריה, בהוספות סי' ג'. וראיתי בתשו' חת"ס או"ח סי' נ"ד שרב א' הקשה על הרשב"א הזה מירושלמי ד"פ כיצד מברכין וז"ל ר"ח ור"י סלקי לבי חנותא קפץ ר' חגי וברך א"ל ר' ירמיה יאות עבדית שכל המצות טעונין ברכה ופי' מהר"א פולדא דבי חנותא היינו מושב הדיינים וברך על מ"ע של בצדק תשפוט הרי דמברכין על משפט, ואף שאין הירושלמי כעת לפני] נלפע"ד דה"פ דר"ח ור"י היה ביניהם משפט והלכו למושב הדיינים ור"ח היה הנתבע וידע בנפשו שיקבל עליו הדין אף בלא כפיה על כן קפץ וברך על המצוה לשמוע אל המשפט אך דלפ"ז קשה דמקודם אינו יכול לברך כיון דתלוי בדעת השופטים שמא לא ישפוטו, ודמי לברכת להכניסו שמברך אחד ברכת המילה והכא דליכא ברכת השופטים איך מברך קודם. ואפשר דבאמת בידך אחר ששפטו לו המשפט או י"ל כמ"ש באות מ"ב ע"ש

אך ראיתי לחקור דמדוע אין מברכין על מצות משלות מנות בפורים דהרי גם אם אינו רוצה לקבל יצא כמ"ש הרמ"א סי' תרצ"ה ס"ד וא"כ דמי לפדיון הבן דכל עיקרו משום דנתינה בע"כ שמיה נתינה וכמדומה שהמקבל עביד מצוה כמו