מור ואהלות נא

לא תחזור להיתרה ואף שחזרה אח"כ להיתרה מ"מ באיסורה עומדת משא"כ בהנך שבוודאי תחזור להיתרה מכח זמן דאתי בוודאי א"כ לא נאסרה כלל ודמי כמו שרחוקה מיבם איזה ימים ועי' תוס' יבמות ב' ע"א ד"ה ואחות אשתו דלא אסרינן בנדה כיון שלכ"ע אסורה [אך א"כ צ"ע מ"ז נקיים של חימוד ליבם דלזנות א"צ ז' נקיים עי' אחרונים יו"ד סי' קצ"ב ומ"ש באות כ"ד ואכמ"ל] ועי' אבני מלואים ססי' קע"ד ופמ"ג פתיחה הכוללת ח"ש אות כ"ט ובמלוא הרועים אות י' ושירי קרבן יבמות פ"א ה"א. ומחמת שכבר הרגישו בזה קצת באחרונים לזה אקצר ואומר דדברי הח"צ צע"ג

נתנה ראש ונשובה לדברינו לענין גט ביו"ט ב' הנה לכאורה אף בשאינו שכיב מרע הלא לפמ"ש הפמ"ג שם בפתיחה לה"ש דמחמת דיו"ט עשה ול"ת לפיכך אינו רוחה לה העשה של גרושין ולפ"ז לכאורה ביו"ט ב' דרק איסור ל"ת מלא תסור א"כ שוב תדחה, וא"ל כמ"ד בשבת קל"ב דהיכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה לא דחי וא"כ ה"נ העשה דגרושין נתקיים כשיתן לה [והכתיבה רק מכשירי המצוה כמו, בדיקת והשחזת סכין לשחיטה ועי' מ"ש לקמן הך דהבעל בעצמו לא יכתבנו ואף דמצוה בו מבשלוחו עי' שם ארי' חאה"ע סי' א' מ"מ זה בגוף המצוה כהנתינה לא במכשירין עי' אות ל"א] והלאו עובר בתחילת הכתיבה ועי' שפ"ר סי' ב' ס"ק י"ז, זה אינו דכבר כתבו הפסקי תוס' זבחים אות ס"ט ראם א"א לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא, ועי' מל"מ פ"י מהל' ק"פ שכתב דהוא חידוש גדול בעיניו ועי' פסחים פ"ה תוס' ד"ה כשהוא אומר ובא"ח שם הקשה משבת קל"ב דקאמר במצורע שדוחה עבודה דלא הוי בעידנא ואף דלפעמים התם א"א לקיים העשה בע"א כגון מצורע בפסח שני שנדחה מפסח דמקרי עבודה ועוד חילק שם דדוקא היכא דא"א בשום פעם לקיים העשה הזו כ"א ע"י עקירת הלאו עי"ש וא"כ לדבריו ה"נ הלא אפשר בשום פעם עכ"פ לקיים העשה דגרושין אך ע"פ מ"ש במלוא הרועים באות עשה דוחה ל"ת א' לתמוה עליו ודברי הפסקי תוס' קיימים א"כ ה"נ לא בעינן בעידנא, וכן י"ל ע"פ מ"ש תוס' פסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי עשה רעשה חמוד דוחה הקל אף דלא הוי בעידנא כמ"ד בחולין קמ"א דס"ד אי לאו תשלח הוי דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח וא"כ ה"נ לכאורה ע"פ מ"ד ביבמות ס"ג אשה רעה צרעת לבעלה ועי' ח"מ סי' קכ"ד סק"א א"כ הוי עשה חמור כעשה דמצורע ואף דיו"ט ב' לא תעשה מ"מ ס"ס הוי רק דרבנן ולא חמור מעשה הקל וא"כ תדחה לה העשה דגירושין אף שאינו בעידנא ועי' שאגת ארי' סי' כ"ט ל'. אך דלאמת ח"ו לומר כן דודאי יש כח בחכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ובפרט די"ל משום לא פלוג דלא הוי מ"ע בגרושין כנ"ל ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ד דאין חיוב כלל לגרש אשתו בשום פעם ואשה לאו לגרושין קיימא והוא מדברי תוס' זבחים ב' וא"כ איך נכתוב שמא יחזור בו קודם הנתינה ומחלל יו"ט בכדי, ולזה י"ל כמ"ש בשו"ת שם ארי' סי' ט"ז דבשכ"מ לגירושין עומדת דשמא ימות עי"ש אך מה"ט גופא אדרבא י"ל דאין כותבין ביו"ט ב' דשמא ימות קודם הנתינה ומחלל יו"ט בכדי. וכן כל החקירה הוא רק כשהבעל בעצמו כותבו שאז הוי אמינא שמקיים המ"ע שידחה הלאו והבעל מעצמו הלא לכתחלה לא יכתוב עי' סי' קכ"ג, וכן כל החקירה ע"כ רק בערי מסירה דלחתום אסורים דהם אינם מקיימים המ"ע (וצ"ע על הפמ"ג שם דתלה טעמא דחתימתם בפסול מטעם דיכול לקיים שתיהם דהלא בלא"ה קשה דהלא עליהם אין המצוה מוטלת, וכה"ג צע"ק על השבות יעקב ח"א יו"ד סי' ע"ז דמחל להשיא אחותו הבוגרת דהרי מבטלין מ"ע כמ"ר בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה דהרי י"ל דדוקא האב יכול לעשות כן לא אחים ועי"ש סי' ע"ו) ובעדי מסירה לבד יש איסור לכתחילה עי' ב"ש סי' ק"ל סק"ד וכיון דכל החקירה רק לענין דיעבד א"כ אין נ"מ דבדיעבד אפי' כתבו סופר ביו"ט א' בזדון ולא חתמו עדים בו רק נמסר בעדי מסירה הגט כשר עי' ח"מ וב"ש סי' קכ"ג, ולכאורה י"ל דבכתבו הבעל ביו"ט ב' ונמסר בעדי מסירה גרע מכתבו סופר ביו"ט א' ונמסר בערי מסירה מדהוי בו ג' ריעותות עי' שו"ת שיבת ציון סי' צ"א אך יש לחלק כמובן מהטעם. ולענין שכיב מרע לדינא אין אני רואה שום חילוק להקל ח"ו ביו"ט ב' מיו"ט א' אך נסתפקתי באם היו הבעל והסופר והערים בני א"י והם באו לחו"ל אם יכול לגרש ביו"ט כה"ג כשהוא שכיב מרע עי' שערי תשובה סי' של"א לענין מילה ועי' מג"א סי' תצ"ו סק"ז שאין לנרות בן א"י העושה מלאכה בחו"ל ביו"ט ב' ועי' ג"כ במבי"ט ח"ב סי' קמ"ט שכתב כן דלא כשאילת יעב"ץ ח"א סי' קס"ח וכיון שכל איסורם במלאכה מפני המחלוקת אפשר דבצנעה מותרים לגרש ועי' תוס' מגילה ט"ו ר"ה כשם דגט הוי פרסום ועי' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' קס"א ועי' ש"ע הגאון מהרש"ז סי' תצ"ו סזח"ט וצ"ע

כב (ג' קושיות על הרדב"ז דס"ל ברמב"ם דקודם שנוטל מברך ליטול הידים. קושיא ברמב"ם דמל בנו מברך למול ובכיסוי על כיסוי. הערות שונות בזה. אם נתנו לאחד לשחוט עוף וקדם אחר ושחט וכיסה. כיסוי מקרי חובה או רשות. תירוץ לחילוק הרמב"ם ממילה לכיסוי. ישוב לדקדוק ברמב"ם

) וראיתי בשו"ת ררב"ז ח"ג סי' תקמ"ד ששואל אחד הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבפ"ח מהל' חמץ ומצה כתב שמברך ענט"י ובהלכות ברכות פי"א כתב דקודם שנוטל הלולב מברך ליטול וכ"ח דרשות הוא הלא הכא מחויב לאכול מצה ומ"ש מלולב, ותירץ לו הרדב"ז דבאמת קודם שנוטל ידיו ס"ל לרמב"ם שמברך ליטול וכאן בהלכות חומ"צ לא נתכוין לסגנון הברכה תדע דלא כתב ומברך אקב"ו ענט"י כמו בשאר ברכות אלא המכוון שמברך על הנטילה. והנה לפע"ד דבריו שגבו ממני. א' מ"ש דהכא החיוב עליו לאכול מצה עי' מ"ש לעיל אות י"ז דנט"י אין ענינה לאכילת מצה וי"ל שהוי רק מכשיר למצוה מד"ס ולא דמי ללולב אף ביום ב'. ב' מ"ש מהלכה ג' דאם עושה לעצמו מברך בלמ"ד אף שהוא רשות אתפלא על שלא שם עינו הבדולח על מ"ש הרמב"ם בפירוש בהלכ' ט"ו שבשחיטה ונט"י אף שלעצמו לבדו כיון דרשות הוא מברך על ולמד לו מכללא דהלכ' ג' אשר שם י"ל דלפיכך האריך הרמב"ם שם בהך נמצא ענין הדברים והצען כך אשר קדשנו במצותיו שצוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נ"ח או לקרות את המגילה והשמיט בכונה ברכת נט"י ועירוב בסופו דבהם דהוי רשות ודאי מברך על אף קודם שיטול כמ"ש בהלכה ט"ו, וגם מ"ש בהל' ג' לעשות הוא הפירוש שאמר אח"כ לשמוע מאלו שצונו וע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ תקשה דידיה אדידי' ממ"ש הרמב"ם כאן הל' י"ד ט"ו ומהל' מגילה פ"א ה"ג שמברך על עי"ש. ג' מ"ש הראיה מדלא אמר אקב"ו ענט"י כבשאר ברכות, הנה אף אם יאמר כן ג"כ אין ראיה לפמ"ש הכ"מ הל' לולב פ"ז ה"ו ועי"ש הלכ' ט"ו ומ"ש לעיל אות י"ז ואכמ"ל

והדבר הקשה עלי הוא מ"ש הרמב"ם בהלכות ברכות פי"א הלכ' י' דבין לעצמו ובין לאחרים מברך קודם עשיתה אקב"ו לעשות ותיכף בהל' י"א י"ג כתב דלאחרים מברך על ועי' כ"מ מה שפירש ולדבריו הני תיבות קודם עשיתה אקב"ו לעשות מיותרים ולא הול"ל רק מברך ברכתה אבל שהחיינו אינו מברך רק בלעצמו ע"ש. ורציתי לישב ע"פ