מור ואהלות מח

ט"צ ה"ו דנוהג גם בזה"ז ועי' יו"ד רס"י רס"ו ועי' ס' החינוך פ' תזריע מצוה קס"ט ומה"ש מסי' ק"פ עד סי' קע"ו ועי' רמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ח ובלח"מ שם וילקוט מצורע על קרא זאת התורה לכל נגע הצרעת דצריך שיהי' בקי בכולם ואם לאו אסור לראות, ואולי מש"ה אינו נוהג בזה"ז דליכא בקי בכולם ועי' אגדות מהרש"א ברכות ה' ד"ה הא לן וב"י אהע"ז סי' ל"ט ומ"ש באוהל ארץ נוד שם ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' קמ"ז דטהרת מצורע אין לה זמן מוגבל ואכמ"ל] וכיון שכן נסתר דברי המק"ח הנ"ל שרצה להוכיח בדעת התוס' דמחויב בכל מ"ע להשתדל ולחזור אחריה לקיימה דרק בשלוח הקן גלי קרא דהלא אדרבה אי לאו מקרא דתשלח לא הי' אפילו בהוי אמינא כלל דיש חיוב לחזור וכן בכל המצות שאין בהם מקרא דתשלח מנ"ל החיוב לחזור אחריהם, וא"כ ה"נ בחמץ לא מצינו חיוב השתדלות כדי לקיים מצות השבתה ושריפה רק הבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב"י והמנהג שכתב הרמ"א סס"י תל"ב להניח פתותי חמץ הוא כמ"ש החק יעקב עי"ש אבל לא כמ"ש באות הקודם. ומה שדמה המק"ח זה לטלית הנה אף בשילוח הקן אף למ"ש באות י"ז דגם מזוזה ומעקה ותרומה דמי לציצית שיש חיוב להשתדל לקיים מ"מ בשילוח הקן לא ברירא עדיין לומר כן ע"פ מ"ש בס' ברוך טעם בדין אי עשה דקום ועשה דוחה עשה דשוא"ת פ"א דל"ד לציצית דשקולה ככל התורה בה דוקא יש עונש בעידן רתחא משא"כ בשלוח הקן ואם אמנם דנלפע"ד דשגה בזה עי' פת"ש סי' רצ"ב סק"א ובפרט לפי טעם הזוה"ק ועי' ברכ"י בוודאי לא גרע מציצית אבל מ"מ מנ"ל דמ"ע דתשביתו דמי ליה ובפרט דגם ציצית שהוא אב לכולן הוא רק ממדות חסידות עי' רמב"ם פ"ג מהל' ציצית הי"א ובש"ע ואיך יאמר להנלמד ממנו דהוי ביטול מ"ע מה"ת וכמ"ד בחולין ק"ל תנא תני ישלם ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. לזאת דברי המק"ח תמוהין למאוד ועי' מ"ש באות שלאחר זה

כ (ראיות דכשרואה קן צפור א"צ לטפל בה. ישוב להקושיא על הר"ן בעוף שהרג. [ותלוי בפלוגתא אם בהמה הנרבעת אסורה באכילה] ראיה מתוס' יש לדחות הראיה שרציתי להביא מש"ס ביאור בש"ס באיבעי' דב' סדרי בצים דקדוק לשון רש"י. הערה בדברי הריטב"א חלוקים לדינא ודקדוק בש"ס. בשבת כשראה קן אסור לטפל בה מה"ט חלוקים בדבר האסור רק מדרבנן הערות על חת"ס ממהרי"ט ומד"ר, ראיה מש"ס דיכול לסלק המצוה מהשני כל שאין החיוב תיכף

) הן ראיתי מ"ש הר"ן בחידושיו במ"ד בחולין קל"א עוף שהרג את הנפש פטור משלוח דכתיב ובערת הרע מקרבך וזה דלא כמ"ש הרב המגיד הל' נזקי ממון פ"י ה"ז דהעשה דבערת רק באדם כתיב ועי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"א פטר חמור שהמית ועי' רמב"ם הל' שחיטה פי"ג הכ"א. וראיתי בס' הלכות עולם שהקשה דמדוע לא הובא בש"ע הך דעוף שהרג והנה לפעד"נ דתלוי בפלוגתת אחרונים לענין בהמה הנרבעת אם מותרת באכילה כיון דאין דנין דין הבעלים אין דנין דין השור עי' ב"ח וט"ז יו"ד רס"י קנ"ג וח"צ סי' פ"ד וצ"צ סי' מ"ו ולחה"פ סי' כ"ט וס' חסידים סי' תחכ"ט וברכ"י ויד אפרים ויד אבדהם שם קנ"ג ועי' שו"ת שפח הים חא"ח סי' י"ג שפלפל הרבה מזה ועי' בית יעקב סי' ק"ח דאסור לכתחילה לשוחטה הן שנרבעה או הרגה נפש והפח"ש הביא בשם יד אליהו דמצוה לשוחטה מיד דוקא וי"ל כיון דמצוה לשוחטה מיד שלא יאמרו פלוני נכשל עליה א"כ שוב לא אסרינן ליה באכילה אח"כ כדברי הברייתא שאם שחטו בדיעבד דתמיד הוי כדיעבד ולענין אם מותר לכתוב עליה הת"מ צע"ג ואכמ"ל אמנם ודאי לענין שור המחויב סקילה גם בזה"ז אם שחטו אסור ועי' יו"ד סי' ק' וסי' ק"י ט"ז סק"ב וש"ך סק"ז ואכמ"ל] לייתי עשה ול"ת דשילוח וידחה עשה דבערת ותירץ דעשה דבערת אלים דהוי מצוה משא"כ שילוח דמי לרשות כשאינו רוצה ליקח הבנים והקשו על הר"ן ממ"ד שם קמ"א מאי אולמיה הך עשה דמצורע מהך עשה דשילוח והלא לשיטתו שפיר אלים דהוי מצוה משא"כ שילוח דמי לרשות דכשאינו רוצה ליקח הבנים יכול לפטור עצמו ממנה, ועי' כתובות מ' מ"א דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה ועי' בפ"י וביד שאול מ"ש לישב. ולפעד"נ פשוט ע"פ מ"ד שם דמוקי מבר"א כגון שנטלה ע"מ לשלחה ועפ"ז יהי' הפירוש שרצה ליקח הבנים א"כ מעתה חיוב עליו לקיים המצוה וכמ"ש באות י"ח לענין חמץ כה"ג שלא דמי לשחיטה אבל בעוף שהרג את הנפש לא לקחה עדיין ע"מ לשלח רק רוצה ליקח הבנים ושואל אם ישלחנה ובזה אמרינן דלא אלים ויכול לפטור מזה כמו בשחיטה שם ועי' בס' ברוך טעם שם כיוצא בזה. עכ"פ מזה משמע דאינו מחויב לשלוח כשאינו רוצה ליקח הבנים ועי' במקנה קדושין ק"א סי' כ"ו ושו"ת חת"ס תא"ח סי' ק' שכתבו כן בפשיטות, ויש להביא ראיה לזה כמ"ש לעיל אות י"ד לענין מעקה וכן ה"נ דמדוע נצרכו תוס' בקדושין ל"ד ד"ה מעקה למצוא עשה בלא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלח ונמלך הלא משכחת כשאינו רוצה ליקח כלל האם והבנים דלאו ליכא ורק עשה אלא ע"כ דגם עשה ליכא. ורציתי להביא עוד ראיה לזה ממ"ד בחולין קל"ט אלא דאגביה לאם ואקדשיה והדרא מעיקרא איחייב ליה בשילוח וא"כ קשה אמאי בנטל את הבנים והחזירן לקן פטור מלשלח נימא דמעיקרא איתחייב ליה והרי דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא ע"כ דגם מעיקרא לא אתחייב כלל כיון שלא רצה ליקח האם והבנים ואדרבה מזה ראיה דאזלינן בתר מעיקרא דאף שהחזירן לקן מ"מ נקראין מזומן כדמעיקרא שהיו בידו. אמנם יש לדחות זה דלפי לשון המשנה והרמב"ם י"ל הפי' דנטל אח הבנים ואז לא היתה האם עליהם ואחר שהחזירם חזרה האם עליהם שאז מעיקרא לא איתחייב בה ואפילו מלשון המחבר שם ס"ה שכתב אבל אם שלחה ונטל הבנים א"כ מעיקרא בעת החיוב קיים המצוה והוי כאלו הבנים בביתו וחזרה האם על מקומה, אולם אכתי י"ל ראיה ממ"ד שם ק"מ בעי ר' הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים ואמאי לא נפשיט מהך דאזלינן בתר מעיקרא וכבר התחייב בהן ושם א"א לדחוק דמיירו שלא הי' האם עליהן בעת שחיטת מיעוט סימנים ואח"כ באה עליהם דא"כ הוי ליה שיעור שהי' עי' ש"ך שם ס"ק ט"ו אלא ע"כ דגם מעיקרא לא התחייב בהעשה כשלא רצה ליקח אותם כלל וצ"ע

ועל פ"ז נבאר האיבעיא דשני סדרי בצים לפי פי' הש"ך שלא רצה בהאם רק בבצים התחתונים וראיתי בחו"י שם ושו"ת ח"צ סי' פ"ג שדקדקו בלשון רש"י שכתב אם נתכוין ליקח התחתונים שמזה משמע שלוקח האם וא"כ הדרא קושית הרשב"א לדוכתא הגע בעצמך שאין כאן רק העליונים חייב בשילוח ועי' במהרש"א ובס' מים קדושים שם ועכ"פ משמע דאם אינו לוקח האם וגם אינו לוקח העליונים לא הוי מחויב בשילוח מש"ה. ולישב דקדוקם נלפע"ד מילתא חדתא דלכאורה קשה בהך האיבעיא דר"י שני סדרי בצים זעג"ז הא הך דאסור לזכות בבצים כל זמן שהאם עליהם משמע מסתמא אף אם מונחים זע"ז דמין במינו אינו חוצץ עי' יומא נ"ח וזבחים, ק"י אלא דהם בע"כ שאינה מינה ובזה ידוקדק דברי רש"י ג"כ שני סדרי בצים פירש"י בני קיימא ולכאורה הא פשיטא דאם שניהם מוזרות בוודאי פטור מלשלח כנ"ל אלא דקמ"ל שרק דהם בני קיימא אבל הם אינה מינה וטהורים והם העליונים והתחתונים הם מינה. ואחרי כותבי זה ראיתי בחידושי הריטב"א שהביא