מור ואהלות סט

כמ"ד בהוריות ט' ע"פ והכהן הגדול מאחיו והוא יכול לעשות רק קצת מצוה אפי' בעצמו וכ"ש כשעשה רוב עיקר המצוה בעצמו ומנ"ל באחר, ועי' עוד בפמ"ג אשל אברהם תרכ"א סק"ד. ועפ"ז י"ל קושית תוס' קדושין מ"א ע"ב ד"ה נפקא ליה דניליף מפרו של אהרן דאי מפרו הוי אמינא דקרא אתי דבזה צריך אהרן לעשות כל המצוה אבל בשאר קדשים די במקצת אבל לא מצינו שיש שליח לכל המצוה, וכן י"ל דדוקא אהרן מותר במקצת לעשות שליח אבל אחר אסור קמ"ל ושחטו דזה קאי על אנשים פשוטים ובכל המצוה יכול לעשות שליח ואין איסור בדבר, אך זה קאי ג"כ לענין שאין איסור אבל לכתחילה צריך לקיים מצוה בו יותר. קיצור הדבר לענין גדול הדור די בעושה קצת המצוה בעצמו וא"כ יוכל ליתן מצות פריעה לאחד כשמל בנו וכן כיסוי הדם כשעשה קצת מצוה בעצמו בעפר שלמטה אז על המותר י"ל דאין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו אף כשאין עומדים שם ג' אנשים ובאיש פשוט לכתחילה יעשה הכל בעצמו ובאונס קצת אינו מבטל מ"ע כשעושה שליח

לב (קושיא בפסחים מקדושין בענין פר של כה"ג. תירוצים ע"ז. אם החמשה עינוים ביו"כ מה"ת חקירות בקדושי כה"ג ביו"כ. קושיא בקדושין למ"ד שוחטין הפסח על היחיד. תירוץ ע"ז

) ובהיותי בזה אזכיר מה דהיה קשה לי לפי מ"ד ביבמות ל"ג דפר של יו"כ אינו כשר אלא בכה"ג וא"א ע"י שליח א"כ לפי' ר"מ בר"י הנ"ל באות ל' דאה"נ בפסח וקדשים מברך על דאפשר בשליח מדוע לא מקשה הגמ' בפסחי' ז' פרו של כה"ג ביו"כ מאי איכא למימר, האומנם המעיין ברמב"ם הל' פסולי המוקדשים פ"א ה"ב מבואר דאף פרו של כה"ג ופרה אדומה אם שחטם זר כשר דאין לך שחיטה פסולה בזר וכן הלכה ועי' ס' עמק הלכה סוגיא דדחיה ה"א ס"ז אך צ"ע עכ"פ מדוע לא הקשה הגמ' לר"ש שפוסל בזר מאי איכא למימר יברך לשחוט. וי"ל ע"פ מ"ש באות כ"ג דהיכא שהיה יכול לפטור עצמו מזה קודם אף שעתה אינו יכול מברך על עי"ש וא"כ ה"נ על כל כהן י"ל דהיה יכול לפטור עצמו מקודם שכהן אחד יעשה העבודה אף שעתה רמיא עליו, ולולא דמסתפינא אמינא דגם עתה לא רמיא עליו ע"פ מ"ש באיזה ספר שהקשה לשיטת הרמב"ם דאינה חופה אלא א"כ ראויה לביאה ולמ"ד בירושלמי יומא דכה"ג מקדש לה ביו"כ עי' מ"ש באות ל"ז ונהי דראויה לביאה מקרי אם נאמר דהעינוין חוץ אכילה ושתיה דרבנן [עי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א וכפי שהביא ראיה מקדושין ל"ד דחשיב פו"ר למ"ע שלא הז"ג ואם נאמר דמה"ת אסור ביו"כ א"כ הו"ל שוב מ"ע שהז"ג ולפע"ד אינו ראיה ע"פ מ"ש המהרי"ט קדושין כ"ט ד"ה אותו דכל מצוה שנוהגת אחר עשיתה לעולם אף בשויו"ט לאו ז"ג מקרי דעשיתן מחמת איסור נגעו בה שאין דוחין שבת ואם נעשו בין בהיתר ע"י עכו"ם בין באיסור מי לא מתקיים המצוה כגון מעקה עי"ש וא"כ ה"נ דבדיעבד מתקיים המצוה לא הוי מ"ע שהז"ג ועי' מ"ש באות ל' ועי' שם אריה חיו"ד סי' נ"ג וכן לפי מ"ש באות כ"ו דברי הא"ז סי' צ"ו דז"ג לא מקרי רק התלוי על גופו לבדו כתפילין משא"כ מילה שתלוי העשיה עם אחר וכן בפדיון הבן לא הוי לענין זה כזמן גרמא יש לומר דה"נ פו"ר לא הוי ז"ג דצריך לעשות עם אחר] מ"מ אינה ראויה לביאה דאם יבעלנה אסור בעבודה דיטמא ותירץ דעכ"פ מקרי דאוי לביאה שיבעלנה ויוכל אחר לעבוד עבודה וכיון דאפשר שפיר מהני החופה לחוד וא"כ ה"נ לא דמיא קמיה דאפשר באחר. אך דשפיר אמינא דמסתפינא דשם י"ל תירוץ אחר ע"פ מ"ש הב"ש הבאתיו באות כ"ח דבתוך ז"נ של חימוד דהוי רק ספק שמא ראתה הוי חופה גם לרמב"ם כן ה"נ מקרי ראוי לביאה לענין שיכול לעבוד עבודה דיש ספק שמא לא יטמא כגון שלא יזריע עי' אות כ"ג ושמא לא תמצא נדה ויהיה טהור, ובזה יתישב מה שהקשיתי זה כביר על ס' כבוד חופה שכתב לישב שיכניסנה בעיו"כ ע"י חופה ואח"כ ביו"כ יקדש ונעשה בחופה למפרע נשואה והרי בשעת חופה היתה ראויה לבעול דעיו"כ מותר בתשמיש עי"ש והקשיתי דהא כה"ג אסור לשמש גם בעיו"כ שמא תמצא נדה ולמ"ש ניחא דהיכא דיש רק ספק מקרי ראוי לביאה ועפ"ז אין לתרץ דלא רמיא קמיה עתה מצות עבודה וא"כ קשה מדוע לא פריך הגמ' בפסחים שם פרו של כה"ג מאי איכא למימר דא"א בשליחות לר"ש ומוכרחים אנחנו לתירוץ שכתבתי באות כ"ג וכנ"ל, או י"ל בפשיטות דגם פרו של כה"ג מקרי בשליחות ע"פ מ"ד בנדרים ל"ה הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ועי' רש"י בקדושין מ"א ד"ה שכן רוב מעשיהם ע"י שליח פי' כל הקרבתם ע"י כהנים שהם שלוחים במילת כל הורה דאף בשחיטת פרו. ועי' במקנה שם על תוס' ד"ה נפקא ליה מדריב"ק

ואגב י"ל מה שהקשה הרא"ם על רש"י בפי' התורה. על פסוק ושחטו אותו מכאן ששלוחו כמותו דאמאי לא יליף מקרא דויקחו להם שה לבית אבות ועוד שאני היכא דאית ליה שותפות בגויה אבל היכא דלית ליה שותפות בגויה מנ"ל ועי' מהרש"א באמצע דבור א"כ האי שהרגיש בזה, והנה אף שהרא"מ אינו לפני מ"מ נראה שהוא מפרש דהך ודלמא שאני, התם דאית ליה שותפות דקושית הגמ' קאי בין על ריב"ק ובין על ר' יונתן דלא כתוס' והנה קשה לי לפי מ"ד דשוחטין הפסח על היחיד ופסקו הרמב"ם בהל' ק"פ פ"ב ה"ב א"כ הדרא קושיא לדוכתה שלוחו כמותו באין לו שותפות מנ"ל הא אין לך ב' קראי, ולא כביר שמצאתי שבשו"ת מנחת עני או"ח י"ח הרגיש בזו הקושיא [וסהדי בשחק כי זכיתי בקושיא זו קודם ראיתי' שם] ועי' ירושלמי פסחים פ"ד ה"א ואין לומר דלזה המ"ד שפיר מוכח דשוחטין על היחיד אף שאין לו שותפות להשוחט וכן מדויק מלשון שוחטין על היחיד א"א לומר כן דא"כ מדוע לא משני הגמ' שם דמינה מוכח כן אלא דאינו מוכרח די"ל דמיירי שהיחיד שוחט הפסח בעצמו כמו שמדייק הרמב"ם שם בלשונו יחיד ששחט הפסח לעצמו כשר. ונלפע"ד בפשוט ע"פ מ"ש רש"י בפ' אמוד במקלל נאמר ורגמו אותו כל העדה מכאן ששלוחו כמותו ולכאורה קשה מנ"ל ללמוד מזה גם קשה דהלא רש"י כבר למד מן הפסוק ושחטו אותו אלא דע"כ הכי פרושו כיון דלזה המ"ד אין כאן ב' קראי ע"כ מצא זה הפסוק אף שגם שם י"ל דאית ליה שותפות בגוים דהוא במעמד כל ישראל והוא מחויב ככל ישראל מכל מקום שוב גם כן יש לומר אם אינו ענין כמ"ד בקדושין שם והכל ניחא בס"ד. ועי' הגהת חשק שלמה יו"ד סי' א' ואכמ"ל

לג (ראיה דאין חיוב שהאב ימול בעצמו. טעם לדברי רמב"ן שאברהם מל ילידי ביתו קודם חקירה בערל שמתו אחיו מחמת מילה אימתי חייב למול עצמו. ואם מותר למול אחרים. גר שמתו אחיו מחמת מילה. מיבום קטלנית. ישוב ליד שאול ומל"מ. דרשת חז"ל במילת אברהם פי' מה שנתן לו עצה על המילה

) והנה מקום אתי להביא ראיה לפירוש ד"מ בר"י הנ"ל באות ל' דהך דחייב האב למול בנו אין החיוב בעצמו רק ההשתדלות להכניסו בברית שיהיה נימול ואפילו ע"י אחר, דהנה מה שיש מ"ע יתירה על אב מעל אחר ילפינן מיתורא דקרא דכתיב וימל אברהם עי' ספ"י ועי' במקנה קדושין כ"ט ד"ה והיכא דלא מהליה אבוה ועי' מ"ש באות ל' דלרמב"ם אינו כן