מור ואהלות ז

נחשב בפ"א בעת הנתינה וסוף סוף מגיע לו כ"ב שנה וב"ך יברך

ג (מזוהר משמע כתוס' דבנתן ופייס י"ז מפרשים סוברים כיש מגיהין דס"ה י"א. ראיות להם. טעם דגדול הכנסת אורחים מקבלת פ"הש. י"ל דתוס' ס"ל כהמפרשים. ישוב להסתירה ממכות לקדושין

) וראיתי לפלפל קצת איזה דרך יותר נכון בהך דהמפייסו בי"א אם כתוס' או כמפרשים, ויש להוכיח שבנתן ופייס יקדמנו ברכת טו"ב מספר י"ז מזוה"ק פ' בלק דף ר"ה מ"ש בר"י דפקיעין שבנו החייהו כ"ב שנה בדמעותיו עי"ש כי ידוע דשערי דמעות לא ננעלו והדמע יתלה זכות כהלגימה יום א' והוא הוריד שס"ה דמעות מגיע לו זכות לשנה [וצ"ע דבתורת יוסף פ' חיי שרה ובס' קב הישר פל"א כתבו בשם הזוה"ק שהוריד ש"ע דמעות] אך ע"פ דהמפייסו בי"א ועי' רש"י ישעיה נ"ח ע"פ ותפק לרעב נפשך שתאמר לו נפשי עליך ושם היה במסירת נפשו ע"כ מגיע לו י"א שנה ועבור אחותו י"א ס"ה כ"ב שנה ן [וצע"ק דלפי מספר שס"ה לא הוי כפשוטה והרי היה צריך קצת יותר מכ"ב שנה]. אמנם מפרשי המקרא הבינו כהיש מגיהין שבתוס' שם דבנתן ופייס בס"ה י"א ואף בלי הגהתם פירשו בגמ' והמפייסו שג"כ פייסו שפשטות המקרא של ונפש נענה תשביע משמע בצדקה דאל"כ שפת יתר הוא ועי' רש"י שרק על ותפק פי' בדברי תנחומים ועי' פי' הג' מלב"ם. ויש להביא ראיה לזה דאם הפי' שבפיוס לבד י"א ובנתן ג"כ יש עוד ששה יקשה דהלא הני ד' ברכות הראשונים מן הי"א [אשר גם הגמ' מביאם לבדם ואח"כ מדלג] להם סגנון א' עם הד' מן ה"ו כידוע עי"ש אלא ע"כ דבס"ה י"א, וניחא ג"כ מ"ד בברכות ס"ג ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כיבד וריבץ לפניו כך המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה ולכאורה להתוס' הלא ניתוסף לו רק על י"א עוד ו' ומהו על אחת כמה וכמה ובזה ניחא דבמאכילו לבד, ג"כ גדול מהפיוס באחת דהרי מתברך בשש ופיוס ב"ה וא"כ כשמארחו בדרך פיוס וגם מאכילו וכו' על אחת כמה וכמה. ובזה י"ל ג"כ מ"ד בשבת קכ"ז גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה ולכאורה טעמא בעי וי"ל דשם בקבלת פני השכינה שהוא הארון נתברך בה' ובציר חדא מהכנסת אורחים שמתברך ב"ו אף בלא פיוס וכ"ש בפיוס ג"כ [ויש לדחוק דגם התוס' אינו חולק על המפרשים והכי פרושו יש מגיהין והנותן והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירו בצדקה ויתישבו בזה הדקדוקים הנ"ל וגם דכתיב תשביע ולאו מלתא הוא פי' אין הכרח להגיה עבור זה בגמ' דאפשר לומר דגם תשביע בדברים וכן י"ל יתר הדקדוקים לזה הפי' בגמ' נשאר בב' פנים לפרש עוד קאמרו התוס' וע"כ לא גרסינן ליה פי' אין פועל ההג"ה דנחזי אנן דלההוא גיר' שלנו ממ"נ קשיא אי אפיוס לבד קאי אמאי לא נאמר בגמ' דבנתן ופייס י"ז ואי דבס"ה קאמר הגמ' י"א קשה מדוע לא יפרשו במקרא י"א בפייס לבד ויהיה י"ז עם הנך ו' דלעיל אלא ע"כ דא"כ יקשו הדקדוקים הנ"ל ונהי דעל גירסתם ג"כ לא קשה מדוע לא נפרש בפייס לבד י"א דא"כ יקשו הדקדוקים מ"מ אינו פועל גירסת הגהתם]

וע"פ החילוק שכתבתי לעיל אות ב' בין לשמה או בעיון ובין שלא לשמה ושלא בעיון י"ל מ"ד במכות כ"ב כמה טפשאי הנהו אנשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי דגברא רבה דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא והר"ן בקדושין ל"ג הקשה דמשם משמע איפכא מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש עי"ש ובפרשת דרכים דרך צדיקים ושבו"י ח"א סי' י"א ובתורת יוסף פ' תצא ותוספות אהרן דף ס"ג שהאריכו בזה, וי"ל בדרך פשוט כנ"ל שם לענין החילוק בין לשמה ובין שלא לשמה ולפירוש הב' בין הלומד בעיון הלכה או שלא בעיון דהנה במכות שם גברא רבה פי' ע"כ בשעוסק לשמה או בעיון דהמבזה אותו בעונש מיתה כנ"ל ועי' מלכים א' י"ג דנקם הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו ועי' מ"ש לקמן באות הסמוך וטעמא דבס"ת כתיב ארבעים יכנו ויכול להיות שיומת המוכה ואתו רבנן ובעיונם בצרי חדא ולפיכך חי ועתה כשאינו מכיר בטובה יש לו עונש מיתה כנגד המדה משא"כ בקדושין לומדיה מיירי אפילו שלא לשמה ושלא בעיון, ועי' יומא ע"ב נאמנה להעיד בלומדיה, ועי' שבת ק"ה הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה וע"ש רש"י ותוס' שמשמע אף בשאינו חכם וכשר ולפי פשט הגמ' מיירי בסתם אדם אבל רש"י פי' שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות [מצות עי' חגיגה כ"ז ותורה עי' מגילה ו' שרידים יושבי רקת] ומדמי ליה לס"ת ועי' תשו' שבו"י ח"ג סי' וצ"ע

ד (שכר ועונש יותר בד"ס מד"ת. י"ל ד' קושיות באבות פ"ב מ"א. מצות דרבנן נחלקים לב' סוגים. פי' בחולין ה', תורה שבע"פ בדרך שכר, פי' במד"ר רות ע"פ ישלם ה' פעלך

) לעיל באות הקודם כתבתי מעלת הת"ח שיותר גדולה מהתורה ועי' ערובין כ"א הזהר בד"ס יותר מד"ת וסנהדרין פ"ח חומר בד"ס יותר מד"ת והפי' לענין עונש וכן לענין השכר עי' ירושלמי ברכות פ"א שד"ס חביבין יותר מד"ת וכן במד"ר שה"ש א' ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת א' ובאוהל בית הרואה אות א', ועפ"ז י"ל מ"ש המפרשים ד' קושיות בפ"ב משנה א' דמס' אבות, רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', א' שהוא מתחיל בנסתר ומדה השניה והוי זהיר במצוה קלה מדבר לנוכח, ב' דבערך עצמות המצוה אין שייך לקרותה קלה כי עמוקה מה תדע רק שקלה בהשתדלותה, עי' סוף חולין ומה מצוה קלה שהוא כאיסר, ועי' מנחות מ"ד אין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעה"ז ובעה"ב אבל אין ידוע כמה צא ולמד מציצית ועי' רש"י ריש פ' עקב וא"כ למה צריך רבי להזהיר עליה טפי הוי ליה להזהיר שנהיה זריזין בחמורה כבקלה, ג' מה חידש בן עזאי בפ"ד מ"ב שם באמרו הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ד' מה זה הלשון בכאן ובכמה דוכתי מתן שכר והם ב' הפכים אם מתן אינו שכר ועי' בפי' תפארת ישראל אבות סוף פ"ב. וי"ל דהנה המצות דרבנן נחלקים לב' סוגים המצות שעשו חכמים משמרת לד"ת שלא יגעו בד"ת שהם כמעט בכל מצוה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"א ע"ז אמר בן עזאי שתהיה רץ לקלה ובזה תהיה בורח מן העבירה ויש מצות שעקרן מד"ס כמו נ"ח מגילה וכדומה לזה בא רבי ואמר שיהיו זריזים בה כבחמורה שהוא ד"ת דקלה מקרי ד"ס, עי' ערובין כ"א חדשים גם ישנים אלו מצות קלות וחמורות א"ל וכי תורה פעמים פעמים נתנה אלא הללו ד"ת והללו ד"ס, פי' הך קלות וחמורות קאי על ד"ס וד"ת ולפיכך דרש רבא אח"כ אל תאמר שד"ס קלה רק הזהר יותר בזה, והך מקרא על פתחינו כל מגדים חדשים וגם ישנים כתבו המקובלים שקאי על נ"ח ומזוזה אלמא דקאי על מה שעקרן ד"ס ועי' רש"י פ' שופטים ע"פ לבלתי סור מן המצוה אפילו מצוה קלה של נביא, עכ"פ דברי רבי שהוי זהיר במצוה קלה קאי על מה שעיקרן ד"ס (ועי' תשו' שאגת אריה סי' ב' וכ"ב דאין קדימה למצות התורה ממצות ד"ס ועי' צל"ח שהשיגו ועי' שם