מור ואהלות מו

מכיסוי וצ"ע ממ"ש התב"ש סי' א' ס"ק נ"ט. ועי' ש"ך כ"ח סק"ו ובתפארת למשה הקשה עליו דהלא ציצית דמי לשחיטה וע"פ מ"ש גם לכיסוי לא דמי כנ"ל ואכמ"ל

יח (צ"ע על המק"ח דצריך לבער כדי לקיים מ"ע כמו ציצית דיש לחלק. יש לחלק משחיטה ג"כ ביאור ברמב"ם. ב' קושיות על מק"ח, עוד קושיא עליו. ישוב להמק"ח בב' דרכים. הערות במנהג להניח פתותי חמץ שקרוב לדין הוא. יניחם ביום י"ג. ישוב לקושית הצל"ח. ביאור המג"א להניח חמץ נוקשה

) וראיתי במקור חיים בפתיחה להל' פסח מסי' תל"א שכתב דלרמב"ם אף שמודה דלאחר שבטלו לא עכר על ב"י ומ"ע דתשביתו אבל מ"מ חזר דין חמץ להיות נידון כשאר איסורי הנאה כגון כלאי הכרם וכדומה דאותן דכתיב בהו שריפה בשריפה ואותן דלא כתיב שריפה בקבורה מחשש תקלה וה"נ בחמץ לר"י שריפה ולרבנן פירור וצריך לבער קודם שיבטל דאל"כ הוי כלא קיים המ"ע משא"כ כשמבערו קודם מקיים המ"ע בחמץ שלו ומחויב בזה כמו שמחויב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיעשה בו ציצית עי"ש. והנה לכאורה י"ל דלא דמי זה לזה דהתם בעיקר המצוה מחויב להביא עצמו לכלל חיוב לקנות טלית המחויב ציצית וכן בית החייב מזוזה כבאות הקודם משא"כ ביעור אין חיוב בעקרו להשתדל שיהי' לו חמץ בביתו כל השנה כדי שערב פסח יתחייב בביעורו וכן להכניס חמץ בבית חדש כדי לבוא לכלל חיוב עי' לעיל אות ט"ו דה"ה לבית בדוק כבר וכן אינו מחויב לקנות חמץ כדי לשרפו לקיים מצות השבתה א"כ אפשר מקרי רשות כשחיטה כנ"ל באות הקודם שאין בו אזהרה לבוא לכלל חיוב וה"נ בחמץ. אך י"ל דבאמת לא דמי לשחיטה דגם עתה אין עליו החיוב כלל והכי לא סגי דלא לשחוט עי' פסחים ז' אבל בביעור עכ"פ עתה החמץ כבר בביתו והתורה צותה להשביתו לפיכך אז צריך להשתדל לקיים המ"ע כמ"ש המק"ח, ובחקירה הזאת נבין פי' סדר לשון הרמב"ם בהלכות ברכות פ"א הט"ו שהתחיל בלולב שמברך על כיון שהתחיל כבר בהמצוה עי"ש והפסיק וכתב אבל נט"י ושחיטה דרשות הן וכו' [עי' באות ט"ז וכ"ב ול"ה מ"ש בזה] וסיים וחוזר וכך הוא מברך על ביעור מטעם שהתחיל כבר בהמצוה עי"ש ולכאורה קשה דהול"ל הך בבא וכך הוא מברך על ביעור סמוך לנטילת לולב דמטעם א' המה ובזה נכון ע"פ מ"ש באות הקודם דהיכא שנסתפק הרמב"ם הוסיף עוד טעם וה"נ נסתפק אם דומה ביעור לשחיטה מטעם א' דהוי רשות ואף לעצמו מברך על ואפי' אם תאמר דל"ד לשחיטה מטעם שכתבתי ורק דמי לציצית וכדומה כדברי המק"ח הלא יש טעם שכבר התחיל בהמצוה ובזה אף בחובה כלולב מברך על

אך עיקר דברי המק"ח צ"ע לפע"ד, א' שמא גם בכלאי הכרם וכדומה אם הי' שייך אצלם שום ביטול לא היו צריכים לשורפו רק דאחר זמן איסור לא שייך ביטול משא"כ חמץ דיכולים לבטלו קודם זמן איסורו ושוב כשבא ז"א לא יחול עליו חובת ביעור וראיתי שהרגיש בזה בס' בית מנוחה הל' חומ"צ פ"ב עי"ש, ב' הנה המגן האלף סי' תל"ד הקשה עליו דא"כ איך מוכר לעכו"ם שישאר בפסח הא חסר לו מצות השבתה עי"ש והנה הקושיא הזאת אינו רק לפי דברי המק"ח בעצמו ג"כ שם שהשיג על השאגת ארי' שכתב דלר"י דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה הוי חמץ ברשותו בפסח ויכול למכרו לעכו"ם וה והשיג דתימה לומר כן דוודאי תשביתו משמע שמשביתו מן העולם לגמרי ואין מותר לר"י אלא להסיקו תחת תבשילו כמ"ש תוס' פסחים כ"ח בד"ה ר"ש. אבל לפי האמת אין זה תימה דהמעי' ברא"ש שם יראה דלאו דוקא כתבו התוס' להסיקו תחת תבשילו דז"ל הרא"ש אלא וודאי דלר"ש נמי אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואע"ג דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמכרו לעכו"ם מותר וא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו, וא"כ אחרי שידענו שגגתו יתרפא מקושית המג"א הנ"ל די"ל דגם במכרו לעכו"ם מקיים מצות השבתה. אך דלפע"ד לא נחלץ עדיין מקושיא חזקה דלמאי דקימ"ל כהסוברים דמותר לבטל חמץ בס' קודם פסח עכ"פ כדי להשהותו עד לאחה"פ עי' ש"ע הג' מהרש"ז סי' תמ"ב ס"ה ובק"א שם ובזה וודאי אין מקיים מ"ע דתשביתו דהרי אדרבה הוא רוצה בקיומו ודמי למ"ש הרא"ש שאינו מקיים תשביתו בשאכלו וגרע ממבטלו ומפקירו דעכ"פ יש גילוי דעת דלא ניחא ליה במאי דאוקמיה התורה ברשותו כשעשאו הפקר כמ"ש הר"ן ריש פסחים דחמץ בלא"ה אינו ברשותו וסגי בגילוי דעת משא"כ בכה"ג דברשותו הוא. ולישב קצת דברי המק"ח י"ל א' מב' דרכים או דמצות השבתה אינו רק על חמץ שיש לו איסור גדול עד שממילא יהי' טעון שריפה אף אחר הביטול משא"כ בחמץ כזה שלא יהי' זקוק לשריפה לא צותה התורה להשביתו או אפשר דבאמת במכרו לעכו"ם וכ"ש במערבו בס' אינו מקיים השבתה וצריך לשייר מעט כדי לקיים המצוה) וכמו שאינו מחויב שכל בגדיו ישתדל להיות להם ד' כנפות כדי שיתחייבו בציצית רק די בא' ועי' מ"ש באות כ"ג [וצ"ע עפ"ז במזוזה אם יכול לעשות יתר הפתחים כמחתרת עי' אות י"ז כשיש לו מזוזה א'] וה"נ משא"כ כשמבטלו ומפקירו שמבטל הכל כלשון כל חמירא לפיכך צריך לבערו קודם כדי שיקיים המצוה בחמץ שלו. כן י"ל קצת דברי המק"ח אך שדבריו בלא"ה נדחים עי' בית מנוחה שם ובס' חוה"פ סי' תל"א שם

יט (אין להקשות על מק"ח מתוס' די"ל רציתי להביא ראיה למק"ח ומרש"י יש לסתרו. ראית המק"ח תמוה. חקירת החות יאיר אם רואה קן צפור אם מחויב לטפל בה. לפעד"נ דלכ"ע אין מחויב. ראיה מרשב"א הערה מדוע אין מברכין על שלה"ק. ב' קושיות בגמ' חולין. אם מותר לדבר מצוה ליקח צפור השלוחה ממילא סתירה לראית קול הרמז ותפ"י. מספרי ויש"ש יש **(ואולי באמת מחויב להביא עצמו לכלל חיוב גם בבית חדש או בדוק כדי לקיים המצוה אח"כ לבדוק ויהיה מנהג שכתב הרמ"א ססי' תל"ב להניח פתותי חמץ קרוב לדין כי מסתמא בודקין מקודם כנהוג ע"כ מחויב להביא עצמו לכלל חיוב ועי' מ"ש באות שלאחר זה [אך לפענ"ד דיניחם ביום י"ג קודם הלילה דבליל י"ד שחל עליו חובת הביעור אין להניחם ועי' במשנה אור לי"ד ובתוס' דף ד' ד"ה על ויהיה כוונת הרמ"א ומיהו אם לא נתן לא עכב פי' אם לא נתן ביום י"ג לא יתן שוב ולא יעכב הבדיקה והברכה בלא"ה] ובזה י"ל קושית הצל"ח ריש פסחים על הכ"מ בגירסתו דהא הרמב"ם בבודק מיירי ובודק לאו חמץ ידוע ולפע"ד לק"מ דמסתמא גם אז היה המנהג הזה שהוא יסוד גדול ע"פ דין וא"כ מסהמא הוי תמיד חמץ ידוע. ואגב יש להעיר במ"ש המג"א שם סק"ו ונוהגין להניח חמץ נוקשה וכל אחרונים העתיקו שצ"ל קשה שלא יתפרר ולפעד"נ דבכוונה כתב נוקשה דהנה הט"ז שם סק"ד ערער על המנהג הזה ודעתו שלא להניח דשמא לא ימצאנו הבודק במקום שהניחו עי"ש [והנה זה דוקא חשש בתחילת ליל י"ד שחל עליו חובת הביעור אבל ביום י"ג לא חיישינן לזה כנ"ל] וראיתי בשערי תשובה סק"ז בשם שו"ת זרע אמת דנכון לדקדק שיהיו קטנים פחות מכזית וכו' וע"כ כוונתו להנצל מחשש הט"ז שמא לא ימצאנו דאפ"ה לא יעבור עכ"פ בב"י ועי' סי' תמ"ב ס"ח ט"ז סק"ה ומג"א ס"ק י"ב וח"י י"ז ובש"ע הג' מהרש"ז סכ"ח ובק"א ואכמ"ל שהדר חשש הט"ז למקומה ובפרט כי פתיתין פרושן כזיתים עי' מנחות ע"ה לזה אמר להניח חמץ נוקשה דקיל יותר עי' מג"א תמ"ב סק"א וססי' תמ"ז ואכמ"ל: