מור ואהלות לט

חיו"ד סי' רנ"ג וסי' ש"כ ואה"ע ח"ב סי' צ"ב. ולפע"ד דמי ג"כ לתרומה שחיטה ומזוזה כשאינו רוצה אח"כ לאכול ולהנות ולדור בה שאין כאן ברכה לבטלה כנ"ל וה"נ וצ"ע

והנה המג"א סי' ר"ו סק"ח כתב בשם ס"ח דאם בירך על מים ושמע שיש מת ישתה מעט וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך ושומר מצוה לא ידע רע [ועי' פמ"ג שם שכתב דמזה מוכח כשבירך על מאכל ובאותה שעה אסור לו כגון תענית והמתין זמן מה עד הלילה ולא הסיח דעתו מהני ומשמע דגם לכתחילה מהני ויזהר שלא יסיח וצ"ל שם מחוסר רק זמן עי"ש ועפ"ז אמרתי דה"ה אם בירך על חלב ונזכר שהוא קודם שש שעות מאכילת בשר ה"ה מיהו בספק אם הגיע שש אף דאיתחזיק איסורא מ"מ כה"ג יאכל תיכף ואכמ"ל] ולפע"ד צ"ע דמדוע צריך לשפוך השאר וכן להמתין מעט כיון דשומר מצוה לא ידע רע. ונראה דס"ל דלא מגינא המצוה רק בעידנא ושאם לא כן היה מתבטל המצוה לגמרי משא"כ בכה"ג וזה דלא כט"ז סי' תנ"ה סק"ג ועי' משבצות שם ומ"ש באות כ"ח ויהיה נפ"מ במ"ש הרב פת"ש יו"ד סי' של"ט דבשבת אין לשפוך המים משכונת המת [ולפעד"נ מכיון דעיקר הלימוד מן ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה וי"ל דהיא מתה בחול עי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י'] חדא דטעם א' שכתב הש"ך עיקר וא"כ בשבת לא ישפכו כדי שלא יתעצבו ואף לטעם ב' י"ל דבשבת אין משפשף סכינו [ועפ"ז השבתי פעם א' שבית השני היה ביהכ"נ ואמרתי דאף שנקרא שכן עי' או"ח סי' צ' ומג"א ס"ק כ"ג מ"מ אין לשפוך דאינו יכול לכנוס לשם בסכין עי' או"ח סי' קנ"א ס"ו ומ"ש לקמן אות נ"א ועי' סנהדרין פ"ב וב"ק ס' והבן ורק משום טעם א' וי"ל דג"כ אין לשפוך דאין מספידים בהם וע"כ אין להעצב בו ועוז וחדוה במקומו] ולמצ"ש יש לשפוך מטעם א' ועפ"ז במת כותי אף לפי מ"ש שם לשפוך מ"מ זהו רק מטעם ב' ולפ"ז במצ"ש לתנייהו לשני הטעמים וא"צ לשפוך, ולהמג"א הנ"ל יש לומר דגם ב שבת משפשף סכינו רק דאפ"ה שומר שבת יגין עליו שלא יזיק לו וה"ה כשבירך ושמע שיש מת אף דכבר שפשף הסכין מ"מ ישתה מעט דשומר מצוה שלא תהיה ברכתו לבטלה יגן עליו שלא יזיק לו, ועפ"ז גם במת כותי למצ"ש ישפוך. וכן יש נפ"מ במת בע"ש דאז משפשף וא"כ אסור לשתותם בשבת משא"כ למג"א דאף כשמשפשף שומר מצוה לא יזיק לו א"כ כשלא שפכו בע"ש מותר לשתותם בשבת כשאין לו מים אחרים. ולדינא בהני תרי נפ"מ יש להקל מס"ס שמא טעם א' עיקר ושמא אינו משפשף בשבת ואף כש משפשף מ"מ שומר מצוה לא יזיק לו ואף שיש לפקפק אם מהני ס"ס בסכנה עי' לעיל אות ט' מ"מ המנהג להקל בזה. ולענין דבר שניתר לכבוד שבת אם מותר גם לאח"ש עי' משבצות יו"ד צ"ד סק"ט ויד שאול סי' רי"ח סק"ב ובני יששכר חודש תמוז אב אות י' מ"ש בזה ולפעד"נ להעיר מחגיגה כ"ו ברגל מגען טהור ולאחר הרגל טמא למפרע ואולי תלי בפלוגתת ט"ז ופר"ח סי' ק"י סק"ה ועי' כתובות המכשיר בה פוסל בבתה

אגב אציג מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו שבשלו תבשיל עם מים וכן הדיחו במים כלי החליבה וערבו לתוך החלב ואחר איזה שעות מצאו תינוק קטן תוך ל' ללידתו מת מושכב בזרוע בעלת הבית וחוששת שמא שכבה עליו והרגתו רח"ל מה משפט התבשיל והחלב והאשה. וזה תשובתי ראשון דאשון דאין לצדד ע"פ מ"ש בשו"ת חסד לאברהם להתיר דיעבד התבשיל וכ"כ בשם ארי' חיו"ד סי' י"ח כ"ח דעי' מ"ש הרב פת"ש שם דעת האוסרים וכן גם בילד תוך ל' [אף שאין מתאבלין עליו מ"מ חוששין לטעם ב' של הש"ך כנ"ל, ובזה י"ל פי' האשכול הל' ס"ת סי' י"ד פלוגתת ירושלמי ובבלי באנינות בספק נפל ואולי קאי בכה"ג ולשון מושאל הוא ותליא בשני הטעמים ועי' שו"ת שם ארי' ח"מ סי' א' ג' ועי' מ"ש לקמן] וכ"כ בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' רי"ח וכמדומה שכן המנהג, ואף שי"ל דכאן יש עוד ספק שמא מת אחר הבישול והתערובות והמה מותרים אך עי' ט"ז סי' שצ"ז סק"ב מביא תשו' מהר"ם מינץ דמי ששמע שמת קרובו וא"י אם הוא תוך ל' לענין שיתאבל עליו וכו' ומהריב"ל פסק דחייב להתאבל מכח הך דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים והט"ז חולק דכל הטומאות כשעת מציאתן וכיון דעכשיו מת מסתמא מת קודם ול"ד לגיטין דשם לא שמענו שמת ע"כ נותנים לו חזקת חיים ואמרינן דעדיין הוא חי משא"כ כששמענו באחד שמת ולא ידענו אימת אמרינן דמת מקודם ול"ד למקוה וגבינות דשאני מיתה דכל חי עומד למות בלי ספק ע"כ כיון ששמענו שמת אמרינן דמת מקודם ועי' מהרשד"ם יו"ד סי' ר"א ובעמודי אש להה"ג מבאהפאלי קונ' הספיקות אות י"א] וא"כ ה"נ אסור התבשיל והחלב. והנה הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד כתב דלפיכך בספק מתי נהרג לא אמרינן דנהרג תוך ג"י משום חזקת חי עד עתה דמיירי שראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמינן לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שמת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לומר דאוקמי' אותו בחזקתו וראובן הוא חי, והנוב"י סי' ל"א הקשה דמה אולמיה חזקת חי של בעלה של זו האשה מחזקת האחר דאמרינן דלמא אחר הוא זה המת ומת קודם ג' ימים דגם לזה האחר היה לו חזקת חי נימא דהאחר חי עד הנה וזה הוא בעלה של זו כמו שמעידין העדים ובמעין גנים מתרץ דסברת הב"ש כן הוא דמחלק בזה דדוקא על איש שידוע לנו שהיה חי שייך לומר דאוקמיה בחזקת חי ועדיין חי אבל בנמצא מת א' לא שייך ליתן לו חזקת חי דהרבה ב"א שמתים בכל יום עי' זוה"ק פ' פנחס ד' רי"ו] ולפני ג"י ג"כ ידענו בברור שהרבה ב"א מתו ע"כ חיישינן שזה הנמצא הוא מאותן שמתו קודם ג"י ולבעלה של זו נותנים לו חזקת חיים ועדיין הוא חי, וא"כ בנ"ד י"ל להב"ש כשנמצא התינוק מת בודאי לא משכינן חזקתו לומר השתא מת וכסברת הט"ז כיון שמת בבירור והילודים למות לא הוי חזקה ואימור מת קודם וגם לב"ש התבשיל והחלב אסור עפ"ז. אך בשו"ת ב"א סי' ל"ו מחלק דדוקא במת שייך סברא הנ"ל אבל בנמצא נהרג י"ל כקושית הנוב"י מה חזקת חיים נותנים לבעלה של זו יותר מאיש אחר ולא שייך לומר כנ"ל דהרבה ב"א מתו ג"כ קודם ג"י בבירור וזה ג"כ מהם דנהי דהרבה מתו אבל לא נהרגו ולענין הריגה נותנים חזקת חיים גם לזה שלא ידענו אותו מי הוא דרוב העולם אינם עומדים להריגה ח"ו אלא למיתה טבעיות וכיון דבעלה של זו כשיצא מביתו הוא תוך ג"י ומכירין העדים שזה הוא ראובן בעלה לא חיישינן תו שמא אחר הוא שנהרג קודם ג"י ונשתנה כיון דאין בני אדם עומדים ח"ו להריגה והנוב"י בעצמו סוף תק"ע סי' נ"ב כתב כן מתחילה לחלק יע"ש במה שמפרש דברי הש"ע סעיף כ"ז, וא"כ עפ"ז בנ"ד שחשש קרובה יותר שהתינוק מת בהריגה ר"ל והילודים למות רק במיתה טבעית ע"כ ממשיכים חזקתו לומר שאח"כ מת והתבשיל והחלב מותרים. מיהו בבהמה כה"ג שנשחטה וספק אם היא תוך ג"י לענין שיועיל להבשר מליחה לבישול י"ל דבבהמה השחיטה כמיתת הטבעי לאדם משום שעומדת לכך עי' ברכות י"ז סוף בהמה לשחיטה, ושמעתי שהדגישו בזה אחרונים. ולדינא נראה שהתבשיל אסור והחלב יש לצדד שיעמידו ממנה גבינות וחמאה ויפרדו המים ממנה, אף שיש לפקפק דהגבינה יאסר מחמת שנכבש המים עם החלב מעל"ע וכמו בנפל חלב לתבשיל בדליכא ס' דלא מהני צוננים עי' ט"ז סי' צ"ח סק"ז [וקצת צ"ע ממ"ד