מור ואהלות סד

דברי השמ"ח סי' כ"א ס"ז לכתחילה לא יעשו כן מ"מ לאחוז בקתא מודה שגם לכתחילה מותרים ואף שבחידושי ת"ל העליתי דבר חדש דאפשר ההיתר הזה רק בבהמה דוקא אבל בעוף חיישינן לדרסה בכה"ג [עי' באר היטב סי' כ"ד סק"ג דאין לשחוט עוף בסכין בהמה משום דרסה והמעי' בתוס' חולין ב' ד"ה שמא יגע בבשר דהקשו דאיך יצויר שיהיה סכין ארוך קל"ה אמה הרי דמצד איסור אין חשש ומ"ש עוף בסכין של בהמה אלא ע"כ דבעוף שחיותו מועט חששו יותר עי' מ"ש באות י' מ"ח נ"א ועי' חולין ט"ז ר"פ אמר בעופא דקליל ועי' ג"כ רש"י פסחים דף ע' ד"ה קופיץ סכין גדול ובד"ה חל י"ד שוחט בקופיץ הרי דבבהמה אין חשש לדרסה בכה"ג, הן אמת שי"ל דגם בבהמה יש חשש דרסה והך דסכין ארוך וקופיץ מיירי שהיה ראש הבהמה קשור למעלה והעביר הסכין בידו מלמטה בצוואר ובכה"ג אין חשש דרסה אף בסכין ארוך וקופיץ עי' שמ"ח סי' ו' ס"ח וראיתי לא כביר בס' דעת קדושים סי' ח' שנדחק בזה. ולדינא נלפע"ד דבסכין המחזיק י"ד גודלין צריך לכתחילה לשחוט אף בהמות דקות דהרי המקרא של ושחטתם בזה קאי על דקות ג"כ ולא קאי על עופות וממילא כל שאינו י"ד גודלין ואף פחות מעט אין חשש גם לכתחילה לעת הצורך לשחוט עוף בו אבל במחזיק י"ד גודלין גם לעת הצורך לא נראה להקל בעוף אף שמהתב"ש לא משמע כן. ונראה דצריך להזכיר זאת להשוחטים ובסכין הגדול הרבה מי"ד גודלין נראה דג"כ לכתחילה לא ישחטו בו בהמות ובזה י"ל קושית הפמ"ג באשל אברהם סי' תצ"ח סק"ב דמדוע השמיט הרמ"א העצה עי"ש ובזה ניחא דממ"נ אם הסכין מחזיק י"ד גודלין אין לשחוט בו עוף אף לעת הצורך ואם אינו מחזיק י"ד גודלין אין לשחוט בו בהמה לכתחילה ואכמ"ל] וא"כ בבהמה אין כיסוי, אך י"ל עכ"פ לענין דיעבד כששחטו כן עוף וברי להם שלא דרסו ואחזו גם בסכין גופא אפשר להקל, או י"ל גם לכתחילה וכגון בחיה דהוי דינו כבהמה לענין זה, או יצויר באופן השכיח כששחטו שנים במקום א' ונתערבו הדמים ואז ע"כ צריך רק א' לכסות דאם יכסו שניהם דלמא כל חד יכסה שחיטת השני עי' טו"ז או"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"א ובנתיב חיים שם ולפיכך אף במכסה שחיטתו לבדו מברך על, וכן במילה יצויר דיעבד עי' ירושלמי יבמות פ"ד עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת מב' בני אדם כאחד או כגון ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני עי' יו"ד סי' שע"ד ס"ח דשניהם מתאבלין עליו אבל במילה אף ששניהם יכולים לאחוז בסכין ולמול מ"מ יש לחוש לסכנה ועי' אות מ"ח וע"כ רק א' מל וכיון שיצויר אופן לפעמים אף שאביו יכול למול ואפ"ה נעשה בשליחות לפיכך תמיד מברך על לזאת השיטה אף במל בנו לבדו. אגב יש להעיר במ"ש הט"ז סי' שע"ד שם, סק"ג דטעם דהחמירו בזה הספק משום דגנאי הי' לו משמע דהוא עליהם אין מתאבל כשמתו זה אחר זה לאחד ל' דיצויר שיהי' להם אבלים וודאים ומ"ש בפת"ש שם בשם ספר חיבת גמא שהבן הספק מחייב להתאבל על שניהם כשמתו צ"ע דאפשר רק כשמתו שניהם בב"א מצד ממ"נ וי"ל דדמי למי שאומרים לו שמת א' מקרוביו שחייב להתאבל עליו ואינו יודע מי הוא ויש לחלק. ועי"ש עוד החילוק במת א' מהם וצ"ע כשנשאר ממנו בנים ואח"כ מת בן הספק י"ל דספיקי אחיו ואביו מתאבלים עליו ועי' ביאור הגר"א שם וגליון רש"א סי' ת"ב ס"ב ונחלת צבי סי' שע"ג ס"ח ואכמ"ל. וראיתי עוד להציג דרך אגב מה שנשאלתי אם היו צריכים להמתין ימי הבחנה בעת שירד המן לישראל שהיה מברר אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני עי' יומא דף ע"ה, והנה לפי דברי הב"ש סי' י"ג סק"א דאף לשמואל שיליף מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני מ"מ ליכא איסור מה"ת וקרא אסמכתא י"ל דגם בלא המן לא הי' אז עדיין האיסור ועי' במהרש"א חדושי אגדות שם ד"ה שנאמר דלפיכך התרעמו על עריות בעת המן דביבם אשת אחיו ונמצא העומר בבית בעל' הראשון שמת הרי השני בא עליה באיסור ערוה ולפיכך התרעמו הרי דמקודם לא הי' איסור בזה [אולם דבריו צע"ק דהלא ע"כ לא נשאר בית עם אנשים לבעלה הראשון] אך י"ל דגם אז הי' איסור מדרבנן רק שלא חששו ובא המן והגיד להם שעברו אדאורייתא ועי' יבמות מ"א בשלמא לא תתייבם שמא פגע באיסור אשת אח דאורייתא ועי' ב"י סי' קפ"ג שמאחר שיכול לבוא לידי איסור כרת אם ישמש וודאי אסור מה"ת ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב אבל ח"ו לומר דהמן התיר להם אף איסור דרבנן וכמ"ד ביבמות שם אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברה מי משגח ביה הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין [ועי' זוה"ק בראשית ח' דאמר הקב"ה דגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין עי"ש ועי' מ"ש באות כ"ד ובדברי מרדכי על יאיר נתיב סי' ג' אות מ"ט] וה"נ המן לא עדיף מאליהו ובפרט כי עוד הי' נצרך גזירת חז"ל לבד מיבום שלא הועיל המן כגון שזה לקח גרושתו של זה וזה לקח גרושתו של זה או אפילו רק השני לקח גרושתו של ראשון והוא בן ז' לשני אך שהשני גנב ג"כ עבד מראשון ויאמרו שמכר לו העבד והילד בן ט' לראשון

ובענין המן ראיתי להזכיר עוד איזה דברים דהיה קשה לי במ"ש רש"י יומא ע"ה בשם הספרי דלפיכך לא היה במן טעם אלו מפני שהם קשים למיניקות ותינח כלהו אבל שום דאמרינן במס' ב"ק פ"ב דחמשה דברים נאמרו בו משביע ומשחין מצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעים וא"כ מדוע לא הי' בו טעם שום ויתבטל הרע במיעוטו נגד הטוב המרובה וקשה עכ"פ למ"ד שם דגם טעם ה' המינים לא טעמו בו עי' אגדות מהרש"א ד"ה ולא ממשן ונלפע"ד דאף שלא היה בו טעם אלו מ"מ גם טבעו מצינו שהועיל להחמשה דברים נגד משביע נאמר בתהלים ע"ח צידה שלח להם לשובע ונגד משחין שהפי' מחמם הלא הי' כצפיחית בדבש ודבש מחמם עי' הלכות דיעות פ"ג ה"ב ופ"ד הי"ב ונגד מצהיל פנים הלא הי' כטעם לשד השמן וכתיב להצהיל פנים משמן ונגד מרבה הזרע עי' כלי יקר פ' בהעלותך שלכך היה תארו כזרע גד לומר שהוא מרבה הזרע [או נרמז במ"ש וטחנו ברחים עי' תרגום יונתן פ' תצא ע"פ לא יחבול ריחים ועי' סוטה י' דטחינה לשון עבירה ועי' יומא שם רשעים טחנו ברחיים [ונגד הרפואה לכנים שבבני מעים נאמר לחם אבירים שנבלע באיברים ולא הי' ממנו פרש וא"כ שוב לא היו הכנים דגדולתם רק מהפרש אך דעפ"ז צ"ע מחולין ס"ז דקוקאני אסורי ועי' ב"מ ק"ז, וי"ל עוד מדגילה הכתוב דכשהותירו וירם תולעים מזה נדע המדה טובה כנגדה דכשאכלו הרג התולעים

עוד אזכיר מ"ש התשו' חת"ס חח"מ סי' י"ב ע"פ מ"ד בערובין פ"ג ע"ב האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכן מקולקל במעיו ועתה קשה ממ"נ אם ירד המן לטפים והם אינם יכולים לאכול כשיעור הזה א"כ הוי נותר ובמן כתיב אל יותר ממנו והגדולים אינם יכולים לאכלו דהוי רעבתן ואם לא ירד מן להם א"כ ע"כ אכלו משל אבותם והוי האבות מקולקל במעיו וצ"ע, והיום ראיתי שידידי הרה"ג מבאהפאלי בעמודי אש קונ' דברים אחדים סי' ל"ט תמה עליו ועל חדושי הרז"ה שנסתפקו אם ירד המן לקטנים הלא ש"ס ערוך ביומא שם שהמן הי' מברר אם בן ט' לראשון וכו', ולפע"ד מהא לא אריא דאפשר משהגדילו דוקא חיה נראה ממי הוא אך לדעתי הוא ש"מ ערוך שם ממ"ד כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש לנערים לחם לזקינים שמן לתינוקות