מור ואהלות מז

לאסור בהשלוחה. הערה לענין דיעבד, בשלוחה. פי' התוספתא ישוב לדקושיות בגמ' ישוב לטור. אם נוהג טהרת מצורע בזה"ז. נסתר דקדוק החו"י ודברי המק"ח דא"צ להשתדל לבער מדינא

) ובפרט מ"ש עוד המק"ח שם דלדעת התוס' בפ' כ"ש דחמץ שאינו ידוע אף שהוא בביתו אינו עובר עליו ע"כ מטעם דתשביתו היינו ביטול ובזה הבדיקה מדרבנן אף בלא ביטול משא"כ אם הפירוש תשביתו שריפה דוקא הבדיקה מה"ת חיובית כדי לקיים המ"ע שמחויב לחזור לקיים מ"ע כמ"ד בחולין קל"ט יכול יחזור בהרים וגבעות אחרי שילוח הקן ת"ל כי יקרא מוכח דבסתם מ"ע מחויב לחזור אחריה לקיימה עכ"ל והנה אין להקשות עפ"ז מה הקשה התוס' חולין קל"ט דאמאי לא תני שכיסוי נוהג בזכרים ונקיבות ושילוח הקן אינו נוהג אלא בנקיבות הלא י"ל דתני ושייר [עי' קול הרמז ריש פ' שלוח הקן דתירץ כה"ג לענין דשייר צריכין לאמן] ושייר נמי דבכיסוי חייב לחזור משא"כ שילוח הקן דכתיב כי יקרא די"ל דבכיסוי ג"כ כתיב אשר יצוד ואמרינן חולין פ"ד שלא יאכל אדם אלא בהזמנה הזאת וא"כ כ"ש שאין לחזור אחריה ועי' מ"ש באות י"ז. ורציתי להביא ראיה לדבריו ממ"ד בב"ק קי"ג ע"ב ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה אימא להדרה אמר רבנאי ומצאתה דאתי לידיה משמע הרי דאם לאו ומצאתה הוי אמינא דבישראל שפיר מחויב לאהדורי בתרה דהוי דומיא דכל המצות דמסתמא מחויב לחזור אחריהם לקיימם, אולם עי' רש"י ב"מ כ"ז ע"א ד"ה דאתי לידיה שפי' לאהדורי בתרה לטרוח אחריה פי' להגביה אותה [ועי' ש"ע הגאון מהרש"ז הל' נזקי, ממון סעיף ד'] אבל באמת לחזור אחריה לבקשה כדי שימצאנה לא הוי בס"ד ג"כ. והראיה שכתב המק"ח מחולין קל"ט לפע"ד דבריו תמוהין עד מאוד והנני לעורר איזה ענינים על קן צפור ויגיע דברי בו וזכור אזכרנו)

הנה בשו"ת חו"י סי' ס"ז נשאל אם כאשר יקרא קן ציפור לפני איש אם מחויב לטפל ולזקוק לה או יכול להניחה כך דלא אמרה תורה שלח תשלח רק בשרוצה ליקח הבנים וכתב דיש דקדוק בגמ' חולין שם יכול יחזור בהרים וכו' ת"ל כי יקרא במאורע לפניך ונהי דממעט שלא יחזור בהרים אבל כשמצא מחויב לטפל בה ואם אמנם מדברי התוס' גבי האיבעי' דשני סדרי בצים זע"ז המובא בש"ך יו"ד סי' רצ"ב ס"ק י"ד משמע דאינו מחויב אך שאין דברי התוס' מוכרחים דיותר נראה כפי' הרשב"א ועי"ש מ"ש על הש"ך שרצה להשות דברי רש"י ותוס'. והנה לפע"ד דכ"ע שוין בזה שאינו מחויב לטפל בהם כשאינו רוצה ליקח הבנים והלא גם מרשב"א גופא משמע כן דכתב בתשו' סי' י"ח דלפיכך אין מברכין על שלוח הקן דלא צותה התורה לגזול כדי להשיב וליקח האם כדי לשלח עי"ש ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' י"ד פרושו ומ"ש שא"י לברך שמא תפרח מאליה בלא שילוחו צ"ע לפע"ד דהכי לא אפשר שיתפשנה על הקן עד אחר הברכה אך לפע"ד עוד י"ל כיון דמצות שלוח רק בכנפיה ע"כ חיישינן שמא אינה יכולה לפרוח או לא תרצה (ואין מברכין על מצוה שאינה בידו עי' מ"ש באות מ"א) ויהי' מוכרח לשלחה ברגל ויהי' מצוה הבאה בעבירה וזהו הפי' ברשב"א שלא צוונו ליקח כדי לשלח פי' דבאמת יכול להפריחה בלא עבירה רק לברך אי אפשר דשמא לא תפרח ויקחנה לשלחה ברגל] וגם בחידושי הרשב"א שם לא השיג על רש"י רק לפי מה שהבין דכוונתו שנוטל האם אבל לפי דברי הש"ך הכל ניחא כמו שיתבאר באות שאחר זה: וטרם יהי' כל שיח אחקורה דלכאורה יש להקשות ב' קושיות בגמ' שם לפי שנאמר שלח תשלח וכו' יכול יחזור בהרים ת"ל כי יקרא, א' כיון דשני הכתובים סותרים זה את זה מאי אולמיה הך קרא דכי יקרא מהך דתשלח, ב' דהלא מקרא דתשלח מבעי' ליה שם דף קמ"א תשלח אף לדבר מצוה כשצריך לטהר את המצורע ואיך הוי אמינא דיחזור בהרים ובאמת בספרי פ' תצא יליף מן פסוק לא תקח אפילו לדבר מצוה אבל בגמרא קשה. והנה באמת מדוע לא יליף הגמ' מן לא תקח רציתי לומר דאפשר זה קאי רק על צפור השחוטה כמו בדף ק"מ דאמרינן אלא לשחוטה עי"ש אבל צפור השלוחה ממילא מותר [ועי' רש"י שם בדף קל"ח סוף ע"ב ד"ה פטור מלשלח ועי' מל"מ פ"א מהל' טומאת צרעת ה"א, וראיתי בקול הרמז ובתפארת ישראל סוף חולין שכתבו דאין להקשות דלתני לטהר בו את היולדת דמצויה טפי ועוד דאית בה נמי שלום בית דמש"ה היא מביאה קנה לכפרה מה שקפצה ונשבעה שלא תזקק לבעלה וטפי שייך שלום בין איש לאשתו ביולדת מבמצורע דבמצורע הקלקול באיש וביולדת באשה דומיא דסוטה ותרצו דביולדת יש ביטול השילוח לגמרי משא"כ במצורע יכול לקיים גם מצות שילוח בטהרתו ג"כ קמ"ל עי"ש, ולפע"ד משום הא לא אריא די"ל דקמ"ל רק במי שכל כמה דלא מטהר אסור בתשמיש משא"כ ביולדת מותרת בתשמיש תיכף אחרי הטבילה. ובזה יתישב ג"כ דלתני לטהר את המצורעת דהוי דומיא דסוטה אך כיון דמותרת בתשמיש קמ"ל יותר רבותא במצורע ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג ואכמ"ל] אבל הספרי סובר דגם צפור השלוחה אסור ליקח דז"ל הספרי מכלל שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות יכול יקחנה לטהר בה את המצורע ת"ל לא תקח הדי דממעט שתיהן. אולם ראיתי ביש"ש סוף חולין שכ' וז"ל דנ"ל דלא יטול אפילו להאי דשלוחה ואע"ג דלא מבטלינן למצוה דשילוח לגמרי שהרי עתידין אח"כ לשלחה אפ"ה לא מבטלינן מצות שילוח בשעתה לצורך מצוה אחרת כדילפינן לעיל משלח תשלח, הרי דמתשלח ילפינן ג"פ להשלוחה ואולי י"ל דלשני הפסוקים בדיעבד בשחוטה אסור ובשלוחה מותר ועי' בתפארת ישראל שם, ובזה נבין פי' התוספתא שם המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח פי' אף שנאמר ולקח מ"מ כתיב כאן לא תקח כמו בספרי וזה קאי גם על השלוחה ואח"כ כ' עוד דלא יטול אם מעל הבנים ואפי' לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה פי' דזה קאי על השחוטה דזה אף דיעבד אסור מפני שנעבד בה עבירה בביטול המצוה לגמרי משא"כ בשלוחה

ועתה אחזור לדברי לישב הקושיות י"ל דחדא מתורצת בירך חברתה דהוי אמינא דכמו דתשלח אף למצוה גדולה שצריך וגם שלא יתבטל השילוח לגמרי אפ"ה מצות שילוח בשעתא אלים ממנה כמ"ש היש"ש לזאת הוי אמינא דיחזור בהרים ג"כ ת"ל כי יקרא במאורע לפניך וקרא דתשלח רק לדבר מצוה מרבה ושני הכתובים אינם סותרים זה את זה כלל. ולפי זה הדקדוק של החו"י דלא אתא מיעוטא רק שלא יחזור בהרים לאו מלתא הוא דלהס"ד באמת הוי רבותא טפי דמחויב לחזור גם בהרים וגבעות אבל לפי המסקנא דתשלח לא קאי רק על דאפילו לדבר מצוה א"כ לענין אחר הוי כאלו לא כתיב כלל תשלח א"כ מנ"ל מפסוק כי יקרא דאף כשאינו רוצה ליקח הבנים [שוב ראיתי ביד שאול שהרגיש קצת בזה, ומ"ש שם דמדוע כתב הטור דאסור ליטול האם אפילו לדבר מצוה והפי' לטהר המצורע הלא זה אינו נוהג בזה"ז כלל ובמ"ש ניחא ג"כ דקמ"ל דקרא דתשלח מרבה רק דבר מצוה ומזה נדע שאין אזהרה כשאין רוצה ליקח הבנים וגם בלא"ה י"ל דהלא הטור לא כתב לטהר את המצורע וסתם דבר מצוה י"ל למלתא אחרינא כגון כיבוד אב (ועל הטור לא קשה מאי אולמיה הך עשה מהך דזה באמת קמ"ל) ובעיקר הדבר שהחליט דטהרת מצורע אינו נוהג בזה"ז צע"ג דבפירוש כ' הרמב"ם בפי"א מהל'