מור ואהלות עה

אינו מעכב בדיעבד כדקאמר בכ"מ לענין התירוץ כדר' זירא אלא ע"כ דפריך אף דמעכב מ"מ מה דאפשר למעבד פלגא דמצוה ליעבד כמו בשחט חיה ע"ג בהמה ולא משני כדר"ז אלא לדוגמא בעלמא וראיה לזה ממ"ש הרשב"ם ב"ב פ"א ע"ב דהכלל דכל הראוי לבילה אינו רק בסניף המצוה ולא בגוף המצוה אלא ע"כ הכי פרושו] כמו שמצינו בדבר שאינו מעכב דיעבד מ"מ באינו ראוי מעכב ה"ה לענין מיעבד פלגא דמצוה אינו מחויב אלא בדבר הראוי לפעמים כגון שחט חיה ע"ג בהמה דמשכחת ראוי בעולם בשחיטת חיה אבל בקדשים דלא משכחת כלל ראוי נעקרה ממנה מצות כיסוי כלל, עכ"פ לדבריו יש ראיה גמורה דאף שהדם אינו בעולם מותר הבשר דאם תאמר דאסור א"כ גם בשחט חיה ע"ג בהמה לא יכסה למעלה ויאסר דאינו ראוי לבילה לכסות מלמטה כמו בהיה דבר חוצץ בבית הסתרים שמקרי אינו ראוי ועדיפא מניה דגם עתה אינו ראוי לגוררו כמ"ש הש"ך סי' כ"ח סק"כ לישב קושית התוס' הנ"ל דיתערב דם הבהמה בדם החיה ואפילו אם הוא ראוי לבילה הבילה מעכב בכיסוי דלא נאמר כאן הכלל דר"ז אלא ע"כ דהבשר מותר תמיד בלא כיסה ועי' עוד מ"ש באות מ"ג מ"ז] וראיה דר"ז רק לחלק בחיוב פלגא דמצוה בהיכא שעכ"פ לפעמים ראוי משא"כ בקדשים. אולם דברי רש"י בחולין שם צע"ג דפי' כל הראוי לבילה כבכל מקום, ולולא דמסתפינא אמינא דלפי מ"ש באות הקודם דרש"י בסוכה ל"ח ס"ל כשיטת הבה"ג דכל שיש עליו איסור מצד אחר מקרי ראוי א"כ אפשר דס"ל ג"כ דכשהדם אינו בעולם אסור הבשר ואין ראיה מהני מקומות שמבואר דמותר דשם יכול לכסות לערב מקרי ראוי לבילה גם עתה דרק איסור מצד אחר רביע עליה וצע"ג ואכמ"ל

והנה לפי דבריהם דכל שיש איסור מצד הזמן מקרי ראוי ועי' ג"כ מ"ש באות כ' ל"ג י"ל מה שהשעה"מ בחופת חתנים ס"ד הקשה על הרמב"ם דחופת נדה אינו חופה מירושלמי פ"ק דיומא הביאו התוס' שמקדש אותה ביו"כ והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשובה חופה ודינה כארוסה ה"נ חופה ביו"כ לא חשיבא חופה כיון דאינה ראויה לביאה ותו לא קרינן ביתו, ועי' מ"ש באות כ"ח ורצה לתרץ דשאני בנדה שאיסורה מצד עצמה משא"כ ביו"כ דרק יומא קא גרים ומסיים שאין בהתירוץ כדי שביעה, ולפעד"נ דשפיר חזי להשביע ע"פ דברי הפוסקים הנ"ל לבד הראב"ש והרמב"ן המובא באות הקודם ועי' תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים לחלק בין שהמאכל היתר רק השעה אסורה כמו בסים תבשילא דבבלאי ביומא צומא רבא דמערבא, ועי' ב"י או"ח סי' ר"ד הקשה על רי"ו שכתב דהאוכל דבר איסור במקום סכנה לא יברך עליו ממ"ש הרא"ש דתולה שאכל ביו"כ שמברך ומזכיר והנה באמת י"ל חילוק זה דביו"כ דק שעה אסורה, ועי' מג"א סי' רס"ט דהיתר בזמן איסור מותר להאכיל לקטן ועי' ט"ז ח"מ סי' ר"ח ובחדושים לתפארת ישראל סוכה פ"ג מ"ב ובאר אברהם סוכה כ"ב ובמחנה אפרים הל' שלוחין ושותפים סי' ט' ובשושנת העמקים כלל כ"ג ומ"ש באות י"ב. וביותר יתישב לנו התירוץ כשנחקור במ"ש הנחלת צבי יו"ד סי' קפ"ז דאמאי מועיל ס"ס באיסור נדה הא הוי דבר שיש לו מתירין לטבול עי"ש ועי' עב"ז ל"ז גבי ספק טומאה בר"ה א"ל הא מיא בנהרא זילו טבילו ורציתי לומר דשמא לבעלה החמירו יותר מצד א' היינו שאינה יכולה לטבול בנהר כשיש מקוה עי' ש"ך יו"ד סי' ר"א ס"ק ט"ו וכן שטיפת חמין שצריכה קודם וא"כ כיון דצריך הוצאות שוב יש קולא דלא הוי דבר שיש לו מתירין אך בלא"ה] י"ל דלק"מ להמעיין ביש"ש גופא המובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח דאפי' בלא פיזור מעותיו לא הוי יש לו מתירין כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן, ועי' ש"ך מה שהקשה מנדרים ולדעתי דברי היש"ש ברורים כי עיקר חלוקו בין שיהיה ניתר הדבר ממילא בלי שום מעשה בגופה רק בזמן וגם נדרים א"צ לתירוץ המ"י וכרו"פ משום דמצוה למשאל עליו עי' נדרים נ"ט רק מחמת שאין מעשה בגופו כשישאל דעקימת שפתים לא הוי מעשה עי' ב"מ דף צ' ועי' תשו' שבו"י ח"ג סי' ל"א משא"כ הגעלה אף שיש לו עצים ומים בחנם שא"צ הוצאות מ"מ צריך מעשה בגופו לא הוי דשיל"מ וכן ה"נ בנדה אף שיש לה מרחץ בחנם מ"מ צריכה לעשות מעשה בגופה ע"י הטבילה ע"כ לא הוי דשיל"מ ועי' מלוא הרועים אות ספק ס"ק כ"א דהיכא דצד המחיר תלוי במעשה כגון ספק טבלה אף לרמב"ם ספק זה מה"ת לחומרא הרי דטבילה הוי מעשה וצע"ק מתוס' פסחים ס"ט ע"ב ד"ה האי דמשמע דהזאה לא הוי מעשה בגופו וי"ל] ועי' שם ישראל ברכות משנה א' הקשה דכהן טמא איך מותר בתרומה שנתבטלה בק"א הא יש לו היתר בטבילה ובזה ניחא כיון דעכ"פ צריך מעשה בגופו לא הוי יש לו מתירין, אך בכהן שטבל וקודם הערב שמש דההיתר בא ממילא ע"י זמן שהקשה דיאסר בתרומה שנתבטלה בק"א אפשר דאסור באמת. ומ"ש שם כיון דלהישראל ישאר התרומה לעולם אסור לא הוי יל"מ אף לכהן וכמ"ש הרמ"א ססי' ק"ב דאם נשאר לאחד לעולם באיסור כגון המבשל בשבת לא הוי דשיל"מ, ושוב חקר דשאני התם דהתערובות נוגע אף לישראל וכיון דלישראל נעשה היתר ע"י התערובות ממילא ניתר גם לכהן ע"י התערובות הזה אבל הכא גבי בין השמשות דאין זה נוגע כלל לישראל אלא לכהן וכיון דלכהן יל"מ אין נ"מ במה דלישראל אין לו היתר עי"ש, א"כ נסתר בזה ג"כ מה שרציתי לישב בפשיטות דלפיכך בנדה אין נקרא יל"מ דלא תהיה מוחרת רק לבעלה [ואף בפילגש כה"ג שא"צ גט עי' במקנה קדושין בק"א סי' כ"ו ומ"ש באות כ"ג והיא מותרת גם לאחריני מ"מ עכ"פ ממילא צריכה ז"נ קודם ביאה א' מחמת חימוד דלא דמי למזנה. ואגב אזכיר מה דצ"ע לי להגורסים פילגשים בקדושין וא"כ צריכה גט וא"כ צריך לכתוב בהגט אנח פילגשי כמו בארוסה ארוסתי עי' אה"ע סי' קכ"ו סמ"ו ואם שינה מהו עי"ש ומחמת שבמקום דאיכא חדר"ג אין נפ"מ בכל זה ע"כ קצרתי] ולאחריני לעולם תהיה אסורה ולהנ"ל הרי אין זה נוגע לאחריני [דאף דקימ"ל דנדה חל על איסור א"א דהוי מוסיף עי' כריתות פ"ג מ"מ אינו נוגע בההיתר בשום צד] רק לבעלה וכיון דהוי יש לו מתירין אין נפ"מ במה דלאחריני אין לה היתר, ועפ"ז גם מ"ש בנוב"י מה"ת חאה"ע חי' ל"ח לענין המניקת אם הוי יל"מ להמתין כד"ח עי"ש [שכתב ע"פ מ"ש בצל"ח פסחים בדף י"א ע"ג דיל"מ לא שייך רק באכילה אבל בטילטול לא שייך זה דיכול לטלטל היום וגם למחר וכן לענין בעילת אשה לא שייך זה עי"ש ועי' בנ"צ שם ואף שסברתו נכונה ג"כ אך מ"ש בצל"ח שם לישב דברי רש"י שאף שיש ג"כ בצירוף הנאה של כילוי מותר כיון שהותר בהנאה שאינו של כילוי מה"ת עי"ש ולפע"ד צ"ע דאדרבה מדהנאה של כילוי יל"מ אסור ג"כ הנאה שאינה של כילוי ועי' מ"ש באות ו' בדעת רש"י וצ"ע] ועפ"ז י"ל דלא הוי יל"מ די"ל דאחר כד"ח חוזרות דמיה ושמא תראה ותהיה צריכה מעשה בגופה ע"י טבילה להתירה משא"כ השתא מסולקת דמים, אך ע"פ מ"ש באוהל ארץ נוד. דגם מניקת שמת בנה צריכה ז"נ וטבילה קודם החופה וא"כ אין נ"מ דסוף סוף צריכה מעשה בגופה וצ"ע ואכמ"ל. ואחזור לדברי דעכ"פ נתישב התירוץ של השעה"מ הנ"ל דשאני בנדה דכמו שלא מקרי יל"מ מחמת שצריך מעשה כן ה"נ אינו ראוי לביאה מחמת המעשה משא"כ שם לאחר יו"כ תהיה מותרת ממילא מכח זמן וכמו שמה"ט מקרי יל"מ כן ה"נ מקרי ראוי לביאה כיון דההיתר יבוא ממילא ואין כאן מקום להאריך: ואציג קצת מ"ש בדרך הדרוש ע"פ מ"ש בהקדמת המקנה שם ועוד בספה"ק דמה שכפה ה' הר כגיגית הוא דוגמת חופה והלוחות היו הקדושין ולפי מ"ש במד"ר פ' תבוא דגם בעת שאמרו