מור ואהלות נד

דפקעו הקדושין מ"מ ממילא הוית פלגשו והדרא קושיא לדוכתא דנימא שוי כביאת פלגש. והנכון כמ"ש לחלק דכשאין לו אשה עדיין לכ"ע פלגש אסורה עכ"פ בעשה וכשנימא דשוי ביאת פלגש יקשה תינח ביש לו אשה אחרת אבל כשאין לו מאי איכא למימר והכל ניחא בס"ד

ואמנם דאיתי לחקור ממ"ש הטור וב"י אה"ע סי' קס"ו דמברכין על בעילת יבמה ועי' רמ"א שם וקשה טובא הא גם כאן נהי דיכול לסלק מעליו המצוה ע"י חליצה מ"מ הלא מצות יבום מצוה רבה הוא וא"כ יברך לבעול יבמה כמו להתעטף בציצית לקבוע מזוזה כנ"ל, ועי' ב"ח שם המובא בחי' הגהות הטור ממהרל"ח שצריך לברך לבעול יבמה מטעם שהברכה לאחר הביאה והוא תמה עליו דאדרבה לבעול לכ"ע להבא משמע כמ"ד בפסחים ז' בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע והרי לפי מה שכתבתי י"ל שיברך לבעול. אך יש לחלק שלא דמי למזוזה וציצית דשאני הכא שמלבד שיכול לסלק מעליו המצוה עוד המצוה תוכל להסתלק ממנו כאשר לא תרצה להתייבם עי' אה"ע סי' קס"ה ס"ב ע"כ מברכין על. וראיתי בס' מצות חליצה בתורה אור ס"ק צ"ה שברור בעיניו דמ"ש הטור שם ואני כתבתי דכל מצות התלוין באחר לא מברכין עובר לעשייתן הני תיבות עוב"ר לעשיית"ן ט"ס וצ"ל לא מברכין עליהן ולפיכך השמיטו המחבר בש"ע [ובאמת באור זרוע סי' ק"מ כתב שאין לברך על יבום כיון שהוי ממצות שאין להם פטור ולעולם חייב בה כמו בנתינת צדקה וקבורת מחים אך דבריו צע"ג] וסיים וזה אמת ויציב וכו', ולפע"ד דבריו לא ברירין ולא קיימין וכן מ"ש הגהות מהרל"ח הנ"ל דאתרמי בטור טעות מדפוסין עי"ש כבודם במקומם מונח ודברי הטור ברורין כקילורין. דהנה הא ודאי שהיבם מברך על המצוה של יבום כמ"ש הטור וב"י וכן איתא בגוף בעל העיטור דאין מברכין עובר לעשייתן אבל בדכה עכ"פ יש, וכן מרשב"א סי' י"ח בתשובתו ומאבודרהם משמע דרק היא לא תברך אבל הוא מברך ועי' בנחל אשכול במבוא [נומער ] והא"ז יחיד בזה ועי' ביאור הגר"א באה"ע שם שציין ע"ז מתוספתא פ' בתרא דברכות כל המצות צריך לברך ואפשר דמרוב הפשיטות השמיטו בש"ע, והרמ"א לא הביא זה רק מחמת שבא להורות כמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קל"ו דהנוסח על ביאת יבמה כלשון המקרא יבמה יבא עליה ולא על בעילת] ועוד דאפילו העראה קונה ביבמה פי' כמ"ש הב"ש בסי' ל"ג סק"ו דביבמה אפילו אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה משא"כ במקדש בביאה ן עי' א"ז סי' תר"נ ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ב] ולשון בעילה פי' דוקא גמר ביאה עי' תשו' חתם סופר או"ח סי' נ"ה ע"כ אינו מברך בלשון בעילה [ועוד י"ל דהנוסח על ביאת דוקא ע"פ מ"ש הפמ"ג באגרת השניה אות בעל דבעילה משמע כל בעילות דרך אישות וביאה לא יקרא כי אם פעם א' שבא עליה דרך אישות לא פ"ב וביבמה עיקר המצוה פעם א']. ועפ"ז נלפע"ד הפי' בנוסח ברכת ארוסין וציונו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ובנוסח הרמב"ם והבדילנו מן העריות דקשיא ליה דהרי אזהרת איסור הוא ולא ציוי ועי' במ"מ שכ' שגי' נכונה הוא וכ"כ בסדר רע"ג אך מנהגינו הוא כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ל"ד דלא כרמב"ם ורע"ג וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ועי' ר"נ ריש כתובות שהאריך בזה דהיכן מצינו ברכה על אפרושא מאיסורא ועי' ט"ז או"ח סי' מ"ו סק"ד ויו"ד סי' א' ס"ק י"ז אך י"ל כמ"ש בשבו"י שם דביבמה אין משנין הנוסח לומר והתיר לנו את היבמות כי היבמות אין היתר בזה"ז במדינות הללו [רק בנידון דידיה שהיה היבם חיגר ופנוי עי"ש] וכדי שלא יטעו השומעים דהתיר בכל ענין ע"כ לא ישנה עי"ש ולפעד"נ דאף במדינות שמיבמים גם עתה לא ישנה הנוסח כי לא מצינו בש"ס ופוסקים הנוסח והתיר לנו את היבמות וכיון שנוסח מברכת ארוסין כולל ג"כ ליבמה ע"כ בזה יתפרש לפע"ד הנוסח וצונו על העריות פי' שהוא לשון העראה עי' תשו' חת"ס שם וביבמה זה ג"כ קנין גמור, ויתפרש ג"כ הלשון והתיר לנו הנשואות והאחרונים הגיהו שיאמר הנשואות לנו [ובאמת שכ"כ ברוקח הגדול סי' שנ"א ועי' נ"ש] אך בש"ס וראשונים לא לנו השני ולכאורה היה קשה דא"כ ח"ו הפירוש אף הנשואות לאחר ובזה נכון דיצויר אופן ביבמה דמשתרי בנשואי אחיו מה"ת עי' רמב"ם ריש הל' יבום וחליצה ומ"ש לקמן אות נ' [וע"כ נלפע"ד דעכ"פ בעובדא דהשבו"י יאמרו והתיר לנו הנשואות כלשון הש"ס] ועכ"פ לכ"ע מברכין על מצות יבום רק שמחולקים על נוסח ברכתה כנ"ל

ועתה נלפע"ד חדתא דלכ"ע מברכין ביבום קודם הביאה דלא כב"ח וט"ז בסי' קס"ו שם] וגם כונת בעל העיטור והטור כן דהנה הר"נ ריש פסחים והרה"מ הל' אישות פ"ג הביאו לשון הירושלמי דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה [ועי' א"ז הלכות ק"ש סי' כ"ה דבקדושי כסף ושטר מברך אקב"ו על קדושי אשה עובר לעשייתן ולא כשמקדש בביאה משום דטריד ומדברי הרא"ש מריש כתובות הנ"ל משמע דתמיד אין מברכין] ופי' הרמב"ן הטעם דאין ראוי לברך על המצוה רק כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגרה ולהתכסות בשעת ברכה ע"כ אינו מברך קודם רק לאח"כ [וצ"ע ממ"ש החמ"ח סי' ס"ג סק"ז דלפיכך מברך אחר שמצא בתולים ולא קודם דשמא לא שמרה חוק בטהרה ולכאורה קשה דהלא יש לה חזקת כשרות ועי' תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה כגון ולמ"ש באוהל בית הרואה אות ד' בכונת' דגם כשנאנסה וכדומה יש לה חזקת כשרות ניחא קצת אך יותר הול"ל כטעם הרמב"ן ואפשר דבברכת שבח והודאה כה"ג אין קפידא אף כשאינה מזומנת לפניו לגמרי תיכף וכמ"ש לקמן ועי' מ"ש באות ל"ד ובאוהל הנ"ל אות ג'] והיה קשה לי על הירושלמי הזה לפי מ"ש בשו"ת מן השמים סי' ה' דמ"ש בירושלמי יומא פי"ה דהשתא ברחיצה אסור בתשמיש מבעי' שהרי צריך לרחוץ קודם שיתפלל [אגב אזכיר קושיתי דשמא מיירי בשראה קרי לאונסו שממילא צריך רחיצה וקמ"ל דאף שאינו מוסיף לו רחיצה כשישמש אפ"ה אסור ואם נאמר כריב"ל בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג דאין קרי אלא מתשמיש הוי ניחא אבל לר"ה קשיא. ונלפע"ד ע"פ מ"ש בס' הנהגת אדם פי"ד דמי שראה קרי אפילו באונס קודם שישמש יטבול במקוה א"כ מוסיף לו רחיצה האסורה לו בלא"ה ומילי דחסידותא נמתקים בראשונים] ומשני במקום שנהגו שלא לטבול אי נמי קודם תקנה והשיבו מה"ש דהאי א"נ חזרה הוא דבאמת התקנה נוהגת בכל המקומות והמשנה נשנה קודם תקנת עזרא [ובאמת בס' האשכול הלכות תפלה לא משמע כן ועי' מגן אברהם סי' פ"ח ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"ב] וא"כ איך תינח במקדש בבעילה לברך אחר המעשה דהרי אז גברא לא חזי עי' בר"נ שם ד"ה חוץ מן הטבילה ולאחר הטבילה הוי הפסק רב. ואין לתרץ דגם זה נשנית בבית המדרש קודם תקנת עזרא דא"כ הו"ל להראות ראיה מכאן, ודוחק לומר דיפרוש ולא יזריע שפטור מטבילה [עי' ס' קודש ישראל פ"ג ס"ב ובאמת שהרמב"ם פ"ה מהל' אה"ט כתב אע"פ שהערה משמע שבביאה גמורה טמא אע"פ שלא הזריע ועי' רש"י נדה ט"ו ד"ה בשלא גמר ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ד, אך לדינא נראה דפטור מטבילה כשלא הזריע ובזה יתישב קושית המג"א סי' ר"פ על הני שאכלו חולין בטהרה איך קיימו מצות עונה דהרי נטמאו ומלבד מה שי"ל שהיה ביום אחר סעודה ג' ובבית אפל וכדומה ומ"ש בכבוד חופה על הרמב"ם דחופת נדה אינה חופה דהרי כל חופה ביום לדידיה אינה ראויה לביאה נעלם ממנו מ"ש