מור ואהלות נח

אביו לסלק המצוה מעליו עד שיגדיל הבן כשיעור י"ג שנה שמא יהי' לו נכסים אבל אם הגדיל ואין נכסים להבן כופין לאביו וביש להבן ואין רוצה ואביו לפדותו כופין להבן ובחנם השיגו הח"צ. ונלפע"ד להסביר הדבר ע"פ מ"ד ביבמות כ"ו למיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן ועי' תוס' יומא ב' ד"ה וחכמים אומרים וא"כ אביו יכול לסלק מעליו המצוה לעת עתה עד שיגדיל כי ביטול המצוה לגמרי אין כאן כי אם אפילו ימות בנו קודם שיגדיל בכל זה יכול לפדותו עי' בכורות מ"ט, וברמ"א ש"ה סי"ב הציון טור והוא משנה שלימה והנה ראיתי בחינוך שם וז"ל וטוב, על זה ולא פדה בנו משעברו עליו ל' יום אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זאת ואוי לו שנשא עונו על נפשו ואע"פ שאין למצוה הזה זמן קבוע דבכל שעתא ושעתא אחר ל' זמנה הוא אעפ"כ חכם לב יקח מצות ויקדים ויעשה אותם מיד וחפץ ה' בידו יצלח עכ"ל. והנה מ"ש דבטל עשה כשמת מה מאוד קשה דבשלמא בלקח האם על הבנים ומתה קודם שילוח ביטל עשה דא"א עוד בשילוח משא"כ הכא הלא יכול לקיים המצוה בברכה ומה זה עון שנושא על נפשו, וכן הלא סותר עצמו ממ"ש אח"כ דאף שאין להמצוה זמן קבוע משמע שיכול לסלק מעליו המצוה ולא חיישינן לשמא ימות. ע"כ נלפע"ד כמ"ש לעיל אות י"ז דמזוזה וכדומה דומה לציצית שאף שיכול לסלק מעליו המצוה מ"מ בעידן רתחא יש עונש וה"נ יכול לחלות דבעון זה מת, ובספר חסידים סי' של"ד כתוב מעשה באחד שנטה למות וצעק תפדוני כי היה בכור ופדאוהו וחי כ"ח שנה אח"כ (וצ"ע אם היה נשוי ולא נפדה ומת אם מצטרף לדונה כקטלנית עי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז') ועי' בהקדמת זוה"ק דף י"ד פקודא תריסר ואפ"ה לא קשה שיברך לפדות מש"ה כמו להתעטף בציצית דהתם לעולם עליו העונש בעידן רתחא משא"כ בזה שאינו רק עד שיגדל הנער] וכן כשמת האב לא נתבטל המצוה לגמרי כי יכול לפדות עצמו כשיגדיל ולמיתה דתרי לא חיישינן משא"כ בנוטל האם על הבנים [אף אם צריך לטהר המצורע בצפור השלוחה לכל זה לא יטהר בו וישלחנו אח"כ כי] חיישינן [שבהתעסקות הטבילות במים חיים וכדומה] שמא ימות הצפור או הנוטל ויתבטל המצוה ובזה יש קצת טעם למ"ש באות י"ט לענין דיעבד בהשלוחה]. עכ"פ כשיש נכסים להבן משהגריל נתרוקן חיוב [וזכות] האב כשלא רצה לפדותו ומוכרחים אנחנו לפרש לשון החינוך הנ"ל דלפי הדומה חייב האב לעולם לפדות בנו ואפילו אחר שהגדיל פי' כשאין להבן נכסים דוקא ועי' יו"ד סי' רנ"ב סי"ב ואכמ"ל ואם שכופין להאב כשיש לו נכסים והבן הגדיל ואין לו עדיין אף שכשימות א' מהם לא יבטל וודאי המצוה לגמרי כל שכן בשיש נכסים להבן שנתרוקן חיוב [וזכות] האב כשלא רצה לפדותו בוודאי כופין להבן כי שמא ימות ותתבטל המצוה לגמרי. והארכתי קצת בענין זה כדי שתדע שדברי המשכן בצלאל שם שכתב דאין כופין להבן עד קודם מותו דחוין מהלכה ומסברא כי שמא ימות בפתע כמו בשילוח הקן. ועתה נתישבו הקושיות קושיא א' ב' י"ל דמיירי בבנו גדול ואין לו נכסים שכופין לאביו ואין יכול לסלק מעליו המצוה והתוספתא לא פליג בזה שגרס פדיון עצמו ולעלות לרגל כי מחד טעמא הוא דבפדיון עצמו בוודאי לא יכול לסלק מעליו המצוה, קושיא ג' לק"מ כיון שכבר הגיע הזמן שלא יכול לסלק מעליו המצוה ונשתעבד לכהן לא יכול להפקיע שיעבודו בשביל עולת ראיה דאכתי לא מטי זמניה, קושיא ד' לשון עבר האב דבוודאי חביבה מצוה בשעתה עי' חולין נ"ד וכלשון הרא"ה הנ"ל, קושיא ה' כבר ישבתי והכל ניחא בס"ד. ועי' מ"ש לישב הקושיות מפדיון הבן וכיסוי הדם באות כ"ו כ"ז: כו (ראיה לס"ה בפדיון הבן בחוה"מ. אם יכול לפעמים לפדות בשויו"ט. הערות שונות בזה. אם פה"ב מקרי זמ"ג. סתירה לעצות התה"ד. ששה נפ"מ בזה צ"ע על היע"בץ ופר"ת. הערות אם ע"ה מותר לאכול בשר. נתישב הקושיא מה שמברכין על פדיון ולא לפדות

) ואם כנים אנחנו לחלק בזה דקודם שהגדיל הבן אין כופין לאב לפדותו משא"כ לאח"כ יהיה בזה קצת סמיכות לבעל ספר המצות המובא בסי' ש"ה סי"א שלא לעשות פדיון הבן בחוה"מ מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, ולכאורה קשה דאיך ס"ר בסברא קלה כזאת לדחות מ"ע של תורה אך כיון דיכול לסלק מעליו המצוה א"כ לא דמי למילה ורצה לדמותו לסעודת אירוסין עי"ש, ועי' ש"ך שם ס"ק ט"ו דהמנהג לעשות וי"ל דלכתחילה כולי האי לא מאחרינן המצוה. ועי' בתשו' דת אש סי' י"א דאם חל ל"א ביו"ט שהוא יום ה' ויצטרך להמתין עד יום א' לא מאחרין ופודין ביום ל' אף דג"כ יכול לסלק מעליו המצוה אך שהוא מה"ט דכולי האי לא מאחרין, ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' תס"ו כשחל יום ל' בשבת ולפעד"נ דט"ס וצ"ל ל"א כמ"ש בתה"ר סי' רס"ט ומ"ש בסופו ביום נ"א הוא פודה צ"ל ל"ב. ועי' שו"ת ב"ח הישנות סי' קכ"ה וסי' קכ"ב דכשחל ל"א בא' דר"ה שבצום גדליה לא יוכלו לעשות הסעודה יפדנו בער"ה שאינו אלא מנהג להתענות עי"ש ובאחרונים. והנה בעיקר דינו של התה"ד שאין פודין בשבת אף שהחששות יכולים לתקן כמ"ש בעצמו שם בצד היתר ועי' שבו"י ח"ב סי' ק"ז ומ"ש באות י"ד אך שי"ל מה"ט דיכול לסלק מעליו המצוה וא"כ ה"נ בדינו של הב"ח אפשר שמה"ט יאחרו עד צום גדליה והסעודה אינו מעכב ואפשר לא דמי לדינו של הדת אש דשם יהיה הדיחוי ג' ימים וכאן רק ב' ימים. ובהך דינו של הדת אש שחל שמיני עצרת ביום ה' לכאורה לשיטת הרמב"ם דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט ב' של גליות ועי' ש"ך יו"ד סי' רס"ו סק"ח ובאחרונים שם וא"כ פדיון הבן דאיסור פדיונו גם בשבת לא חמיר כ"כ א"כ מדוע לא ידחה אך האמת י"ל מטעם הנ"ל שיכול לסלק מעליו המצוה ולא דמי למילה שלא בזמנה דאם היום חול חיוב עליו למולו היום ובכל רגע עובר בעשה משא"כ בזה

אך ראיתי לחקור כשחל יום י"ג שנה [או אח"כ] בשבת שאז אין יכול לסלק מעליו המצוה כשאין נכסים להבן כנ"ל לכאורה דמי למילה בשבת בזמנה ולכאורה היה צריך לעשות הפדיון בשבת, ובזה היה באפשר לדחות ראית השבו"י שם דפדיון הבן יכול להיות מעיקר הדין בשבת ממה דאיצטריך קרא בקדושין כ"ט דנשים פטורות מפדיון בנם תיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג שבשבת אסור לפדות אלא ע"כ דאין כאן לתא דאורייתא לפדאו בשבת עי"ש ולפי מ"ש אפשר דרק כשחל יום י"ג שנה בשבת מותר לפדאו אז וא"כ ליכא מ"ע שהזמן גרמא דגם בשבת מותר ורק תוך יג"ש בשבת הוי דינו כבימות החול תוך ל' שלא מקרי זמן גרמא מש"ה עי' תוס' שם ד"ה אותו ועי' אור זרוע הלכות מילה סי' צ"ו דזג"ר הוא רק כתפילין שתלוי בגוף האדם אבל מצוה שאדם מצווה על חבירו כגון מילה אע"ג דזמן גרמא הוי אמינא דמחייבא לכן איצטריך אותו וסברא הזאת י"ל ג"כ לענין פדיון הבן ועי' באות ל"ב. עוד י"ל דבלא"ה לא מקרי תוך ל' זמן גרמא דמשכחת לפדות תוך ל' והמעות יהיו עכ"פ קיימין עד לאחד ל' עי' סי' ש"ה סי"ג, או יצויר בידוע שכלו לו חדשיו דאפשר תוך ל' הוי כלאחר ל', והתבוננתי שזהו פלוגתת הראשונים רש"י ותוס' במס' ב"ק דף י"א ומנחות ל"ז עי"ש היטב ובאמת פליאה גדולה דעכ"פ היה לבעלי הש"ע לאשמעינן דין אם נהרג תוך ל' ועי' יש"ש ב"ק סי' ל' ובחידושי רעק"א סי' ש"ה ובא"ז הל' בכורות סי' תק"כ ובמל"מ הל' איסורי מזבח פ"ג ה"ח וצ"ע דבריו מה