מור ואהלות מד

כנ"ל ועי' אות י"ח לפיכך מחזיר לו המשכיר השכירות אח"כ] וכן השני שנכנס אחריו בשכירות אינו מחזיר לו זו ההוצאה מטירחת ומקום קביעתה דיאמר שלא אהני ליה מידי דרוצה בעצמו להסירה ולקבעה מחדש ובפרט אם נחייבהו לשלם בעד טירחת ומקום קביעתה בוודאי יטעון כן. וכן יתפרש חקירת הבר"י בשוכר בחזקת שאין מזוזה והמשכיר קבע וטוען השוכר שרצה לקיים בעצמו המצוה ולפיכך לא יצא בשליחות המשכיר ועתה יהי' מוכרח בטירחת הסרת מזוזות הישנות ובזה לא רצה וטוען שהי' מקח טעות. עכ"פ בזה נתישבו כל הקושיות העצומות באות זה וכן באות י"ג דאמאי א"צ השוכר או הקונה להסירה ולקבעה מחדש עי"ש והכל ניחא. אך צ"ע לי עפ"ז בקטן שקבע מזוזה לפתחו עי' ססי' רצ"א ואם נאמר כסתימת הפוסקים דמותר לקבוע בעצמו כמו אשה עי' אות י"ג וי"ל דאף אם הגדיל א"צ להסירה ולקבעה מחדש בברכה דלא כנ"צ שם עי' מג"א ססי' תקס"א ועי' צבי לצדיק יו"ד סי' כ"ח על ש"ך סק"ה] עי' באר היטב אה"ע סי' ל"ד סק"ט די"ל דדמי לקובע קודם שנכנס לדור בו עי' אות ה' וכן כ"ש הוא משוכר שקובע תוך ל' אף דלא מחויב גם מדרבנן עי' אות י"א י"ב מ"מ יש לחקור באם השכירה או מכרה לאחר כשהגדיל יהי' מוכרח השוכר או הקונה להסירה ולקבעה מחדש בברכה אף אם ירצה בשליחותו בעת השכירות או הקנין כי אין שליחות לקטן אף למשא ומתן עי' ח"מ סי' קפ"ח ס"ב, ועי' תוס' כתובות י"א לענין גר קטן וח"מ סי' רל"ה סעי' ט"ז קטן שערב לאחרים פטור אף לכשיגדיל ועי' סמ"ע שם דאין בו משום תקנת כדי חייו, ועפ"ז י"ל דבנ"ד הוא מצד ערבות ותקנת כדי חייו דכתיב בו למען ירבו ימיכם וכו' ואם קיבל ערבות עי' דא"ש ברכות כ' ואו"ח רע"א בדגול מרבבה שם ומג"א סי' רס"ה סק"ה ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' א*) וצע"ג ואכמ"ל. ועי' מלואים הנדפס מחדש על יו"ד סי' רפ"ה שחקר דאפשר בנשים מזוזה קודמת לשאר מצות משום דבעי חיי עי"ש וכן יש לחקור בקטן יתום מאב ואם אם לו ג"כ מזוזה קודם משום רבעי חיי או דיוכל לקיים בת"ת ויזכה כן וצ"ע

טז (חילוק בין מזוזה למעקה בהברכה. ולרמב"ם צ"ע גם מציצית. חילוק הגאונים וישוב להק"ס. אין לחלק בין גוף למכשירין. ישוב ופי' בדברי הרמב"ם:) שבתי וראיתי שבמה שישבתי לעיל באות ד' דברי הרמב"ם שפסק דצריך לברך לקבוע מזוזה עי"ש שהתירוץ הזה לא יעלה יפה למ"ש ג"כ שצריך לברך לעשות מעקה, ועי' סמ"ע ח"מ סי' תכ"ז סק"ב ועי' מ"ש באות י"ד החילוק בין מזוזה למעקה. ובאמת שבשאלתות סי' קמ"ה ובה"ג מבואר דבמזוזה מברכין לקבוע ובמעקה מברכין על אבל צריך לישב לשיטת הרמב"ם וכן קשה נמי מציצית שאין אדם מחויב לקנות לו טלית כדי שיעשה בה ציצית עי' רמב"ם פ"ג מהל' ציצית הלכ' י"א ועי' תשו' שאגת אריה סי' כ"ח דמה"ט אין תפילין קודמין לציצית משום דציצית דבר הרשות הוא וא"כ מדוע פסק הרמב"ם שמברך להתעטף בציצית מ"ש מנט"י ושחיטה לדידיה [הן אמת שי"ל מטעמים שכתבתי באות ג' למה שעבדך עליהם בכל יום וה"נ ועי' שם אריה חיו"ד סי' ס"ד] ואין לתרץ דנט"י תרתי רשות הן ע"פ מ"ש בתשו' שאגת אריה סי' כ"ב דמה"ט תוכל להקדים ד"ס לד"ת דהוי כרשות נגד ד"ת עי"ש וא"כ נט"י רשות דהוי ד"ס וכן רשות דלא יאכל דבר הצריך נט"י הלא תקשה מנט"י בליל פסח דחד רשות הוא שהנטילה מדרבנן אבל האכילה חיובית מה"ת ואפ"ה כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' חומ"צ שמברך ענט"י, וראיתי ברא"ש פ"ק דפסחים ורבינו ירוחם נתיב הי"ג חילוק הגאונים דכל מצוה הנעשה מיד מברך על כגון טבילה נט"י וכו' אבל אם יש שיהוי במצותה אומרה בלמ"ד כגון להניח תפילין להתעטף בציצית לישב בסוכה כלומר להיות עטוף להיות יושב עי"ש, ועפ"ז י"ל מה שבעל קנאת סופרים הלכות תפילין תשו' ל"ג יצא לחלק בין מזוזה לשחיטה דבמזוזה הוי רק הכשר מצוה הקביעתה ועיקר המצוה נגמרת רק כשדר בה משא"כ שחיטה עיקר המצוה נעשית בשעת השחיטה ואח"כ כשאוכל ליכא שום מצוה עי"ש ולפע"ד לא הבנתי החילוק דאף שהתוס' כתבו בשבת קל"א ד"ה ושוין דשחיט לי היינו כיבוד עצמו כשמתקן לו מאכלו ולא מכשירין הנה מלבד מה שצ"ע דבתוס' יבמות ו' ד"ה שכן הכשר מצוה משמע דכל שאין מאכילו ומלבישו נקרא הכשר מצוה עי"ש עוד י"ל דבלא"ה אין זה ענין לסתם שחיטה ועי' חולין פ"ח דהכיסוי שאחר השחיטה נקרא ג"כ הכשר מצוה, ואם כוונת הק"ס דהרי אף שאינו אוכל אח"כ ליכא ברכה לבטלה הרי גם במזוזה נקרא גמר המצוה ואף שלא ידור בה אח"כ אין כאן ברכה לבטלה כנ"ל באות י"ב י"ג וגם מה ענין לחלק בנוסח הברכה בין גוף המצוה להמכשירין ועי' ר"ן חולין ל"א שכתב דהפלוגתא דרב ור"י אם נדה צריכה כוונה לטבילה לא שייכא בפלוגתא אם מצות צריכות כוונה דטבילה ושחיטה לאו מצות הן רק מכשירין ואף למ"ד מצות צריכות כוונה קאמר רב דטבילה א"צ כוונה ור"י איפכא ס"ל דאפילו אם מצות אצ"כ מכשירין חמירי, ועי' מצות חליצה תורה אור ס"ק ע"ה שכ"כ מסברא דנפשיה וכבר קדמו הר"ן כמ"ש ועי' תשו' חת"ס חא"ח סי' נ"ה. ואקצר ואומר דע"כ הק"ס כיוון להחילוק שכתב רבינו ירוחם כנ"ל ואף שאין זה לשונו

ועל פי זה י"ל ג"כ כוונת הרמב"ם דמזוזה ומעקה וציצית אף שכ' דגמר המצוה בהם בקביעתה ובעשיתה ולבישתה מ"מ עכ"פ יש שיהוי בהמצוה לפיכך מברך בלמ"ר ולא דמי לנט"י ושחיטה שנעשה מיד, וזהו פי' דברי הרמב"ם בהלכות ברכות שם הלכה ט"ו מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה אבל נט"י ושחיטה דרשות הן וכו' ולכאורה קשה מה זה הלשון אומרת אבל נט"י שאינו שייך אלא א"כ יש בו היפוך מהקודם ובזה נכון דהכי פרושו אבל נט"י ושחיטה דאין בהם ברכה אחר עשיתן כמ"ש שם הלכה ו' וגם שהם בדבר הרשות מברך על משא"כ ציצית ומזוזה ומעקה אף אם יקראו רשות מ"מ יש שיהוי במצותה מברך בלמ"ד ועי"ש הלכה ה' אבל בחובה כשחיטת פסחו אף דנעשית מיד מברך בלמ"ד לדידיה ובזה פליג על חילוק הגאונים שם שלא חילקו בין חובה לאינו חובה ואף שאין זה מפורש כל כך בלשון הרמב"ם מ"מ י"ל דכן יורה כוונתו ועי' מ"ש באות י"ח כ"ב ול"ה: **(וראיתי בס' בית מנוחה הל' סוכה ולולב פ"ה הלכה יוד דרק מה"ת ס"ל לרמב"ם דאין הקטן יבול להקנות אבל מדרבנן יכול להקנות אך ביו"ט א' לא מהני קנין דרבנן דבעי לכם מה"ת ולא קשה מסובה ל"א בגזל עצים ועשה סוכה דיצא מפני דקנה מדרבנן מפני תקנת השבים י"ל שאני לולב דבעי לכם ואף דהפקר ב"ד הפקר מה"ת ע"מ לא הוי עדיין לכם מה"ת [וכה"ג עי' במג"א תרל"ו סק"ג ומ"ש באוהל בית הרואה אות ז' לענין גזל עכו"ם] משא"כ בסוכה דשאולה כשירה מהני גם קנין דרבנן וא"כ לשיטת הסוברים דביתך ממעט שאולה ושכורה כנ"ל באות ח' א"כ דמי ללולב דלא מהני קנין דרבנן. אך י"ל דלא דמי ללולב דשם הוא מצוה חיובית והקפידה תורה שיהיה דוקא משלכם בקנין גמור מה"ת משא"כ במזוזה דיכול לפטור עצמו מענה כנ"ל באות א' הפי' ביתך באיזה קנין שיהיה כל שנקרא ביתך עי' אות ט' י"ל דמהני קנין קטן ג"כ לזכות בשליחותו במזוזה לאחרים.**)