מור ואהלות ס

באמצע מצוה אחת עי' מגן גבורים סי' ס"ח ועי' ק"ס בהשמטות לשנות חיים תשו' נ"ב וכדבריהם מוכח בש"ס עי"ש. אלא ע"כ דאף מדרבנן א"צ סמיכות, ומהתימה על מ"ש הפת"ש שם סק"ב בשם תשו' זכרון יצחק שהוכיח דהרמ"א דקדק בלשונו עוף להוכיח דעיקר מצות כיסוי תיכף לשחיטה. ועי' ס', אשל אברהם סעיף ג' שם שציין לעיין בח"ב מנ"ש ססי' מ"ז אי יש לכסות הדם בברכה כששהה כ"ש ועי' תשו' בית יעקב סי' ס"ו ולפעד"נ דהלא מרמ"א משמע בהיפוך וכנ"ל, והאי דנקט עוף משום דשכיח יותר מן חיה עי' מ"ש באות נ"א ועי' תוס' חולין ק"ד ע"ב ד"ה עוף ותוס' יו"ט דאה"ש פ"ג משנה ג' ולמה לו לכתוב שניהם. אך גם על הנ"ל יש לחקור דנהי דלא בעינן תכיפות וראיה דלא חשיב ליה בברכות מ"ב ד' תכיפות תיכף לשחיטה כיסוי וה"ט דממילא צריך בדיקת הסכין והסימני' וכן בחיה יש בדיקת הריאה דשמא תמצא טריפה והוי ברכת הכיסוי לבטלה אבל סמוך לבדיקת הסכין והריאה מ"מ י"ל דאפשר צריך, אך י"ל דא"כ הדרא קושיא לדוכתא יחשוב תיכף לבדיקת הסכין והריאה כיסוי אלא ע"כ דאין כאן שום סמיכות וזה דלא כפלתי סי' כ"ח סק"א שכתב דאם לא כיסה תיכף הוי מבטל מ"ע ועי"ש שמוכרח לזה דאל"כ תקשה אמאי דהקשה הרא"ש על ואין שוחטין הכוי ביו"ט לקבל הדם בכלי וימתין עד הלילה ויכסהו ותירץ דאין מקבלים דם בכלים ואמרינן בביצה ח' וודאי כי עביד כתישה אתא עשה ודחי ל"ת וקשה איך ס"ד דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דיו"ט הלא אפשר לקיים שתיהן דיקבל הדם בכלי ויכסה בלילה כשיעבור יו"ט ואי דאין מקבלין דם בכלים הלא זו רק גזירה דרבנן ומה"ת משרא שרי אבל לפ"ז דמצות כיסוי תיכף ניחא דא"א לקיים שתיהן כשיקבל הדם בכלי דמצות כיסוי תיכף ולכך הוי סד"א דידחה עשה לל"ת עכ"ל ועי' פר"ח סק"ט. ונחזי אנן לדינא אם כנים הדברים דהנה בפסחים מ"ז פרכינן למ"ד דאמרינן הואיל מהך דיש חורש תלם א' וחייב עליו משום ח' לאוין ואי אמרת אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וכתבו התוס' ד"ה אחרישה דמיירי בכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר יתנגב הדם ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי בשאינו יכול לקפלו וליטלו דאל"כ לא שייך כאן שידחה עשה לל"ת כרשב"ל שאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו', והנה מזה נראה ברור דביכול לקפלו וליטלו אינו דוחה דאין החיוב עליו לכסות תיכף ואין זה כמבטל המצוה וכנ"ל. אך יש לחקור אם רק מה"ת אין חיוב עליו לכסות תיכף או אף מדרבנן, והנה לכאורה מוכח מכאן דהך דרשב"ל מה"ת אינו דוחה ביכול לקיים דאי רק מדרבנן אבל מה"ת דוחה אף ביכול לקיים שניהם כגון ביכול לקפלו א"כ אפי' תימא דמיירי ביכול לקפלו מ"מ פריך שפיר כיון דמה"ת אמרינן הואיל אף בכה"ג א"כ אמאי לקי אחרישה נימא הואיל ומדכתבו התוס' דמיירי בא"א לקפלו מוכח דס"ל דהך דרשב"ל דינא דאורייתא הוא. והנה עפ"ז י"ל דרק מה"ת אין החיוב עליו לכסות תיכף וביכול לקבלו אינו דוחה אבל אה"נ מדרבנן אינו יכול להמתין לקפלו כי החיוב עליו לכסות תיכף ולכל זה מקרי יכול לקיים שתיהם מה"ת וכדברי הפלתי הנ"ל ועכ"פ מדרבנן, אך המעיין בתוס' מנחות מ' ד"ה כיון דאפשר במינם בתירוץ האמצעי דמה"ת דוחה שפיר אף ביכול לקיים שניהם רק מדרבנן אינו דוחה א"כ ה"נ ע"כ מדרבנן אינו דוחה ביכול לקפלו ומוכח דאף מדרבנן אין החיוב עליו לכסות תיכף דאל"כ שוב גם מדרבנן אינו יכול לקיים שתיהם אף ביכול לקפלו ולישב הקושיא הנ"ל כיון דמה"ת דוחה אף ביכול לקיים שניהם א"כ אפילו ביכול לקפלו מ"מ פריך שפיר אמאי לקי נימא הואיל וחזי י"ל לפי מ"ש המל"מ הל' שופר פ"א ה"א דהואיל דאיסורא לא אמרינן עי"ש ולפ"ז י"ל דאף אם איסור דרבנן על זה שאמרו דביכול לקיים שניהם אינו דוחה לא מקרי הך חרישה חזי. וראיה לזה ממ"ש הרמב"ם הל' נערה בתולה פ"א הל' ה' היתה אנוסה זו אסורה עליו ואפילו שניה הרי זה לא ישאנה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ועי' כ"מ שם מדכתיב ושמרו את משמרתי וכל מילי דרבנן אסמכוהו על לאו של לא חסור שפיר אימעוט שניה מן ולו תהיה לאשה הרי אף באיסורא דרבנן מקרי אינו ראוי לו מה"ת עכ"ל, ועי' רבבות אפרים ברכות י"ט ועי' ארצות החיים להג' מקעמפענע סי' ג' שהחליט בדעת הרמב"ם שדיני התורה נמשכים אחר גזירות חז"ל ע"פ י"ב ראיות ועי' שם ישראל פאה פ"ה שהוסיף עוד ו' ראיות. ואמנם לעשותו כלל מוחלט בדעת הרמב"ם א"א ועי"ש דיש כמה ראיות להיפוך, ועי' מלוא הרועים שכתב שזה מבוכה רבה בכמה מקומות אין ספורות למו שסותרים זה את זה [ועי' מ"ש באות ה' ט' י"א כ' ל"ו ועוד בכ"ד שנוגע לענין זה] ועי"ש מ"ש חלוקים בזה, וחילוק א' דהיכא דאין טעם מפורש מצד האיכות כמו בכיסוי דכך לי הנאכל מהאינו נאכל ואין תפיסה רק מצד השם כיון דמה"ת ראוי אף שאסור מדרבנן מקרי ראוי ולפיכך פרכינן בר"פ השוחט ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי פטור עי"ש, והנה מ"ש שאין טעם באיכות נעלם ממנו מ"ש החינוך מצוה קפ"ז דמשרשי המצוה ראוי לנו לכסות הדם טרם נאכל הבשר כי גם בהן נקנה קצת אכזריות בנפשינו לאכול הבשר והנפש ישפך לפנינו וכל שאינו דרך תחנונים רק בדרך פירוש אין בזה משום עושה מצות של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות עי' רמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"ז ומעשה רוקח שם ותויו"ט ברכות פ"ה מ"ג] ועפ"ז י"ל דבשאינו ראוי לאכול אף מדרבנן פטור מכיסוי [ובזה יחישב הקושיא דנבעי אף חיה ועוף הטמאין כיסוי דיאכל הנאה משמע וכ"ש טריפה עי' אור זרוע סי' שפ"ח ועי' תוס' חולין פ"ה, ד"ה ור"ש ולפי טעם החינוך ניחא שאין בזה אכזריות כל שאין אוכלים ממנו] ועי' חולין פ"ה ראה רבי דר"ש בכיסוי הדם דכתיב אשר יאכל ושנאו בלשון חכמים והלא בפירוש פסק הרמב"ם בה"ש פי"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מכיסוי דכתיב אשר יאכל והאי לאו בר אכילה הוא עי"ש בגמ' ונראה מרמב"ם פ"ב שם ובהל' מ"א פ"א ובהל' גניבה פ"ב דחולין שנשחטו בעזרה איסורן רק מדבריהם הרי דלרמב"ם אף שאין איסורו רק מדרבנן פטור מכיסוי וקשיא הך דר"פ השוחט. אך דלאמת בזה י"ל דהיכא דאתמר דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי או ראוי מה"ת אתמר ואין בידינו לדמות בזה. עכ"פ אם נאמר דמקרי ראוי מה"ת כשיש איסור מדרבנן יהיה הדק"ל כנ"ל כיון דמה"ת דוחה אף ביכול לקיים שניהם נימא הואיל וחזי אף ביכול לקפלו וי"ל ע"פ מ"ש התוס' בביצה ח' ד"ה, א"צ אלא לעפרה דמשום שמחת יו"ט מותר וא"ת למה לי דקר נעוץ ותירץ דמ"מ צריך להיות מוכן כלומר דחד איסור דרבנן מתירין אבל תרי איסורי דרבנן לא שרינן כן י"ל דתרי איסורי דרבנן מקרי אינו ראוי ובזה הוי תרי דרבנן א' שהחיוב מדרבנן לכסות תיכף ב' לקבל הדם בכלי הוי איסור דרבנן ולפיכך א"א לקיים שתיהם מקרי ע"כ הוי סלקא דעתך דעשה דכיסוי דוחה הלא תעשה אך מהך דמנחות הנ"ל משמע דגם מדרבנן א"צ לכסות תיכף. וראיתי בשו"ת בית אל ח"ב חדר נ"ז להוכיח כפלתי ממ"ד בחולין פ"ד דאין ספיקא דוחה יו"ט מק"ו והלא בלא"ה אינו דוחה מצד ס"ס שמא אין חיוב בכיסוי ואת"ל חייב שמא יהיה ניכר הדם בלילה ויכסה אז אלא ע"כ דהמצוה לכסות תיכף, ולפעד"נ דמי לא משכחת כשרואין שהדם יתנגב כשימתין ואפ"ה אין מכסין מק"ו ועי' מ"ש באות ל"ז ואכמ"ל

ויש לי מקום עיון עפ"ז במ"ר דאם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסותו ועי' פר"ת סי' כ"ח ס"ק י"א דאם אחר שיעור בדיקת סימנים וסכין ובחיה הריאה ולא כיסה וראהו אחר רשות בידו לכסות והלא להנ"ל אין חיוב על השוחט רק כשרואה שיש