מור ואהלות נט

דפשיטא ליה שם בפדיון הבן דאף בכלו חדשיו יותר ממחוסר זמן לקרבן עי"ש ועי' דברי מרדכי על יאיר נתיב דף ד' ע"ג וע"ש] אולם ראיתי במהרי"ט קדושין שם וז"ל דפדיון לעולם ליתא בשבת ולפעד"נ דכיוון אפילו בכה"ג וי"ל טעם דקודם שבת אכתי לא מטי חיוביה א"כ נסתר עצה הב' של התה"ד לפדאו בע"ש שיוחל הפדיון בשבת כיון דאז אכתי לא נתחייב וכן עצה א' לפודאו בשבת בכלי כסף י"ל כיון דקימ"ל דאין מלקין מכות מרדות בשבת א"כ שוב אין כופין אותו ביום השבת והוי דינו כתוך יג"ש לענין זה ולפיכך אין פודין אותו בשבת וכ"ש בכסף ממש העמידו דבריהם לבטל גם מ"ע בשוא"ת. ועל פי חילוק הנ"ל י"ל דמ"ש התוס' במוע"ק סוף דף ח' דספק אם מותר לעשות סעודת פדיון הבן שלא בזמנה במועד ועם האמור לאחר יג"ש שהדין שכופין לאב אז הוי דינו כמילה שלא בזמנה עכ"פ שבכל יום זמניה הוא ומותר לעשותה במועד וה"נ בפדיון תבן וכן י"ל דידחה התענית של עשי"ת עי' מג"א סי' תקס"ח סק"י [דגם כשחל ל"א בשבת אז ביום א' מקרי שלא בזמנה אף שהמניעה לא מצידו וגם בזה צ"ע כיון דחז"ל או אחרונים אפילו אסרו ביום ל"א כשחל בשבת א"כ זמנו לאחר השבת והיטב אשר הקשה הדגמ"ר על המג"א שם דנ"ל דיעשה עכ"פ גוף הפדיון והסעודה בליל מ"ש עי"ש ועי' שעת"ש שם ואכמ"ל] וכן י"ל לענין ת"צ הנדחה להסוברים דגם בפדיון הבן האב והכהן לא ישלימו ובשלא בזמנו ישלימו עי' שעת"ש תקנ"ט ס"ק ט"ו ובכה"ג לאחר יג"ש י"ל דלא ישלימו וכן יהיה נפקא מניה לענין ע"ש בפדיון הבן שעבר זמנו עי' מג"א סי' רמ"ט סק"ה: ובכה"ג מותר, ועי' אשל אברהם תקס"ח סק"י סיים דפדיון הבן אף שלא בזמנה מ"מ נקרא סעודת מצוה וצ"ע דבשע"ת תקנ"א ס"ק ל"ג הביא דעת החולקים גם במילה שלא בזמנה אך בכה"ג לאחר יג"ש י"ל דהוי סעודת מצוה שיהיה מותר לאכול בשר אף בשבוע שחל בו ט' באב. וכן י"ל נ"מ לנודר שלא לאכול בסעודת מצוה בכה"ג אפשר מותר ועי' יד אפרים סי' תקס"ח ונחלת צבי יו"ד סי' רס"ב וצ"ע בכ"ז

וראיתי להזכיר מ"ש בסידור הג' יעב"ץ דנותנים הפדיון הבן לחבר ולא לע"ה באפשר למצוא ת"ח במשך איזה ימים, וצ"ע דהרי דמי לשאר מתנות המבואר ביו"ד סי' ס"א דנותנים לחבר ועי' תוס' חולין, ק"ד וק"ל והרשב"א והר"ן בחידושין דא"צ לעכבם עד שימצא חבר ועי' תשו' בית יעקב סס"י קמ"ב דאף אם החבר במקום קרוב אין להמתין עד שיבוא וא"כ ה"נ, ובפרט לפי מ"ש בפרי תואר שם סק"ה וז"ל אולי דטעמא הוא לפי מ"ד חז"ל פסחים מ"ט דע"ה אסור לאכול בשר ולהכי משום חשש ולפני עור לא תתן מכשול צריך לתנם לחבר ואי ליכא חבר דשרי דאמרינן משום דאפשר דכהן זה יתנם במתנה לחבר או ימכרם, עכ"פ כ"ש בנ"ד לענין פדיון הבן יותר קיל לתתו לע"ה משאר מתנות דכאן ליכא חשש לפני עור [הן אמת דדברי קדשו של הפ"ת צ"ע דלפע"ד אף שחז"ל קראו אסור הוא רק בדרך הפלגה שיתרחק מזה וקרא אסמכתא בעלמא דאל"כ היו מביאין בעלי הש"ע זה הדין לאיסור ואל"כ איך מוכרין לע"ה בשר הא עוברין משום לפ"ע, ובפרט לפי מ"ש בדרך הדרוש ע"פ מ"ש רבינו בחיי בס' שלחן של ארבע שער השני טעם הדבר שע"ה אסור לאכול בשר מפני שאין לו נפש השכלי רק נפש התנועה א"כ אין דוחין נפש התנועה מפני נפשו עי"ש, ולזאת מצאתי תקנה שבאם טועם חבר מן השחיטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ונדחה עבורו נפש התנועה ושוב מותר גם לע"ה לאכול א"כ אין כאן סברת הפ"ת דלפיכך צריך ליתן המתנות לחבר משום דע"ה אסור לאכול בשר דהלא אף אם יטעם ישראל חבר ממנה שוב הותרה לכל, וכן כשנשחטה לכבוד שבת לכ"ע הותרה עי' בס' בני יששכר מאמרי שבתות מאמר י' אות ד' ועי' בס' בוצינא דנהורא ואכמ"ל. עכ"פ מהיכן למד היע"בץ לדחות הפדיון עד שימצא חבר, ואין לומר משום סברתי הנ"ל דאין כופין ויכול האב לסלק מעליו המצוה בלא"ה דהלא היעב"ץ בעצמו ס"ל דכופין כנ"ל לזאת דבריו צ"ע ועי' פר"ת שם סק"ח ואכמ"ל. וע"פ כל הנ"ל יתישב קושיתינו באות כ"ג דמדוע אין מברכין לפדות כמו במל בנו דלא דמי דכאן יכול לסלק מעליו המצוה גם עתה כשנשא בת ישראל שלא היה לה בנים] כנ"ל עד שיגדיל בנו, ולא קשה דא"כ עכ"פ כשהגדיל הבן ופודהו אביו יברך לפדות כי אז אינו יכול לסלק מעליו המצוה כשאין נכסים להבן, ואפשר משום לא פלוג בין שיש נכסים להבן שאז יכול האב לסלק מעליו המצוה, או לא פלוג מקודם שהגדיל

כז (ישוב למה שאין מברכין לכסות הדם. ראיות דאין חיוב לכסות תיכף אחר השחיטה. השגה על זכ"י ופלתי. מתוס' פסחים משמע דאין חיוב לכסות תיכף. י"ל דמדרבנן יש חיוב ומתוס' מנחות משמע דגם מדרבנן אין חיוב חקירות בענין מה שאינו ראוי מדרבנן אם מקרי א"ר מה"ת. השגה על מלוא הרועים. י"ל קושית א"ז ממ"ש החינוך, חקירה דב' אסורי דרבנן מקרי אינו ראוי. השנה על תשו' ב"א אם תיכף כשלא כיסה השוחט מחויב הרואה לכסות. ראיות דלכתחילה יכסה תיכף. חקירה וביאור בחולין פ"ז. ה' חלוקי דינים בענין כיסוי והכרעה בפוסקים. ביאור המחבר בסי' ס"א) ועל פי זה יתיישב ג"כ הקושיא שכתבתי באות נ"ב מדוע אין מברכין לכסות הדם דגם שם אין החיוב עליו לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט ויוכל לסלק מעליו המצוה עד שעה שיש לחוש שיתנגב הדם וכדומה שלא יוכל שוב לקיים המצוה עי' משבצות יו"ד סי' כ"ח ס"ק י"ג שכתב כן ולפיכך מברך על כיסוי אף במכסה ברגע אחרונה שיש לחוש שיתנגב הדם מטעם לא פלוג וכנ"ל באות הקודם לענין פדיון ועי' מ"ש באות כ"ג. וראיתי לחקור בזה אם דברי המשבצות בזה שאינו מחויב לכסות הדם תיכף נכונים להלכה ובפרט שהוא מלתא דשכיחא. וי"ל ראיה לדבריו ממ"ש הרמ"א שם סעיף כ"א תקנת הגאונים למצות הדם בבגדו וכמ"ש בד"מ שיכול לברך אף שאינו גומר הכיסוי עד לאחר זמן עי' ט"ז וש"ך שם וראיתי בא"ז הגדול ח"א סי' שצ"ו שכתב ע"ז וקשה יניח הדם בכלי או בסנדל עד שיגיע למחר למקום עפר ויכסנו דא"ר שחט צפור מעי"ט אין מכסין דמו ביו"ט הא בחול מכסין למחר ותו דתניא בתוספתא השוחט בספינה כיון שהגיע ליבשה אם הדם קיים חייב לכסות ותירץ דהכא מיירי כשחיישינן שמא יתייבש הדם ולא יהיה ראוי לכיסוי דהכי משמע וכסהו בעפר שיכנס לתוך העפר ואם יבש אינו נכנס לתוך העפר [עכ"פ מזה משמע דדם יבש וודאי פטור מכיסוי] וקשה דאיך יברך דמ"ש מגבבא דעמרא שאין מכסין בו וי"ל דהכא מיירי שחוזר וסוחט הו"ל כיסוי מעליא עכ"ל עי"ש. עכ"פ מזה משמע דהיכא שאין לחוש שיתנגב מותר לכסות גם למחר דאינה חיוב תיכף ובאמת לא אוכל להבין דאם חשש שמא יתייבש שוב לא יהיה חוזר וסוחט ואם יסחטהו ע"י מים א"כ ה"ה כשיתייבש כך ירככהו עי' מים עי' ריש פ' דם הנדה ודוחק לחלק דכשיהיה נבלע בבגד לא יתיבש כל כך משיהיה מונח כך וצ"ע. עוד י"ל ראיה ממ"ש הרמ"א בסי' י"ט ס"ד דמותר לדבר בין השחיטה לכיסוי וכמ"ש הט"ז משום דס"ל בריש סי' כ"ח דכיסוי הוא מצוה אחרינא מן השחיטה ועתה אם תאמר דצריך תכיפות כמו סמוך גאולה לתפלה א"כ אף בדיבר מצרכי השחוטה וכיסוי וכ"ש בד"א וכן אפי' לעמוד בשתיקה הוי הפסק ויהיה אסור, דיותר גרע אם הם ב' מצות וצריכים תכיפות מהפסק