מור ואהלות עד

יום פ"א שחל בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד וחייבת בקרבן מטעם דמקרי ראוי. ועי' בפי' תפארת ישראל שם שמדמי להיכא דרק דבר אחר מעכבו כמו שהוחלה עי"ש. ובעיקר הדבר אם יש מניעה מצד איסור אם מקרי ראוי כגון בשבת ויו"ט לכסות שהוכחתי דלהבה"ג מקרי ראוי הנה כ"כ רש"י סוכה ל"ח ע"ב בשם בה"ג דאם שמע קדיש או קדושה ישתוק וישמע והוי כעונה ועי' תוס' שם ד"ה שמע ועי' שבולי הלקט כלל א' סי' ט' הביא ג"כ דאיכא מרבוותא דס"ל דישתוק וישמע וראב"ש כתב היכא אמרינן שמע ולא ענה יצא במקום שיכול לענות אבל העומד בתפילה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה דאינו ראוי נבילה הרי דמחמת איסור מקרי אינו ראוי, ועי' תשו' שאגת אריה סי' ו' לענין אלם דע"כ לא פליגי הפוסקים על ראב"ש אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא דאריה רביע עליה וחשיב ראוי לבילה כיון דאח"כ ראוי לענות אבל באלם אפשר דמודים עי"ש. והנה הראב"ש לאו יחידאי בזה שכן הוא דעת הרמב"ן עי' רא"ש סוף תענית אחר שהביא דעת הבה"ג נענין הבדלה במוצאי ט' באב שחל ביום א' דלא אדחי במה שבמצ"ש היה אסור למשתי ואזיל לשיטתו דמקרי ראוי כה"ג ע"פ מה שכתבתי וכת' עוד שם דהרמב"ן כתב דהיכא דלא חזי במצ"ש לא מבדיל בלא זמניה משום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו הרי דמקרי אינו ראוי כשיש עליו איסור אף שהוא דרבנן עי"ש, עכ"פ לשיטת החולקים על בה"ג יש ראיה דמותר הבשר כשלא כיסה והדם אינו בעין דאין לומר הני סברות דלפיכך מותר מחמת שיכול לכסות בערב דעכ"פ עתה אינו ראוי מחמת איסור שבת ויו"ט ודמי לכמו שאין הדם בעין ואפ"ה מותר הבשר. ובזה נבין מ"ש הבדק הבית שם דהרמב"ן לא ס"ל לברך ברכת הכיסוי אח"כ דאם כן משמע דענין א' הוא כבה"ג ואי לא כיסה אסור הבשר ויוקשה דהרי משמע ממקומות הנ"ל דמותר ולא תוכל לתרץ מחמת דמקרי ראוי אף שיש עליו איסור דהרי הרמב"ן ס"ל דכל שיש איסור מקרי אינו ראוי ובחנם השיג עליו המשמרת הבית דבלא טעם ובלא ראיה גזר כן והרי טעם נכון לפניך, אך יש לישב ג"כ דברי המשמרת הבית די"ל דס"ל דלא תלוי זה בזה וראיה דהרא"ש סיים שם ונהגו העם כדברי ה"ג הרי דאף שיש איסור מקרי ראוי ומדוע כתב הרא"ש בפ' כיסוי הדם דהעולם לא נהגו כבה"ג כנ"ל והלא י"ל דבאמת חדא מצוה הוא ובלא כיסה אסור והראיות שמשמע דמותר משום שראוי לכסות לאחר שבת ויו"ט ואף שיש איסור עתה מ"מ מקרי ראוי כמו בתענית כנ"ל אלא ע"כ לא תלי זה בזה ונוכל לחלק ביניהם ועי' מ"ש באות כ"ז וצ"ע

לז (חקירה מנ"ל היתר בלא כיסה והדם אינו בעין ראיה משוחט לחולה בשבת עוד ראיה דרך פלפול דאפר אתרוג אינו שוה פרוטה. חקירה במקדש באתרוג ערלה בא"י. אתרוג כשר אף שאינו ש"פ. עוד ראיה ע"פ מ"ש ש"י דבכיסוי אין הכלל דכל הראוי לבילה. תירוץ השעה"מ לחלק בין איסור בגופו לאיסור בזמן י"ל ראיות ישובים דאמאי לא הוי נדה דבר שיל"מ והערות שונות. דרוש לקדושי ישראל

) ובאמת צריך להבין דמנ"ל לפוסקים להתיר בלא כיסה וסתמא דמלתא אף שהדם אינו בעולם, והנה ממ"ד בחולין ל"ג השוחט ולא יצא דם כשירה אף שהדם אינו בעולם י"ל דשם כשלא יצא מהם דם הוי דינו כבהמה שלא חייבה בהן התורה כיסוי משא"כ כשיש דם שהתורה חייבה הכיסוי ונאבד שאינו ראוי לבילה אפשר דאסור כנ"ל באות הקודם. וחתרתי ומצאתי מקורי ההיתר בזה ממ"ד בחולין פ"ד דפרכינן על רב עינא דס"ל דהשוחט לחולה בשבת חייב לכסות ואמאי לא משני דמיירי רב עינא כגון שרואין אנחנו שהדם יהי' כלה ואבד קודם הלילה ויהיה אסור להחולה לאכול מהשחיטה הזאת לפיכך מותר לכסות כמו גוף השחיטה שמותר ועי' משמרת הבית הל' כיסוי אלא ע"כ דתמיד מותר השחיטה דלא כבה"ג הנ"ל באות הקודם. עוד י"ל בדרך הפלפול ע"פ מ"ש רש"י סוכה ל"ה ד"ה לפי שאין שאינו שוה פרוטה וקשה דמנ"ל לרש"י דאתרוג בעי שיהיה שוה פרוטה ועי' רש"י שם כ"ז שכל ישראל ראוין לישב בסוכה א' דלא מטי שוה פרוטה לכל חד ועי' מ"ש באות ז', וביותר קשה דעדיפא הול"ל דאינו שוה כלל משום דאסור בהנאה. אך י"ל דכוונת רש"י שלא תקשה דאמאי אין לה דין ממון דהלא ערלה מהנשרפים שאפרן מותר להנות ואפי' הוי אסור מ"מ לענין כיסוי הדם הוי שרי כמו משל עיר הנידחת עי' חולין פ"ט וא"כ שוה ממון ואין לומר דעכ"פ עתה כמו שהוא בעין אין בהאתרוג דין ממון דא"כ אמאי מקשינן בגמ' מתרומה טמאה שפסול דאף שיכול להסיקו תחת תבשילו דהלא בעין עכ"פ אין בה דין ממון אלא ע"כ דל"ש] לזה פי' רש"י דהאפר של אתרוג אין שוה פרוטה בוודאי וכמ"ש התוס' פסחים כ"ט ד"ה אין פודין ועי' ר"ן קדושין על דף נ"ו בהך דהמקדש בערלה דמיירי שאין האפר שוה פרוטה ועפ"ז היה נ"ל דהמקדש באתרוג ערלה בא"י עי' מג"א תרמ"ט סק"כ והיא ידעה שהאתרוג מאיסורי הנאה לא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי האפר עי' ח"מ וב"ש סי' כ"ח סעיף כ"א ואינה צריכה גט לכ"ע אך לדינא צ"ע ועי' גיטין כ' שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי והלא גם האפר של הנייר חזי לאיצטרופי לעוד אפר] אבל באמת אתרוג שאינו שוה פרוטה גם לרש"י י"ל דיוצאין בו ולא תקשה דא"כ מה מקשה בגמ' שם מאתרוג של תרומה טמאה שיכול להסיקה ולא משני דאין בו שוה פרוטה די"ל דהנאת ההיסק המביא לידי אכילה תמיד עדיף מהנאת אפר ודמי כשוה פרוטה, ועתה אם נאמר דאסור באכילה אי לא כיסה למעלה הלא משכחת דגם האפר מביא לידי אכילה ודמי כשוה פרוטה והדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דתמיד מותר ועי' יו"ד סי' כ"ח סכ"א ובתה"ה ועי' שו"ת בית אל ח"ב חדר נ"ז לענין גזל עפר וכיסה בה ואכמ"ל

עוד נלפע"ד טעם להיתר דהנה כל החקירה לאסור מחמת דר"ז כל הראוי לבילה עי' אות הקודם והנה בשם ישראל ברכות פ"ב משנה ג' כתב דבכיסוי אין ענין כלל להא דר"ז דכל הראוי לבילה כבכל מקום דלכאורה קשה בהך דשחט חיה ע"ג בהמה שחייב לכסות משום דראוי לבילה כנ"ל הא נהי דמעיקרא היה ראוי לכסות מלמטה הא מ"מ בשעת כיסוי לאחר שנשחטה ע"ג בהמה א"א לכסות והו"ל אינו ראוי כמו בקדושין כ"ה דאם היה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דאף דבית הסתרים לא בעינן ביאת מים מ"מ בעינן ראוי לביאת מים כדר"ז הרי דאף שקודם שהיה החציצה הוי ראוי מ"מ כיון דבשעת הטבילה לא היה ראוי הו"ל אינו ראוי לבילה, אבל באמת י"ל דהכא אף בדיעבד מעכב העפר שלמטה היכא דאפשר והא דשחט חיה ע"ג בהמה דחייב לכסות אף דלא יצא ידי מצות כיסוי בשלימות דאין שם עפר למטה מ"מ מה דאפשר למעבד פלגא דמצוה עבדינן ול"ד להא דר"ז בכ"מ כגון בחליצה ביבמות ק"ד דלכתחילה מצות חליצה להיות מותרת לשוק בואמר ואמרה ובדיעבד מותרת אף בלא אמירה כל שראויה אבל בלא"ה לא משתרי וכן בכ"מ לאפוקי גבי כיסוי הדם דאין כאן דבר הניתר כלל ודרך משל אם היה הבשר אסור באכילה בלא כיסה לא היה מהני נתינת העפר למעלה לבד בלא למטה אפילו בראוי וכן מדוקדק לשון הגמ' דפריך נהי דלמטה לא אפשר למעלה דאפשר ליעבד כיסוי ולמה לא קאמר הא עפר למטה