מור ואהלות נב

מ"ד בשבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר א"כ ה"נ דכתב לעשות מיירי בדליכא אחר וא"כ אף המצות הדומין לרשות מ"מ כשצריך לה לא סגי דלא עביד לה איהו ע"כ מברך לעשות, אך לכל זה קשה עלי טובא דבכאן הט"ו ובהלכות שחיטה פי"ד כתב שמברך על כיסוי הדם הא החיוב מוטל על השוחט יותר כמ"ד בחולין פ"ז ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ועי' רמב"ם שם פט"ו וא"כ מ"ש ממילה שכאן ובפ"ג מהל' מילה פסק הרמב"ם שהמל בנו מברך למול כי נטל עליו המצוה, וכמ"ש דהראיה שלו מפסחים ז' אבי הבן מא"ל אה"נ ועי' רש"י שהפי' אה"נ שמברך למול ומ"ש הא מהא ואפילו יש אחר דמי כדליכא אחר, ונהי דמעיקרא רשות הוא דלא לשחוט מ"מ השתא לא סגי דלא עביד לה איהו וא"כ יברך לכסות כבמילת בנו. וראיתי בפרדס הגדול לרש"י סי' מ"ט שהרגיש בזה ותירץ דברייתא השניה שלמדה מושפך וכיסה במה ששפך יכסה פליגא על הברייתא שלמדה מי ששפך יכסה ועי' ריטב"א חולין שם אך לא נתישב לרמב"ם שהביא שניהם להלכה ומהנראה דלא משום ספיקא רק ששני הדינים נלמדים מושפך וכיסה עי' מ"ש באות כ"ז וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש כיסוי ממילה הלא שוים המה, ועי' סמ"ע וש"ך וקצוה"ח סי' שפ"ב לענין אי מצי משוי שליח השוו כיסוי למילה וצ"ע

והנה ראיתי בסמ"ע שם סק"ה שכתב דדוקא בא אחר וכיסה חייב לשלם לו דמצות כיסוי רמיא על השוחט אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני בכיסוי שהוי מצוה דלאחר ששחט א"א להפטר ממנה משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט, ולכאורה ה"ה בעוף שנתנו לו לשחוט ובא אחר ושחטו פטור אף על הכיסוי דהכיסוי תלוי בשחיטה וכיון דהשחיטה רשות שפטור עליה א"כ אף שנתחייב לכסות פטור. על הכיסוי ג"כ דבתר מעיקרא אזלינן וכה"ג מצינו בכ"ד ועי' מ"ש באות כ'. ועי' שאגת ראי' סי' כ"א דק"ש תקדים לבה"מ אף דברה"מ יכול לאכול כ"פ ביום ומקרי תדיר לגבי ק"ש מ"מ מקרי ק"ש תדיר דברה"מ אי בעי לא אכיל פת כלל ולא יתחייב ברה"מ והביא ראיה מפ' כה"ת דדחי מצוי קאמרת כלומר שלמים לאו תדיר מקרי שאין תדירתן חובה אלא מצוי וה"נ אין תדירתו חובה דאי בעי לא אכיל פת כלל דאע"ג דאחר שאכל ע"כ מחויב לברך הרי שלמים נמי לאחר שנדב מחויב להביאן מ"מ בתר מעיקרא אזלינן ועי' או"ח סי' קפ"ח ס"י, עכ"פ בנ"ד נמי אם אזלינן בתר מעיקרא לאו חיובא מקרי ולפיכך מברך על כיסוי ועי' פרדס הגדול שם ועי' תורת הבית הארוך סוף בית א' שכתבו כן ולפיכך לא דמי למילה. אולם ע"פ מ"ש הבדק הבית שם דלא לכל דבר דיינינן כדמעיקרא דמכל מקום מצוה היא בפני עצמה ומטבע ברכה שלה ענין אחר ופעמים יש שחיטה בלא כיסוי כגון בהמה עי"ש וא"כ אפשר דהסמ"ע דוקא נקט בהמה אבל בעוף כשקדם אחר ושחט וכיסה חייב על הכיסוי דבתר השתא אזלינן וצ"ע. ועי' מגן אברהם סי' קפ"ח שם, וכיון שכן לא נתישב לי עדיין קושיתי הנ"ל דמנ"ל לחלק דלענין הברכה בעל ניזול בתר מעיקרא. ועי' בס' תניא רבתי סי' כ"ד אין מרשין אלא על הפת ואין מסבירין אלא על היין מה טעם לחם שהוא רשות שאם רוצה שלא לאכול לחם אף בשבת הרשות בידו [ובאמת שזה צע"ג ממג"א ססי' דע"ד וש"ע או"ח סי' רפ"ס ואכמ"ל]. לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם אבל ברהמ"ז וקידוש והבדלה שהם חובה א"צ ליטול רשות אלא סברי מרנן כלומר תנו דעתכם לצאת ידי חובה [ועי' ש"ע סי' קע"ד ס"ח ואור זרוע סי' קע"ח ואין חילוק בין יין ליי"ש ושאר משקים בזה] הרי דברהמ"ז בתר השתא אזלינן והוי חובה ועי' מג"א סברי קפ"ח ועי' חולין ק"ה מים אחרונים חובה ועי' תוס' שבת כ"ה ד"ה חובה ואכמ"ל

ועל כן נלפע"ד לישב כמ"ש באות י"ז י"ח דמחמת הספק נצרך הרמב"ם לטעם אחר וה"נ נסתפק אם בתר השתא אזלינן והוי כיסוי חובה או בתר מעיקרא והוי רשות וא"כ כמו בעירוב שם הוי גם לאחרים ה"נ בכיסוי אף שלצרכו מ"מ יכול להנות גם לאחרים שיאכלו מזה השחיטה ע"פ מ"ש באות ל"ו שי"ל אופן לאסור השחיטה בלא כיסוי, ואף אם תמיד מותר בלא כיסה שייך הנאה גם לאחרים כגון ששחט עוד שם איש אחד ואזיל ליה ובהך כיסוי שלעצמו מכסה גם הדם ששחט הראשון ויש הנאה לראשון שא"צ לבוא לכסות וכיון שכן דמי לעירוב לשיטת הרמב"ם שמברך על משום דמצוה לו ולאחרים כנ"ל וה"נ בכיסוי ולפיכך מברך על כיסוי משא"כ מילה החובה רק לעצמו למול בנו ע"כ מברך למול [ועי' מ"ש באות כ"ט וצ"ע]. ובזה יתישב לנו דקדוק א' ברמב"ם הלכות ברכות פי"א הט"ו שהתחיל בדבר הרשות כנט"י ושחיטה ומסיים ומכרך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נט"י ומתחילה לא זכר מכיסוי הדם כלל ובזה ניחא דנסתפק אם כיסוי נחשב רשות כשחיטה או לא אך דמסיק דאפ"ה מברך על כיסוי והטעם כמ"ש דדמי לעירוב ועי' מ"ש באות ט"ז י"ח ואכמ"ל

כג (ישוב לקושית ריב"ש על רמב"ם מ"ש פדיון הבן ממילה. מה שאין מברכין לכסות על שחיטת אחר. חילוק בין קדושין לפדיון ושחיטה. אם פילגש אסורה בזה"ז פסולי קהל אסור לפילגש לכ"ע. לזנות עם פנויה או עכו"ם יש איסור עשה מה"ת. כשיש לו אשה בקדושין מותר בפילגש במקום דליכא חדר"ג. מלך מותר בפילגש אף כשאין לו אשה בקדושין. אין מברכין לבעול היבמה. דברי הטור נכונים ומ"ח ומהרל"ח שגו בו. פירוש בנוסח ברכת ארוסין. לכ"ע מברכין ביבמה קודם הביאה. קודם שקה"ח י"ל דאסור לשמש בבית אפל. כשלא הזריע פטור מטבילה בעילת יבמה בפעם הראשון יבעול בבגדו. ישובים שונים כזה

) ועלה נעלה במסילה הזאת לישב עפ"ז מה שהקשה הריב"ש בתשו' סי' קל"א על הרמב"ם שפסק בהלכות בכורים פי"א הל' ה' שיברך על פדיון מ"ש ממילה לדידיה ועי' פרדס הגדול סי' נ"א ובזה ניחא דגם כאן י"ל דאינו חובה דמעיקרא היה יכול לפטור עצמו מזה כגון ע"י שישא בת כהן ולוי או אלמנה וגרושה שהיה להם בנים שבניו אשר יולדו לו יפטרו מפדיון והוי דומיא דשלמים וברהמ"ז המובא באות הקודם שאף דעתה חיובא רמיא עליה מ"מ בחר מעיקרא אזלינן וכמ"ש שם הספק בכיסוי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא וכיון שיש הנאה גם לאחרים שהבן יפטור מלפדות עצמו בממונו כשיגדיל לפיכך מברך על פדיון משא"כ מילה דלא הי' יכול לפטור מלמולו לפיכך מברך למול וה"ה כשפודה עצמו שוב הוי חובה ולעצמו באמת בזה פוסק הרמב"ם שמברך לפדות. ולא קשה ממכסה דם ששפך אחר עי' חולין פ"ז דהחיוב על הרואה ובזה ליכא למימר דבתר מעיקרא אזלינן דהוי כפדיון עצמו ועי' סמ"ע שם וא"כ יברך לכסות, די"ל דלא דמי דפדיון עצמו המצוה רק עליו ואין לאביו אז חיוב לפודאו כשיש נכסים להבן כמ"ש לקמן אות כ"ה ע"כ מברך לפדות משא"כ כיסוי הלא לא לבד על הרואה מוטל החיוב ועכ"פ גם על השוחט, ונהי שפוסק הרמב"ם בהל' ברכות פי"א הי"ד דכשעושה מצוה שחובה לו ולאחרים כאחד מברך בלמ"ד מ"מ י"ל דה"מ רק כשהוא חובה: לו ולאחרים כאחד משא"כ בזה דלהשוחט הוי כרשות שהי' יכול לפטור עצמו מזה ולהרואה הוי רק חיוב לפיכך מברך על

והנה ראיתי ברא"ש פ"ק דכתובות דלפיכך אין מברכין לקדש