מור ואהלות סו

רשותו וכלשון הזה העתיקו הריקאנטי סי' תקצ"ב, ועפ"ז יש לדחוק דהכונה דכמו שיש איסור על האחר למול בלא רשות כן יש איסור על האב המניחו למול בלא רשותו דנראה כמו שמצות בזויות עליו כיון שהוא בעצמו יודע למול אבל כשנותן לו רשות ומכבדו בשליחות מותר [וכמו שכתב בא"ז גופיה הלכות ברכות סי' קל"ט דאותן מצות שאפשר ע"י שליח ככיסוי הדם מברך על] כיון שאין מצות בזויות עליו רק שרוצה שהמצוה יעשה בגדול ממנו, משא"כ כשאין האב יודע למול אז נהי דלכל זה יש איסור על המוהל למול בלא רשותו דשמא רוצה לכבד לאחר מ"מ על האב ליכא איסור אף כשאינו נותן לו רשות דאין בזה משום מצות בזויות דמי יודע אם אינו טוב בעיניו זה המוהל ועי' ש"ך חו"מ סי' שפ"ב וקצוה"ח שם דיש בזה ביטול מ"ע כשאינו מל בעצמו כשיכול וכ"כ בבינת אדם אות ז'. אך התב"ש ופלתי ויד אליהו סי' נ"א ויד הקטנה דף שנ"א וד"ח ותורת זבח סי' כ"ח וגט מקושר דף ט"ז וחת"ס או"ח סי' קנ"ח ר"א חלקו עליהם וסוברים דמותר. וכן נלפע"ד לדחות הראיה של הש"ך מרא"ש פ' כיסוי הדם שכתב ובלא הנך טעמי דר"ת יש לפטור המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול בנו לא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ול"ד לכיסוי שחייב השוחט לכסות וכן האב למול בנו וקדם, אחר שחייב לשלם אבל אם אין האב רוצה למולו בעצמו כל ישראל חייבין למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב האחר שקדמו עכ"ל ואם איתא דשלוחו כמותו א"כ ישלם להאב דהשליח במקום האב קאי זהו הוכחת הש"ך מהרא"ש ע"פ מ"ש הקצוה"ח ועפ"ז הקשה שם על רמ"א שכתב כהרא"ש דבנתנו לאחר למולו ובא אחר וקדמו פטור וכיון דס"ל לרמ"א דשלוחו כמותו א"כ ישלם להאב כנ"ל עי"ש, ולפעד"נ דמזה אין ראיה כלל דלענין לשלם ממון י"ל דיכול האחר לטעון קים לי כשיטת המל"מ בכורות פ"ד דאם גילה לאחד לעשות איזה פעולה ובא אחר ועשה דהוי שלוחו עי"ש [ועי' ש"ע הגאון רש"ז ססי' תל"ז בק"א ופת"ש ח"מ ססי' כ"ה דנהיגו שהדיינים טוענים קים לי אף כשאינו טוען בעצמו ואף בתפיסה ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"ב] וא"כ אני השליח כהמ"ל ולא לעיכוב אמר שדוקא הראשון יהיה השליח [ובאמת כשאמר האב מקודם בפ"מ שרצונו דוקא בראשון ולא בשני חייב לשלם] דגם אני מומחה [וכהן עי' מהרשד"ם חיו"ד סי' רל"ט] כמוהו [רק עתה טוען שלא רצה בי כדי להוציא ממון ממני ועי' מ"ש באות כ"ז] וכמ"ש התה"ד סי' קפ"ח לחלק ררק בתרומה כשאמר לשלוחו צא ותרום ושמע אחר ותרם אין תרומתו תרומה די"ל סברא שדעת בעה"ב שרק זה יתרום דיודע באיזה מדה רגיל אם בעין יפה או רעה או בינונית משא"כ בחלה בזה"ז דכולם שוין וה"נ בנ"ד למול הכל שוים [וכן י"ל דהממע"ה] והכל ניחא בס"ד. ועתה אביא ראיה נכונה להיפוך שיכול לעשות שליח והוא מדברי הרא"ש עצמו פ"ק דפסחים מ"ש וזה קצת סברת הש"ס דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל והנה ל"מ לפי' ר"מ בר"י ברומי המוזכר בפרדס הגדול סי' מ"א דהפי' בגמ' אבי הבן מא"ל אין הכי נמי פי' דגם הוא מברך על וכפי מה שפי' ריב"פ דבריו וקלסיה ותוכן דבריו דה"פ דרב פפי סובר דמצוה של תשביתו דוקא ע"י עצמו כמו אכילת מצה לפיכך אמר לבער וכשמקשה לו מעל המילה משני דהתם לאו חיובא עליו דלא סגי דלאו איהו מהיל ומקשה אבי הבן מא"ל דקס"ד דהך דתני חייב האב למול את בנו הפי' בעצמו כמ"ש וימל אברהם את יצחק בנו ואפ"ה קתני על המילה ולא קתני בד"א באחר אבל האב מברך למול ומשני אה"נ פי' דמי סברת דהך דחייב למולו בעצמו ממש אין הדבר כן רק שמחויב להכניסו בברית שיהיה נימול ואפילו ע"י אחר ועי' מ"ש באות ל"ג הלכך ג"כ סגי דלאו איהו מהיל והיינו דתניא המל אומר על המילה אבי הבן להכניסו דאפילו במקום אב מלין אחרים דאל"כ הול"ל אבי הבן מברך שתים [כבשילהי פסחים] וכיון שכן גם אב מברך על המילה כיון שאפשר ע"י שליח משא"כ בביעור, וכן מתיבי משחיטה ג"כ ה"פ פסח וקדשים מא"ל דקס"ד דא"א ע"י שליח ומשני אה"נ דגם בזה אפשר ע"י שליח עי' קדושין מ"א מ"ב ומ"ש באות ל"ב ופסקינן הלכתא על ביעור דגם זה אפשר ע"י שליח, והנה בזה מבואר דאף לרב פפי יכול לעשות שליח במילה. ואפילו לשיטת רש"י ור"ן שפרשו שמ"ד אה"נ פי' שמברך למול הוא רק לפי הס"ד אבל למסקנא דעל ביעור משום דאפשר ע"י שליח א"כ אבי הבן נמי שמברך על כמ"ש רש"י שם הוא נמי מה"ט שיכול לעשות שליח [וא"כ ה"ה בכיסוי ובזה ניחא מה שבפרדס הגדול סי' ר"ו השמיט הך דמי ששפך יכסה דאין נפ"מ רק לענין דהזכות שלו קודם וזה כתבו אח"כ ועי"ש סי' מ"ט ומ"ש באות כ"ב, וזה דלא כמ"ש המקנה קדושין כ"ט תוס' ד"ה אותו דבכיסוי יותר חיוב שיכסה בעצמו ממילת בנו עי"ש דגם בכיסוי עפ"ז אין עליו החיוב רק שישתדל שיתכסה הדם אבל ודאי שיכול לעשות שליח כבמילה] ועי' ביאור הגר"א יו"ד רס"ה ס"ק ל"ה שכתב דהרמב"ם ע"כ נמי ס"ל דיכול לעשות שליח אף שכתב דהאב מברך למול וראיה מדמברך שהחיינו אף כשאחר מל אותו לדידיה מטעם דשלוחו כמותו עי"ש. ועוד ראיה דיכול לעשות שליח מדברי הר"א הלוי המובא בטיו"ד סי' רס"ו שהאב לא ימול בשבת כשיש אחר ואם אינו יכול לעשות שליח א"כ תמיד דמי כדליכא אחר [ועי' קנאת סופרים בהשמטות לטוב טעם תשו' י"ח דיש ספק עצום דאפשר כיון דמה שדוחה שבת ילפינן מביום השמיני והרמב"ם יליף ממקרא הזה לחיוב האב יותר וא"כ י"ל דדוקא לאב דוחה שבת, וראיתי בנחל אשכול [ח"ב צד ] שהקשה על תירוץ הכ"י דלפיכך לרמב"ם אין מוהלין בשבת ע"י עכו"ם כיון. דאב מצווה למול בשליחותו ואין שליחות לעכו"ם עי' מ"ש באות י"ד והקשה דמצות האב הוא מוימל אברהם אי"ב ודלמא מילה עצמה דוחה שבת וע"י עכו"ם שפיר דמי אבל מ"ע דאב אין דוחה שבת עי"ש ולמ"ש הק"ס דלרמב"ם מ"ע דאב מביום ואם מילה עצמה דוחה שבת כ"ש המ"ע של האב] ועי' תרגום יונתן ע"פ יולדו על ברכי יוסף גזירינון יוסף ומסתמא גם מכיר שהיה שקול כרובו של סנהדרין יכול למול ואם המ"ע מן וימל אברהם אי"ב מדוע לא מל בעצמו וע"כ דמותר בשליחות. וכיון שכן י"ל דבר חדש דבפעם א' אסור האב למול בנו בשבת לכ"ע כיון דאפשר באחר ע"י שליחות דלא כמ"ש היעב"ץ בסידור מגדל עוז דבאב שפיר דמי דהמצוה מוטלת עליו דאדרבה באב יש איסור נוסף מדעת הר"א הלוי הנ"ל אף דהוי שלא כהלכתא מ"מ די לעבור על דעתו בשכבר מל פ"א עכ"פ לא בכה"ג, ומסתפקנא גם בדליכא אחר אם ימול האב. וראיתי בשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ב שחקר במי שלא מל מעולם אם יכול למול בשבת ותחילה הביא ראיה דשרי מפ' ר' אליעזר דרב אדא ב"א אתיליד ליה ינוקא כשהוא מהיל ואהדרי אתליסר מוהלאי פירש"י להטיף ממנו דם ברית ולא רצו בשבת דרב סובר א"צ עד שמל אותו ושויה כרות שפכה אלמא דמימיו [ומ"ש דממיכתא ט"ס] לא מל ר"א דאל"כ לא הוי מהדר על מוהלים אחרים ואפ"ה מל אותו בשבת וכי עביד ליה כרות שפכה אמר תיתי דעברי אדרב ולא אמר תיתי לי שהתחלתי בשבת, מיהו אין ראיה דהתם משום דלא הי' אפשר באחד שלא רצו ותדע דלדעת הר"א הלוי אבי הבן לא ימול לעולם בשבת בדאפשר באחר אמנם נכון שלא יתחיל בשבת וכ"ש אבי הבן דאיכא תרתי עכ"ל פי' דאיכא תרתי גם דעת הר"א וכמ"ש לעיל, ואח"כ כתב עוד שם דבאפשר באחר אפילו מל כבר ב' פעמים אסור ובאב מותר ומצוה בו טפי מבאחר וביו"ד כתוב איפכא עכ"ל וצ"ע אם כונתו דכתוב איפכא דלכ"ע