מור ואהלות עג

הלכה ט"ו דאף במצוה שהוא חובה מ"מ היכא דהתחיל כבר בהמצוה כמו בלולב שמשעה שהגביהו נעשית המצוה וכן בחמץ משעה שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה לפיכך מברך על, א"כ גם בכיסוי ניחא דהרי גם כאן התחילה המצוה ע"פ מ"ד בריש פרק כיסוי הדם השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה א"כ כשמברך כשכבר נתן העפר למטה לזאת מברך על, ועי' מ"ש באות מ"ז ועי' תורת הבית הארוך סוף בית א'. ובזה יתישב דקדוק גדול בדברי הרמב"ם שם שהפסיק בין לולב וחמץ דשוים בהך דנט"י ושחיטה וכיסוי וגם התחיל בשחיטה ומסיים גם בכיסוי [ועי' מ"ש באות ט"ז י"ח כ"ב] וע"כ מחמת שגם כיסוי הוא מטעם השוה ללולב וחמץ, ובזה י"ל נמי מה שהקשה הראב"ד שם עליו מעל מקרא מגילה ובזה ניחא דגם שם כבר התחיל קצת בהמצוה בדברי הצומות וזעקתם ועי' פרדס סי' מ"ג ובדבר שהתחיל כבר שייך לומר בנוסח על

ובדרך דרוש אמרתי ענין א' עפ"ז מה שנסתפקתי על החלוקה שראיתי בספרים הקדושים יש מהם אומרים שגמר החתימה טובה על ישראל בהושענא רבה ויש מהם אומרים שהוא בשמיני עצרת ועי' מ"ש בזה בסידור יעב"ץ וראיתי בספר בני יששכר חודש תשרי מאמר י"ג אות ג' שמרומז בפסוק שימני כחותם על לבך על פרושו קודם ליום הנועד שמחברים אות דלמ"ד סוף התורה עם הבי"ת תחילת התורה שהוא תיבת לב עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ר"ח, ולולא דמסתפינא אמינא חדתא דתרווייהו קשוט ואלו ואלו דברי אלקים חיים והחילוק כך בארץ ישראל שמחברים לב בשמיני עצרת אז החותם קודם בהושענא רבה ובחוץ לארץ שמחברים בשמחת תורה אז החותם קודם בשמיני עצרת כי ההוכחה מתיבת על שפרושו קודם וכן פרושו בסמוך עי' מנחות ס"ב ורש"י שמות ל"ה כ"ב ועי' ח"צ סי' קס"ח ועפ"ז בחוץ לארץ יש יום א' יותר קודם החתימה ופרשתי כן בפ' עקב עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה וחסר אל"ף פי' שחסר יום א' מן ח"ל ועי' מס' ראה"ש דף י"ז

לו (אימתי מברכין ברכת הכיסוי. אם שחיטה וכיסוי מצוה אחת. י"ל דבלא כיסה אסור לבה"ג. מקור ההיתר מחולין ומביצה צ"ע. אם אין הדם בעין אם מותר הכשר. חקירה בדין כל הראוי לבילה אבמ"ב. ישוב לתמיהת תוס'. כשיש איסור שבת ע"ז אם מקרי ראוי ישוב לקושית אחרונים כשנמצא נגיעה בס"ת בשבת. פלוגתת ראשונים בזה והבה"ג לשיטתו. ישוב לבד"הב ומש"הב

) הנה בעל הלכות גדולות כתב דברכת הכיסוי מברכין לאחר הכיסוי וכתב הרא"ש אע"ג דכל המצות מברך עליהם עובר לעשיתן ה"מ בתחילת המצוה אבל זו סיום היא ובאמצע מצוה אין ראוי לברך הלכך מברך על השחיטה קודם המצוה ועל הכיסוי לאחריו והעולם לא נהגו כן דחשבו כיסוי מצוה בפני עצמה. והנה האחרונים הבינו עפ"ז דס"ל לבה"ג דשחיטה וכיסוי חדא מצוה הוא [ועי' מ"ש באות מ"ז] ועי' ת"ה הארוך שם, ועי' שיטה מקובצת ביצה ז' מ"ש על הגמ' לא ישחוט ויכסה קאמר פי' לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכיסוי ועי' חידושי הרשב"א ברכות י"א ע"א דכל שמעשה מפסיק בין הברכה שקודם המעשה לברכה שלאחר המעשה דין הוא שתהיה פותחת בברוך כמו ברכת התורה שלאחרי' פותחת בברוך אע"פ שכבר בירך לפניה וכן ברכת המזון וכן ברכת כיסוי וברכת מגילה הרי דכיסוי ענין א' ברכתה עם השחיטה, ולפ"ז אם לא כיסה אפשר דאסור להבה"ג וסייעתו אלא דלא קימ"ל כוותיה הלכך השחיטה כשירה כמ"ש הרמ"א סי' כ"ח ס"א. ובאמת המקור לזה שכתבו הפוסקים מחולין פ"ח ע"ב רש"י ד"ה הנאה ליכא הרגישו בו אחרונים דאין ראיה כי י"ל דבאפר פרה איכא הנאה דאם לאו ישאר הטמא בטומאתו משא"כ הכא אם לא היתה מצות כיסוי היה דינו כבהמה שא"צ כיסוי ומותרת כך אבל השתא דניתנה מצות כיסוי אסור בלא כיסה וי"ל דזהו באמת שיטת הבה"ג לאסור בלא כיסה. אמנם כן גם הראיה מביצה ח' ע"ב שחט צפור רש"י ד"ה אין מכסין אותו ביו"ט דלא מתסר צפור באכילה ג"כ צ"ע דאפשר יש חילוק בין כשהדם בעין וראוי לכיסוי מותר לאכול הבשר דהוי כראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וה"נ ראוי הוא לכסותו לאחר יו"ט דמצות כיסוי אינה חיובית תיכף אחר השחיטה כמ"ש לעיל אות כ"ז, וכן בשוחט לחולה בשבת שאין מכסין דמו אף כשיש דקר נעוץ הוא ג"כ מה"ט כיון דיכול לכסותו בערב מקרי ראוי לבילה עתה וכמ"ש הבה"ג בפירוש דהשוחט לחולה בשבת אסור לכסות דמו מאי טעמא דהא אפשר לכסויי לאורתא ומזה נראה דאם וודאי שלא יוכל לכסות לערב מותר לכסות תיכף דאם לא כן אסור לו לאכול מהשחיטה ועי' מ"ש באות כ"ז ומ"ש באות שאחר זה. וכן בהך תקנת הגאונים ומובא ברמ"א סי' כ"ח סכ"א למצות הדם בבגדו ומותר לאכול קודם הכיסוי ג"כ י"ל מה"ט משום דיכול לכבסו ולהוציא הדם לכסות אח"כ והוי ראוי לבילה גם עתה. ואין לומר כמ"ש המל"מ פ"ב מהל' בכורים שלא אמרינן כל הראוי לבילה רק במה שאמרו חז"ל וכן הוא בכנה"ג בשם תשו' רד"ך ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' ק"ח דהרי גם בכיסוי נאמר זה הכלל דכל הראוי לבילה דפריך הגמ' שם ר"פ במוקדשים אף דלא אפשר ליתן עפר למטה משום חציצה ליעבד למעלה מי לא תניא שחט בהמה ואח"כ חיה מחויב לכסות ומשני התם ראוי לבילה פי' שהיה ראוי קודם לשחוט החיה כדינו וגם עתה ראוי לגרור. ובזה יתישב תמיהת התוס' שם ד"ה שחט חיה דלמה לא יגרור ויכסה למטה כמו בדם הניתז ושעל הסכין דשם מקודם מקרי אינו ראוי לבילה דממילא ניתז ועי' תוס' שם דף פ"ד ד"ה יצא ובדק הבית ומ"הב ריש שער החמישי] משא"כ הכא, וה"נ בנ"ד ראוי לבילה מקודם וגם אח"כ משא"כ כשהדם אינו בעין ואינו ראוי לבילה י"ל דאסור לאכול (ואגב נ"ל שלא יצדק מ"ש בתשו' בית אל ח"ב תנ"ז בציון גמרא פ"ג דלמסקנא דיליף מקרא דחיה שוב א"צ להא דר"ז וא"כ גם דם הניתז ושעל הסכין א"צ גרירה וזה נגד ההלכה) ובזה נוכל לפרש הך דחולין פ"ח דבאפר פרה איכא הנאה ע"י שמזה ולא קודם משא"כ בכיסוי רק הכשר מצוה איכא והנאה ליכא דבלא כיסה עדיין לכל זאת מותר לאכול, אבל זה דוקא כשהדם בעין ועי' אבני מלואים אהע"ז סי' כ"ח סק"ס. ואין לומר דראוי לבילה מקרי רק כשעתה בעת המעשה ראוי לא כן בהך דשבת ויו"ט דרק לאחר זמן ראוי די"ל כמ"ש באות כ' ל"ג דגם עתה ראוי מקרי רק דאיסור שבת רביע עליה ובעבור הזמן ראוי יהיה וכמ"ש ב"ח וט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח דאם נמצא בס"ת נגיעה בשבת א"צ להוציא אחרת דראוי לבילה מקרי לגרור רק דאיסור שבת רביע עליה ועי' משבצות שם סס"י קמ"ג ועי' תשו' שבו"י ח"ב סי' ד'. וראיתי בשו"ת אחרונים שהקשו ע"ז מרשב"ם מס' ב"ב דף קנ"ו ד"ה בשבת אמרו שדבריו קיימין אף ע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב ק"ו בחול דכל הראוי לבילה הרי דבשבת אין ראוי לבילה מקרי, ולפע"ד אין כ"כ קושיא מזה די"ל דבשכ"מ לא מקרי ראוי לכתוב אחר השבת דשמא ימות ועי' מ"ש באות כ"א ועי' תשו' שבות יעקב ח"א סי' י"ד וא"כ גם עתה לא מקרי ראוי משא"כ בס"ת המתיר בוודאי יוכל לבוא ואף לפי מ"ש באות כ"ח ל"ב דהיכא דיש ספק מקרי ראוי מ"מ י"ל דבשכ"מ החשש שמא ימות אלים טפי, והנה יש להביא ראיה להיפוך דבשבת ג"כ מקרי ראוי מכריתות פ"א משנה ו' המפלת