מור ואהלות מא

מ"מ שמא ניחא לו לעשות מצוה בגופו או עכ"פ שמא צריך לעשות שליח לזה היה מודיע קודם. ולכאורה י"ל ראי' דא"צ שליחות דאל"כ מדוע יליף במנחות מ"ב דציצית שהטילן עכו"ם פסולים דכתיב דבר אל בני ישראל תיפוק ליה דפסול דאין שליחות לעכו"ם עי' יו"ד שם סעיף ו' ז' ט' אלא ע"כ דא"צ שליחות, אך י"ל מ"מ דציצית שאני ממזוזה דבציצית כל המצוה יוכל לעשות בלבישתו בברכה לפיכך א"צ שליחות בהתלויה משא"כ מזוזה דעיקר המצוה נגמרה בעת קביעתה כנ"ל אפשר דצריך לעשותה בעצמו או ע"י שלוחו. ועי' קנאת סופרים דף י"ט שהסביר דעבודה החשוב' א"צ שליחות וא"כ גם במזוזה דהוי גמר המצוה ה"ה, ועי"ש דף ה' דבמצוה שבגופו ואחר עשהו כגון שאחד מניח תפילין על ידו של חבירו שפיר דמי ונלפע"ד דאף שאינו שליחו כגון שאין ברצונו אפ"ה שפיר דמי עי' הגמ"י הל' ציצית פ"א שהקשו לר"ת שפוסל אשה לעשות ציצית כיון שאינה במצות ציצית הא אמרינן בע"ז ל"ט שהיתה קושרת לו תפילין בזרועו ותירץ דלא נאסר לאשה רק תיקון גוף המצוה ככתיבה ותיקון ציצית וכו' אבל הקשירה אין בהמצוה שום תיקון הרי דאף שאינה חייבת מ"מ תוכל לקשור דהמצוה שבגוף האדם א"צ שליחות וא"כ ה"ה לענין מזוזה י"ל דדמי לקשירת תפילין כיון שאינה עושה שום תיקון בהמצוה תוכל לקבוע מזוזה לבית איש אף שאין בה דין שליחות זולת למשא ומתן עי' ח"מ סי' קפ"ח ס"ב הרי דא"צ שליחות, ובאמת שיש לסתור דשמא תירוץ הא' שבהגמ"י עיקר דבמס' ע"ז שם לאו קושרת רק מסייעת, וכן י"ל כיון דהיא חייבת במזוזה א"כ יש בה דין שליחות כמו לענין גיטין, וכן י"ל דמה שחייבת במזוזה היינו שרק צריכה להדר אחר איש שיתקן מזוזה לביתה וסברא כזאת כתבו התוס' ע"ז כ"ז דאף למ"ד אשה פסולה למול הוי אמינא דחייבת מ"מ להדר למול בנה ע"י איש, ועי' בנין ציון החדשות סי' ח' דאף אם אשה ועבד חייבים לשמוע פ' זכור מ"מ אינם מצטרפים לעשרה לענין זה ורק מחויבים לשמוע מעדה שנקראו בי' שיקראו פ' זכור עי"ש וה"נ אף שמחויבת במזוזה מ"מ צריכה דוקא שאיש יקבע לה מזוזה. וכן צ"ל במ"ד ביו"ד סס"י רצ"א דמחנכין את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם לאו שיעשו בעצמם רק לעשות להם אך מסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ע. ומדברי הר"ן פ"ק דפסחים בסוגיא דבלבער משמע דאין מועיל אם קבע מזוזה לאחד שלא מדעתו ובעינן שליחות שכ' שם דבתרומה מברך להפריש דבעינן דעתו משא"כ ביעור ומילה שאחר יכול לפטרו שלא מדעתו מברך על ולפ"ז במזוזה דמברך בלמ"ד משמע דדמי לתרומה, אך י"ל כמ"ש באות כ"ט עי"ש. ועי' מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ז' וסוף דבריו דאפילו אם נאמר דלא בעינן שליחות בפדיון הבן מ"מ היינו דוקא בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחילה צריך דעת האב דאל"כ הרי מפקיע המצוה המוטלת עליו וא"כ בנ"ד ה"נ דבדיעבד מה שעשה עשוי וא"צ השוכר להסירה ולקבעה מחדש, אך היינו דוקא בשוכר דלתוס' ורא"ש י"ל דאינו רק מדרבנן עי' אות ח' בזה נוכל לסמוך דא"צ שליחות וגם זה צ"ע אבל בקונה בית דמה"ת חייב בוודאי צע"ג דעל מה נסמוך דא"צ שליחות. ועי' מנחות ל"ג ר"ג בנא ביתא ואמר לר"נ קבע לי מזוזה הרי דהיה בשליחותי' ועי' מ"ש לקמן אות י"ד ט"ו

יד (המח"א סובר דכשעכו"ם עושה מעקה יכול ישראל לברך מב' טעמים, המג"א ס"ל כטעם ב'. פי' בפסחים נ"ה. לכאורה מותר העכו"ם בקביעות מזוזה כמו אשה. ח"ו לומר כן דיש לחלק. צ"ע אם אשה כשרה לכתוב מזוזה לביתה, ראיה משבת דעכו"ם פסול. חקירה באמירה לאמירה לעכו"ם בשבת, ראיה מרא"ש דלא כמח"א ואסור אמירה לאמירה. משלוח מנות אם מותר ע"י קטן ועכו"ם. ראיה מתה"ד. ביאור ברמב"ם לחלק ממזוזה למעקה ראיה מתוס'

) וראיתי במחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין סי' י"א דהעושה מעקה ע"י אומן עכו"ם יכול בעל הבית לברך עליה דאף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ כיון דעושה בשכר הו"ל יד פועל כיד בעה"ב, ועי' מ"ש באות ל"א, ועוד כיון דא"צ שליחות ואם תקן מעקה של חבירו שלא מדעתו הוי שפיר כי עשהו נמי עכו"ם מהני ונעשה שלוחו עי"ש. והנה מהמג"א סי' רס"ג ס"ק י"א דאם שכחה מלברך או להדליק [עי' נתיב חיים שהגיה כן] וכו' ותאמר לעכו"ם להדליק והיא תברך ואף דלאו בשכר אפ"ה מותרת לברך (וצ"ע לענין נ"ח כה"ג כשהוא בשבת עי' מג"א סי' תרע"א סק"י ובשע"ת וי"ל דשם עכו"ם לא עדיף עכ"פ מחש"ו שלא עשו כלום בהדלקתם עי' סי' תרע"ה ס"ג] ונראה דס"ל כתירוץ הב' של המח"א. וי"ל בזה מ"ד בפסחים נ"ה דבגליל לא היו עושין כל עיקר ועי' צל"ח שם שעמד על לשון כל עיקר, ונלפע"ד דגם שריפת החמץ עשו ע"י עכו"ם כי הם לא היו עושין כל עיקר ואף שהברכה של בדיקת חמץ קאי ג"כ על שריפתו מ"מ מותר בכה"ג כמעקה ונר שבת, אך י"ל כמ"ש הט"ז יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ז לענין טבילת כלים כשישראל טובל ג"כ וקאי ברכתו על סבילתו בעצמו יכול ג"כ לטבול ע"י עכו"ם בדבר שאין כשר ע"י עכו"ם רק דיעבד עי' זהב מזוקק שם וה"נ י"ל לענין חמץ אבל מנר שבת ומעקה לא משמע כן. ועי' מ"ש באוהל ים המלח אות ד' ועי' דברי שאול ויוסף דעת סי' ל"ח ועי' דברי מרדכי על יאיר נתיב סי' ו' אות ס"ד ואכמ"ל

והנה עפ"ז לכאורה הכי נמי במזוזה כשפועל עכו"ם קבעו יכול לברך בעה"ב כטעם א' של המח"א ולטעם ב' אם נאמר דבמזוזה א"צ שליחות עכ"פ דיעבד יהיה מה שעשה עשוי, ומ"ד במנחות מ"ב כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכו' לא תקשה על זה דשם קאי רק על כתיבה דהרי אשה. שאינה בקשירה ומותרת לקבוע מזוזה לפי סתימות הפוסקים כנ"ל באות הקודם וה"נ לענין עכו"ם ועי' משבצות או"ח תרמ"א. אמנם לפעד"נ דח"ו לומר כן דמלבד מה דסברת המחנ"א דבשכר יש שליחות לאו מוסכמת עי' שעה"מ פ"א מהל' תרומות ובנתיבות המשפט סי' קפ"ח ובדברי מרדכי שם ובקנאת סופרים בכ"ד, ובפרט אם נאמר דצריך שליחות במזוזה נפל טעם ב' של המח"א ג"כ עוד י"ל דלא דמי לאשה שמהני קביעתה דעכ"פ מחויבת במזוזה דבעי חיי ועכ"פ למשא ומתן נעשית שליח [ובפרט לפי מ"ש בס' סת"ם סי' ע"ד דאם באשה שייך מצות כתיבת ס"ת נאמר דמה דפסולה לכתוב ס"ת היינו לזכרים אבל לעצמה כשרה לכתוב וכמו במגילה דחייבת בשמיעה ואינה מוציאה אנשים עי"ש וא"כ י"ל דהה"נ במזוזה לעצמה כשרה לכתוב ואכמ"ל] משא"כ בעכו"ם. ועי' שבת קל"א הואיל ובידו להפקירן ולמ"ש באות ה' כפי דעת הסוברים דהפקר אסור מדרבנן בשבת וקמ"ל רבותא אף שמדרבנן יש איסור מ"מ חייב כיון דמה"ת יכול להפקיר ואם נאמר דעכו"ם דמי לאשה א"כ עדיפא הוי לאשמעינן הואיל ובידו לקובעה ע"י פועל עכו"ם דאף אם ידו כיד בעה"ב מ"מ רק שבות הוא [דאל"כ הוי' להו לפוסקים לאשמעינן דאם צוה לעכו"ם שיעשה מלאכה בשבת בשכר הוי מה"ת ועי' דברי מרדכי שם] אלא ע"כ דעכו"ם פסול בזה, והנה לשיטת הפוסקים דהפקר בשבת מותר: גם מדרבנן כמ"ש שם וקמ"ל רבותא דיכול לעשות בהיתר גם מדרבנן לא קשה עפ"ז ממ"ש הפוסקים צד היתר אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה בשבת עי' חו"י סי' מ"ו וסי' נ"ג וא"כ נימא הואיל ובידו לעשות קביעת המזוזה