מור ואהלות נז

חתוך נבילה והנח לפני הכלבים שאין להם שום אחיזה בו ואביך הנח עליו ככר או תינוק, פי' על השאלה אם יש לו עון קל הנ"ל ממה שנשא לאביגיל הנח עליו ככר פי' או שתתפוס בסברא של פת בסלו וא"כ כוונה אביגיל שיהי' לו פת בסלו ואין עליו שום עון קל או אם תתפוס שאינו סברא טובה באיסור א"א ויש לו עון קל, הנה או תינוק תפוס הסברא הנ"ל שכתבתי דתינוק יאמר קדיש אף בשבת וכאן שמת בשבת ושלמה עדיין לא הגיע לי"ג שנה ע"כ מחויב היה לומר קדיש להצילו מעון קל ועי' בעצי לבונה סי' שע"ו דקדיש מועיל לעון קל וע"ז התפלא שלמה שמעון החמור יותר בעיניו הצילו אותו בודאי ועל עון קל הכריעו בספק. כן נלפע"ד בדרך הרמז ואם שגיתי ה' הטוב יכפר

ועוד אזכיר הנלפע"ד במ"ד במגילה שם אמר לה השמעי לי ועי' באגרות מהרש"א שם שהקשה דמדוע לא חשב איסור א"א דחמיר יותר [והנלפע"ד דהכי קאמר לה דע"כ מדקאמרת לא תהיה זאת לך לפוקה מכלל דאיכא אחריתי מעשה דב"ש שעתיד להכשל בא"א א"כ ע"כ לאו כוונתך במה שהזכרתי לישא אותך מטעם פת בסלו אף בלא בעל משום חומר א"א דהרי לדידך עתיד אני להכשל בזה וא"כ אתה לא כליתני מזה ועי' שו"ת בן יהודה סי' נ"ה ומ"ש באוהל ארץ נור קפ"ג ס"ק י"א ואכמ"ל] ועי' במראה הפנים ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג ועי' בספר אוצרות חיים פ' קדושים] דאפשר דוד לשיטתו אזיל דלא צריך למידייניה וכאלו מת ועי' סנהדרין פ"ה וי"ל לפע"ד דזהו שאמרה לא תהיה זאת לך לפוקה וכו' מעשה דב"ש פי' דע"כ שיטתך לאו להלכה וראיה ממעשה דב"ש עי' שבת נ"ו שהי' לו לדונו בסנהדרין ולקוחין יש לו בה מחמת הגט והלא בלא"ה חשוב כאלו מת דמורד במלכות הוי וע"כ דלהלכה אינו כן, ועי' יפה מראה שם ובשו"ת מהר"ל בן חביב סי' קכ"ו דמה שלא חשב א"א משום דדוד הי' שולח אנשיו להרגו תיכף ותשמע לו אחרי הריגתו ולפ"ז צ"ע דהרי עוד יש איסור משום אבילות דידה ורציתי לומר ע"פ מ"ש בס"ח סי' תת"ג דכשהאשה אינה יודעת מותר הבעל לשמש עמה ועי' בפי' אזולאי שם ורק לדידה הסברא דא"צ למדייניה והוא באמת מותר אחר המיתה כשלא תדע, אך דבאמת עוד קשה מאיסור הבחנה [ועי' זוה"ק בראשית ח' ע"ב ומ"ש באות כ"ט] אך י"ל בפשיטות דלק"מ דאיסור דרבנן לא חשיב וכן צ"ל ג"כ לשיטת המהרש"א דתרתי קאי על א"א ושפ"ד דקשה דהלא גם נדה איכא ורציתי לומר דבאמת היתה טהורה והיתה שואלת אם הדם טהור לענין טהרות שנגעו בו בפעם אחר או כגון שראה הדם שטהור הוא ורק לכתחילה אין מראין דם בלילה אבל כשהביאה והראת מותר לראות ולהורות [עי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ג] ובזה ידוקדק הלשון וכי מראין דם בלילה ולא אמר וכי רואין או י"ל כגון שהמתינה עד בוקר עי' מהרש"א פסחים ג' [ועכ"פ יש ראיה למ"ש הש"ך סי' קפ"ח סק"ז דאין בזה נוגע ועי' מ"ש באוהל הנ"ל אות י"ג] אך דלכל זה קשה מאיסור דם חימוד וע"כ דאיסור דרבנן לא קחשיב אמנם יש לדחות דבזנות ליכא משום חימוד כנ"ל באות כ"א ואכמ"ל כי כ"ז קרוב לדרך הדרוש

כה (אם כופין לאב לפדות בנו מריב"ש משמע כחוה"ש דאין כופין, ה' קושיות על זה. ביאור הר"ן ואם האב יכול לעכב עליו שהוא יפדנו. קושיא בס' החינוך חילוק בעניני פדיון. כשהגדיל הבן ויש לו נכסים כופין הבן לפדות עצמו

) עוד נכון לפני הדרך לישב הקושיות המובאים באות כ"ב כ"ג על הרמב"ם ז"ל דמדוע אין מברכין לכסות הדם וכן לפדות הבן. ומקודם אחקור אם כופין לאב לפדות בנו ככל מ"ע או לא, דהנה בשו"ת חוט השני סי' צ"ב כתב דלפיכך אין כופין אותו כיון דכתיב פדה תפדה שאם לא פדאו אביו חייב לפדות עצמו א"כ הוי כאלו נתנה לו התורה משפט הבחירה שיוכל לסלק מעליו המצוה ועי' שו"ת ח"צ סי' ק"ה שהשיג עליו דפשיטא דכופין וכ"כ בנו הגאון יעב"ץ בסידור שלו ונראה הדין עם מי לפע"ד. והנה הריב"ש בתשו' סי' קל"א כתב דלפיכך מברכין על פדיון הבן לשיטת הרמב"ם ג"כ ולא לפדות משום דיכולה המצוה להעשות ע"י בנו כשיגדיל דעיקר המצוה בעצמו כמ"ד בקדושין הוא ובנו לפדות הוא קודם לפדות עצמו עי"ש ומזה נראה דס"ל כהחוט השני אך יש להקשות ע"ז חמשה קושיות, א' דאמרינן בקדושין כ"ט לפדות בנו ולעלות לרגל פודה רי"א עולה לרגל וקשה לדידן דס"ל דפודה אמאי הא יכול לסלק מעליו המצוה של פדיון בנו משא"כ העליה לרגל וא"כ הע"ע של העליה לרגל אלים ודמי למ"ש באות כ' דהמ"ע של ובערת דוחה המ"ע של שלח תשלח, וגם לר"י קשה מדוע צריך טעם שעליה לרגל הוי מ"ע עוברת משא"כ פדיון תיפוק ליה שבזה יכול לסלק מעליו המצוה משא"כ בעליה לרגל, ובשלמא לפי מ"ש בתוספתא דבכורות פ"ו הוא לפדות ולעלות לרגל ניחא קצת דלא יכול לסלק מעליו המצוה אבל לפי גי' ש"ס דילן וכמ"ש הפוסקים קשה [ואין לישב ע"פ מ"ד בפסחים ח' דמי שאין לו קרקע פטור מראיה ועי' שבת קל"א הואיל ובידו להפקירן וה"נ יכול להפקיר קרקע שלו ויפטור מראיה ודמי שוב לפדיון בנו שיכול לסלק מעליו המצוה דהמעיין במ"ש באות ג' ו' ז' יראה דא"א לומר כן] ב' קשה דאמאי בהוא לפדות ובנו לפדות רי"א פודה בנו שזה מצותיו על אביו הא אדרבה בבנו יכול לסלק מעליו המצוה משא"כ בפדיון עצמו, ג' קושית המקנה בקדושין שם דהא קימ"ל בכל התורה דמצוה עוברת קודם ומדוע לא נילף מהך דהכא דקימ"ל פדיון בנו קודם מלעלות לרגל אף דלעלות לרגל מצוה עוברת, ד' למה כתבו הפוסקים לשון עבר האב ולא פדאו מה שייך עבר אחר שהתורה נתנה לו רשות שבאם ירצה יסלק מעליו המצוה, ה' דהלא בפירוש כתב הרא"ה בחינוך מצוה שצ"ב וז"ל ולפי הנראה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפילו לאחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת עליו וראיתי בשו"ת משכן בצלאל אות מ' מסי' קנ"ו שהרגיש בזה עי"ש

ונראה לפע"ר לישב הכל ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה סי' שכ"א הובא ביתה יוסף ובב"ח סי' ש"ה דאף לאחר שהגדיל ויש נכסים להבן ורוצה לפדות עצמו יכול האב לעכב עליו שהוא בעצמו יפדנו [ובזה נלפע"ד לפרש כוונת הר"ן פ"ק דפסחים דלפיכך בתרומה מברכין לתרום משום דצריך דעת בעלים אבל מילה ופדיון בעל מטעם שאחר יכול לפטרו שלא מדעתו ומזה הוכיח המחנה אפרים בהל' זכיה ומתנה סי' ז' דאם פדה איש בנו של חבירו הבן פדוי כנ"ל, ולפע"ד צ"ע די"ל בכוונת הר"ן שאחר יכול לפטרו פי' אביו יכיל לפדאו בעצמו אף כשהבן רוצה בעצמו לקיים המצוה מ"מ אביו קודם משא"כ תרומה אין אבי בעל הכרי יכול לתרום בלא דעתו והרי היה פשוט להשואל ולהריב"ש שם דגם שליח א"א בפדיון כ"ש שלא מדעתו ועי' ט"ז וש"ך סי' ש"ה ס"ק י"א ומ"ש הרב פת"ש שם אך לכל זה לולא דמסתפינא אמינא דה"מ דאב יכול לעכב עליו כשלא היה לו עד עתה ממה לפדותו אבל כשהיה לו ולא רצה שוב עתה הבן קודם לפדות עצמו ואין האב יכול לעכב עליו ועי' אות י"ג וצ"ע] אמנם אם אין אביו רוצה אין כופין אותו רק להבן ואם אין לו נכסים להבן כופין לאביו אף משהגדיל. נמצא תוכן הדבר שברצון אביו תולה הענין אם ירצה שהבן יפדה עצמו מנכסיו שיהיו לו אין כופין לו רק כשיגדיל הבן ולא יהי' לו אז כופין לאביו, ועפ"ז נראה דהריב"ש והחוט השני שכתבו דיכול לסלק מעליו המצוה מיירו בבנו קטן שיכול