מור ואהלות עב

גברי יש לחלק בברכה א' ולא קימ"ל כוותיה מטעם שכתבתי רק במילה ושאר מצות חובה לעצמו נשאר כן להרמב"ם גם למסקנא שיברך בלמ"ד כנ"ל. ובזה י"ל קושית השאגת אריה סי' כ"ו דמרוע לא נחלק בין טבילת גר שמברך על משום דמברך אחר הטבילה לטבילת אחרים שמברכין קודם לשיטת הרמב"ם וא"כ יברכו בלמ"ד ובזה ניחא כיון דמשכחת בחד גברא שהיה גר וטבל ואח"כ נתחייב עור טבילה אחרת וטבל וא"כ איך אפשר שבגוף א' יהיה חילוק ע"כ התקינו תמיד מדה השוה ועי' מג"א דס"ג ס"ק י"ב ובדמ"ר שם. ובזה נגלה לי עוד דרך לישב קושית הרדב"ז הנ"ל באות כ"ב על הרמב"ם שכתב בפ"ח מהל' חומ"צ שמברך ענט"י אף בחובה ומ"ש מלולב לדידיה שקודם שנוטל מברך ליטול ובזה נכון דלא פלוג בין הנטילות בגוף א' אף בין רשות לחובה דסוף סוף ענין א' הוא משא"כ בלולב מי מכריחו ליטול הלולב קודם ובאין הכרח רק שעושה מרצונו יש חילוק, וגם עפ"ז י"ל קושית הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בהלכות פי"א מברכת מצה ומרור פסח זבח שהם בעל לדידיה די"ל כיון דברכת זבח דומה לרשות והנאה גם לאחרים בני חבורתו שבעבורו נאכל הפסח על השובע ועליו ע"כ מברך על דדמי לעירוב שכתבתי באות י"ז בפי' דברי הרמב"ם שמברך על עי"ש ועל כן לא חלקו בחד גברא בכל אכילות ליל פסח ובכולם מברך על מפני שהם ענין א' כמשה"כ על מצות ומרורים יאכלוהו ועי' חק יעקב תל"ב סק"ב ובחוקת הפסח שם, ובזה י"ל קושית מהרש"א ברכות מ"ח ד"ה כי הוא יברך הזבח על רש"י דהלא מכאן מוכח רק ברכת המצות וי"ל כיון דאינו חובה דומה לרשות אלא דקשה כיון דרש"י כתב שצריך לברך לאכול הזבח בלמ"ד ע"כ מוכח דאינו רשות ואפשר לומר דהוא לא ס"ל האי חילוק או י"ל דלדידיה בהיפוך כיון דברכת הפסח הוא חיובית ומברכין לאכול הפסח א"כ גם הזבח דומה לו וי"ל דתלוי בהך אם ברכת הפסח פוטר של זבח עי' שלהי פסחים ואכמ"ל. ואף שיש בזה דוחקים אך עי' מ"ש באות כ"ט דאחר כל ישובים וחלוקים בברכות לא יתישב הכל

לה (ישוב למה שמברכין על פדיון. קושיות בסוף פסחים. השגות על צל"ח. ישובים בשיטת הגמ'. שוב למה שמברכין על כיסוי. ישובים ברמב"ם. דרוש אימתי גמר חתימה טובה לישראל

) ובמסילה הפונה באות הקודם נעלה ג"כ לישב קושית הריב"ש הנ"ל באות כ"ג על הרמב"ם דמדוע אין מברכין לפדות הבן. ונקדים מ"ד בשלהי פסחים ר' שמלאי איקלע לפדיון וכו' ועי' צל"ח מ"ש על יתור לשון דבעי מניה מה דפשיטא וגם דפשיט שמברך שתים הלא האיבעיא רק על שהחיינו ותירץ כיון דשהחיינו מסברא א"א בשליח א"כ כשהאב פודה ע"י שליח יבוטל שהחיינו לזאת הוי סד"א דתמיד יברך הכהן עי"ש, והנה מ"ש שזה מסברא נעלם ממנו דמפורש הוא ברמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"י ועי' כ"מ שם ועי' מ"ש באות כ"ד, ולפי מ"ש הכנה"ג או"ח סי' קפ"ה והובא בחת"ס יו"ד סי' רצ"ח לחלק דבמצוה שהשליח צריך לברך ולא הבעלים כגון על המילה אף כשהאב עומד ע"ג א"כ חזינן דנתרוקן כח האב ושוב אין כוחו אלים לעשות שליח לברכת שהחיינו אך באותן מצות שהבע"ד בעצמו יכול כגון לשמוע קול שופר שיכול לברך ואחר יתקע שוב כוחו אלים שיכול לעשות שליח גם לברכת שהחיינו והנה פדיון י"ל דדמי למילה שהשליח מברך על פדיון א"כ סוף סוף לא יבוטל השהחיינו מהאב לשיטת הרמב"ם ואם נאמר דבעושה שליח ואין האב כאן עכ"פ יבוטל השהחיינו גם ע"ז יש להקשות כמ"ש הח"ס שם דנהי דאין האב אלים כוחו לעשות שליח לשהחיינו מ"מ השליח יברך על מצות עצמו כיון שמוטל הדבר על כל ישראל [ואולי יש לחלק בין כשפודה השליח בממון האב לפודה בממונו עי"ש סי' רנ"ז] אך לפי מ"ש הכנה"ג דמיירי שהשליח והבע"ד עומדים שניהם וכיון שהבע"ד מחויב לברך שהחיינו אין ראוי שיברכו ב' פעמים שהחיינו על מצוה א' עי"ש א"כ עפ"ז היכא שאין האב עכ"פ לא יבוטל ג"כ השהחיינו מהשליח וא"כ קשה על הצל"ח דאיך הוי ס"ד דמש"ה יברך תמיד הכהן ועי' או"ח סי' ח' באשל אברהם סק"ח אגב אזכיר מ"ש פ"א לחדד התלמידים ע"פ מ"ש בפארי הלכות דמדוע דוקא מ"ר שמלאי בעי הך עי"ש והיה נלפע"ד ע"פ מ"ד בפסחים ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה אין שונין לא ללודים לדחוי אתכוין או שאינם מיוחסים, ואף שנלפע"ר להוכיח דפי' לדחוי אתכוין עיקר דאל"כ מה בעי מניה והיכן מותבך כיון שאין שונים ללודים אף אם ישבו בעיר המיוחסת אח"כ אלא ע"כ לדחוי ועי' ספר הלכה אדם מישראל שם ועי' יבמות י"ז, אך י"ל ג"כ ראיה לפי' שאינם מיוחסים עי' עב"ז ל"ו לודאי דמזלזלי ועי' סדר הדורות ור' שמלאי היה משם ואף שהוא בעצמו מיוחס מ"מ ע"ד אשר היה משם ועי' קדושין ס"ט אושפיזיה דר"ש ממזר היה לפיכך בעי מניה דאם אחר פורה שאינו אביו ע"כ מברך על פדיון הבכור ולכל זה פשיטא גם בעיר שאינה מיוחסת ומזלזלי לא חיישינן דלמא לאו אביו הוא ומברך האב על פדיון הבן אך שהחיינו אם נימא דכהן מברך דהוא בודאי נהנה אבל אביו ספק הוא בכה"ג עיר פרוצה ופשיט דלכל זה האב מברך שתים דכמו דלא מפליגינן בברכת הפדיון ה"נ בהשהחיינו ובזה נתישב גם קושית צל"ח הנ"ל] וביותר קשה לי מדוע הוצרך להך עובדא דאקלע לפריון וכן קשה מ"ש שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה מי מברך הכי להורות נוסח של שהחיינו צריך לאשמועינן [וקצת י"ל ע"ר שלא נטעה כמ"ש בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג אשר היינו ועי' תשב"ץ ח"ב סי' ר"ד ועי' מ"ש באות הקודם אמנם] לא הוי ליה למימר רק שהחיינו מי מברך. והנלפע"ד שאיקלע לפריון הבן שבן א' פדה עצמו כשהגדיל ליג"ש שהדין שמברך לפדות וגם שהחיינו לזמן וניחא להם ששני הברכות בלמ"ד אך הקשו דזה פשיטא דעל פריון הבן פי' באב שפודה בנו שמברך האב על פריון הבן א"כ שהחיינו לזמן יברך הכהן דקא מטי הנאה לידיה ובשתי גברי אין קפידא בחילוק הברכות בנוסחותם כמו שהמוהל מברך על והסנדק להכניסו כנ"ל באות הקודם או נימא דהאב מברך דקעביר מצוה ונתקנה הברכה לו לבדו ואפשר כשאין אב לא נתקן כלל השהחיינו, והקשה להן עפ"ז איך יהיה בחד גברא חילוק ברכות דלא דמי לברכת אב המוהל על המילה ולהכניסו כשמברך האב שתיהן דשם להכניסו קימ"ל דלא נתקן לו לבד רק שהוא קודם ולשיטת הרמב"ם באמת ס"ל מש"ה דמברך למול דנתקנה לו לבד ופשיט דמברך שתיים דוקא פי' דהחיוב עליו לבדו לברך שתים ולא תקשה חילוק ברכות בחד גברא די"ל דאם יברך אחת א"כ החילוק יגדל יותר בחד גברא ביום א' כשפודה עצמו מברך ב' ברכות בלמ"ד וכשפודה בנו שהוא ג"כ כגופו [ע"כ דאל"כ אין שייך כלל לברך כמו שאין מברכין על פדיון שבוים דהמצוה נעשית על אחר עי' פרדס סי' נ"א וצ"ע עפ"ז כשנפדה ע"י ב"ד איך מברכין] ברכה א' בעל ע"כ מברך שתים אף דמחולקות בכדי שיהיה עכ"פ ב' ברכות כמו בפדיון עצמו ועכ"פ חדא יהיה בלמ"ד ועוד י"ל דלא הוי ג"כ תרתי דסתרי די"ל דברכת לזמן לא חשיבא בלמ"ד לענין זה כנ"ל באות הקודם ול"ר לברכת להכניסו ולפיכך גם לשיטת הרמב"ם מברך על דאין בזה עוד ברכה אחרת בלמ"ד ומצוה חיובית ג"כ לא הוי דיכול לסלק מעליו המצוה כמ"ש באות כ"ג כ"ה ע"כ מברך על פדיון הבן גם לרמב"ם

וכן מקום אתי לישב קושיתי שבאות כ"ב דמדוע אין מברכין לכסות לשיטת הרמב"ם ע"פ מ"ש בהלכות ברכות שם