מור ואהלות סא

לחוש שיתנגב הדם וא"כ מדוע יפקעו ממנו המצוה. וי"ל דאף שאין עונש גם בעידן רתחא כשאינו מכסה תיכף אבל לכתחילה צריך ליזהר בזה לכסות תיכף, ואף שלטעם החינוך הנ"ל י"ל דכל שלא נשתהה שיעור הראוי לאכילה לא נתחייב בכיסוי מ"מ י"ל דשמא ישכח עד שיתנגב ויתבטל המצוה עי' פר"ח סק"ט ותשו' צ"צ סי' קט"ו ועי' או"ח סי' קע"ח ס"ב דלכתחילה לא יעקר ממקומו בלא ברכה דשמא ישכח מיהו לצורך מצוה עוברת מותר [ועי' מ"ש באות כ"ה כ"ח] וה"נ עפ"ז כשאינו מכסה תיכף הרי דאינו זהיר במצוה ושוב ניתן רשות לאחר לכסות, וצ"ע אם השוחט הולך לקיים מצוה עוברת אפשר דאסור האחר לכסות [ועי' מג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א מה שהאריך בכה"ג אם יכול להניח מצוה אחת בשביל אחרת ואכמ"ל] רק כשיש לחוש שיתנגב הדס. ובזה נבין דברי הש"ס חולין פ"ז ושפך וכיסה מי ששפך יכסה שפך ולא כיסה וראהו אחר מנין שחייב וכו' תניא אידך ושפך וכיסה במה ששפך יכסה וכו' שלא יהו מצות בזויות עליו תניא אידך ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסנו מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וכו', ולכאורה קשה דתניא אידך השני למותר דכבר כתב ת"ר מי ששפך יכסה וכן קשה איך נדע ב' דברים ממקרא אחד ועי' מ"ש באות כ"ב אם ב' הדברים אמת שלא מצד הספק. ונלפע"ד דהכי פרושו שממה ששנינו שלא יהיו מצות בזויות עליו נדע דגם כשלא כיסה אחר בדיקת הסכין והריאה הוי מצות בזויות עליו וזהו מרמז במ"ש הוא יכסנו פי' תיכף לשחיטה ובאם לאו הרשות נתונה לאחר לכסות כי מצות בזויות עליו וזה אסור דכתיב ושפך וכיסה במה ששפך וכו' וה"ה זה, ולזה אמר מעשה באחד ששחט וקדם חבירו ולכאורה הול"ל ובא אחר אלא דהורה לנו דקדם תיכף לבדיקת הסכין ולזה חייב אבל אח"כ אף שעדיין לא נתנגב לכ"ז אינו חייב מטעם שמצות בזויות על השוחט וזהו הפי' של ת"ר מי ששפך יכסה פי' אף בזמן מופלג סמוך לשיתנגב כעיקר הדין לכל זה הוא קודם כשרוצה לכסות אבל כשלא כיסה אז החיוב על הרואה לכסות לא רשות

ואגב אציג מה שהשבתי לק' פלונית ע"ד טענתם להעביר השו"ב שלהם ע"פ הגבית עדות שלהם שאינו נזהר לכסות הדם כל היום אף שיתנגב וזה ראו העדים כמה פעמים והנה לכאורה לפי מ"ש הש"ך יו"ד סי' כ"ח והתב"ש שם דהיכא שהשו"ב פרוץ בכיסוי יש לאסור השחיטה להעובר, וכן מוכח מהנ"ל דקרי בכה"ג מצות בזויות עליו עד שרשות לאחר או חובה ליקח מצות כיסוי לעצמו מן השוחט א"כ כ"ש שרשות או חובה ליקח מן השו"ב כל ענין חזקתו שלא ישחוט שוב לכתחילה אך לדינא מלבד שהגב"ע לא היה בפני בע"ד ומפורש בהגהת רמ"א בח"מ סי' כ"ח סט"ו דכשרוצים לענוש אחד אין לקבל העדות אלא בפניו עוד י"ל דפרוץ לא שייך רק בדבר ברור לכל משא"כ בנ"ד שאפשר סבור שלא יתנגב ולא שייך רק אם ברגע אחרונה שיתנגב אמרו לו העדים שיזהר לכסות והוא עבר ע"ז כמה פעמים ולא בנ"ד ע"כ די לו בקד"ח. ועי' ש"ע הגאון מהרש"ז סי' ב' בק"א ואכמ"ל]

נמצא תוכן הענין כך לדינא. א' השוחט לכתחילה יכסה תיכף אחר הבדיקת סימנים והסכין ובחיה אחר בדיקת הריאה ובקדם אחר וכיסה חייב לשלם לו כשנמצאת כשרה. ב' באם לא כיסה תיכף רשות נתונה לאחר לכסות ויפטור אך שהשוחט קודם. ג' כשיש לחוש שיתנגב גם אז השוחט קודם וכשאינו מכסה החיוב על האחר לכסות [וכשהתרו בו ועבר כמה פעמים אז אף שבע"כ האחרים כיסו יש לאסור שחיטתו.] ד' כשהלך השוחט לקיים מצוה עוברת ולא נתנגב עדיין י"ל דאין רשות לאחר לכסות ובכיסה פטור דשמא היה השוחט שוכח ועי' מ"ש באות ל'. ה' להנ"ל דמעיקר הדין אין החיוב עליו לכסות תיכף י"ל בדין המוזכר בסי' כ"ח סט"ז בשוחט לחולה בשבת אין לפסוק כהי"א רק אפילו יש לו עפר מוכן אין לכסות דיכול לכסות בערב ועי' תפארת למשה שכ"כ ועי' ביאור הגר"א שם דלא כהתב"ש. ונ"ל להכריע דדוקא ביודעים שלא יתנגב הדם אז שב ואל תעשה עדיף דיש חשש קרובה לטועה שיאמר שמותר גם בעפר שאינו מוכן כמו שחששו בכוי משום התרת חלבו אף בעפר מוכן וליתר שאת יבקש מאחר שיזכירו עי' מ"ש הרב פת"ש סי' י"ח סק"ב בשם תשו' זכרון יצחק דאף שיעמיד אחר אצלו להזכירו לא מהני אף דבא"ח סי' ער"ה בקריאה לאור הנר בשבת התירו בכה"ג דמצוה הוא ועי' נחלת צבי סי' רס"ב [אך להזכרון יצחק החיוב לכסות תיכף כנזכר בסמוך] ובחדושי לחולין דף ב' תוס' דבור המתחיל שמא יקלקלו כו' הארכתי ואין כאן מקום להאריך, אבל כשיש חשש שיתנגב הדם יעשו כהתב"ש. ובמ"ש לעיל החשש שמא ישכח י"ל דברי המחבר בסי' ס"א ס"ה אף שמותר לאכול מ"מ מצוה להפרישם מיד עי' פר"ת וי"ל בפשיטות דשמא ישכח ונבין דבצורך מותר לאכול כך כמ"ד בחולין ל"ג הרוצה שיבריא חותך מביה"ש ואכלו מיד שת"נ פי' ואפילו בלא הרמו וכן ביו"ט כשיש שיעור לאכול כזית מבית טביחתה ועי' בנחלת צבי שם ומ"ש באות מ"ג ואכמ"ל

כח (תשובה לח"א שי"ל לרמב"ם אסור היחוד מה"ת קודם הברכות. אם מקרי חופה לרמב"ם בסמוך לוסת ואם מותר הבעילת מצוה אז לכאורה חלוי בפלוגתת הב"ש ושעה"מ. טעמים שהתירו ביוצא לדרך טפי ממידי אחרינא. ראיות מיעקב אבינו. בהולך לדבר מצוה אסור לשמש סמוך לוסת. באיסורי עשה מותר שאר קריבות מה"ת. ב"מ אסור סמוך לוסת והחופה והיחוד מותר. גם לב"ש לא הוי חופה כשראתה אח"כ. אם יש סכנה בטובלת ואין בעלה בא עליה

) אציג כאן מה שהשבתי לחכם א'. ע"ד שאלתו לשיטת הרמב"ם שצריך לברך ברכת חתנים קודם נשואין וכמ"ש הב"ש אה"ע סי' ס"ב משום דס"ל חופה היינו יחוד ואסור להתיחד בלא ברכות דהלא מ"מ ברכות אין מעכבין עי"ש, הנה לפע"ד עדיין לא פשיטא כל כך עי' כתובות ז' ועי' מס' כלה מנין לברכת חתנים מה"ת וא"כ אפשר דמעכב ג"כ ועי"ש במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואפשר דהכי פרושו כמו נדה אסורה לו ביחוד ג"כ כשלא בעל עדיין ה"נ בלא ברכה אסור גם היחוד מה"ת וחמיר משאר פנויה דלא כפי' דש"י ור"ן שם

ומה שחקר אם הוי חופה שאינה ראויה לביאה בכלה שנכנסה לחופה בעונה הסמוך לוסת לרמב"ם דחופת נדה אינו קונה או אפשר דגם הביאה מותר אז כמו שהתירו ביוצא לדרך עי' יו"ד סי' קפ"ד ס"י וה"נ בבעילת מצוה ונוסף ג"כ משום דהוי ליל טבילה. הנה לכאורה י"ל דתלוי בפלוגתת אחרונים דלהב"ש סי' ס"א סק"ב בשם המ"מ דאף לרמב"ם מ"מ כשהיה החופה תוך ז"נ של חימוד שאינו רק חשש שמא ראתה מהני החופה ונראה משום דהוי רק מדרבנן, ולפ"ז גם במצאה כתם אחר טבילתה מחימוד היה, וא"כ ה"נ בסמוך לוסת שהוי רק חשש שמא תראה הוי חופה ובפרט שי"ל שגם הביאה מותר בסמוך לוסת בבעילת מצוה דלא גרע מיוצא לדרך וכן ראיתי במקנה בק"א שם שכ"כ וכ"כ בפשיטות בשם אריה חיו"ד סי' מ"ג וכן עלה על דעת השואל בנוב"י מה"ת סי' קי"ז ובפרט שהוא ל"ט וא"כ כ"ש דהוי חופה. אבל לשיטת השעה"מ בהלכות אישות פ"י בקונ' חופת חתנים ס"ו שהוכיח דגם כשאינה ראויה לביאה מדרבנן אינה חופה וכ"כ במקנה קדושין ל' בא"ד ונ"ל לפר"ש עי"ש י"ל דאה"נ בסמוך לוסת אם יש איסור דרבנן על הבעילה לא מקרי חופה, ובפרט לשיטת הנוב"י מה"ק סי' נ"ה